עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  10 ימים לליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> 10 ימים לליל ירח מלא

פקחתי את עיני בבוקר שלאחר מכן והבטתי לעבר הטלפון. מאז שחזרתי יום קודם מתחנת המשטרה קיוויתי לקבל שיחת טלפון מהרוצח המסתורי, שיחה שתבהיר לי היכן אני עומדת. היה ברור לי שהרוצח ראה את הניידת שהגיעה בלילה הקודם וקרוב לוודאי שהוא חושב שסיפרתי להם על הרצח בקופיפי. היה חשוב לי לשוחח איתו ולהבהיר לו שלא סיפרתי להם כלום, שאני עדיין עומדת בהסכם שלנו. ישבתי ליד הטלפון כל היום ואת ארוחת הבוקר והצהריים אכלתי בחדר, חששתי לצאת מהחדר שמא הוא יתקשר ואני לא אהיה בחדר, אמנם שערתי  שהוא עוקב אחרי ויודע היכן אני נמצאת בכל דקה ולכן אין סיכוי שהוא יתקשר אלי כשלא אהיה בחדר, אך רציתי להיות זמינה עבורו.

עד שעות אחר הצהריים, שום צלצול לא הגיע. הייתי מאוכזבת, משום שהיה חשוב לי ליישר את ההדורים ביני לבינו ולדעת היכן אני עומדת,  האם הוא עדיין מבטיח לי חסינות בתמורה לכך שלא אלשין עליו או שהחוקים השתנו? כל כך רציתי שיתקשר, לפתע הצלצול שכל כך הפחיד אותי בימים האחרונים הפך להיות הצלצול המיוחל. היה ברור לי שהוא כועס עלי. אילו חשבתי על כך אתמול לפני שהזמנתי את האמבולנס...אבל אתמול הייתי בטוחה שאני הולכת למות מהרעלה, שהרוצח שם לי משהו בארוחה או במים שהיו במקרר.
שכבתי במיטה מהורהרת ומצפה לשיחה ממנו. לא ידעתי אם הוא מתכנן  לי כמה ימים עד ליל ירח מלא או שהוא יבצע את הרצח בהזדמנות הראשונה שתקרה בדרכו. לא שסמכתי על מילה של רוצח, אך היה לי נוח להאמין שיש לי עוד כמה ימים למחשבה, לתכנון, להתחמקות או לעשיה כלשהי. לפחות עד למועד הטיסה שלי בעוד ארבעה ימים.

בשעה חמש אחר הצהריים,  הרגשתי שאני חייבת לצאת מהחדר שאני הולכת להשתגע אם אמשיך להמתין לטלפון שלא מגיע ולשבור את הראש במחשבות מבלבלות. למרות שפחדתי להיות מטרה חשופה החלטתי לצאת מחדרי, לא יכולתי יותר עם תחושת האסירה בחדרי שבמלון. אך כדי להישמר מהרוצח ולהערים עליו, החלטתי לצאת דרך החניה ולא דרך הדלת הראשית, משום שהייתי בטוחה שסביר יותר להניח שהוא ממתין לצאתי מעבר לכביש או בלובי, אך לא בחניה, מה גם שהוא לא יכול להיות בעת ובעונה אחת בשני מקומות.
ירדתי לחניה שם היו כמה מוניות שירות של המלון.
גבר בעל חזות אסיאתית ניגש אלי ושאל אם אני רוצה טקסי?
עניתי בחיוב והוא פתח עבורי את הדלת של המונית.  נכנסתי פנימה והתיישבתי במושב האחורי. הנהג החל לנסוע, הנמכתי את ראשי ביציאה מהחניון, כדי שהרוצח לא יראה אותי.
"לאן?" שאל הנהג.
"למרקט" עניתי לו כשראשי עדיין למטה. ידעתי שבמרקט יש שבילים רבים עמוסי חנויות ובני אדם, כך שזה מקום בטוח, משום שהרוצח לא יוכל לרצוח אותי במקום סואן וגם יתקשה לעקוב אחרי.  כשהיינו במרחק בטוח, הרמתי את ראשי והתיישבתי זקוף.
"את מסתתרת ממישהו?" שאל אותי הנהג.
"כן" עניתי קצרות ובטון שיבהיר לו שאני לא מעוניינת בשיחה.
כשהגענו לשוק, הנהג עצר את רכבו. שילמתי לו על הנסיעה ובטרם יצאתי מהרכב שאל אם ארצה שהוא יאסוף אותי חזרה.
לא מצאתי טעם לסרב "אני אתקשר אליך כשאסיים את הטיול" אמרתי.
הנהג הגיש לי כרטיס ביקור וניסה להסביר לי כיצד עלי לחייג מטלפון זר.
"יש לי מספר תאילנדי, זה בסדר". מיהרתי להסות אותו.
"אוקי. אז אני  מיסטר קיל". חייך והסביר "אני אלוף באגרוף תאילנדי, זה שם החיבה שלי בזירה".
'שם חיבה? איפה יש חיבה בשם הזה, לא הבנתי?' הבטתי בו כשאני מנסה לבחון ביני לבין עצמי אם ישנה אפשרות שנהג המונית הזה הוא הרוצח והשם שלו היא בדיחה גרועה על חשבוני.
"תרצי לבוא לראות אותי היום בהופעה? אני מופיע כל יום בטרופיקנה".
המשכתי להביט בו בחשדנות, שם החיבה שהוא בחר לעצמו הרתיע אותי, לא הייתי בטוחה עכשיו שאני מעוניינת שהוא ייקח אותי בחזרה למלון. אמנם תאילנד הייתה מלאה במועדונים שם היו מופעים של אגרוף תאילנדי, עם זה לא הייתה לי בעיה, אלא עם מיסטר קיל ספציפית הייתה לי בעיה, עם השם שלו. האם יש מצב שעומד מולי הרוצח ומהטל בי? שאלתי את עצמי תוך כדי ירידה מהמונית. לא זיכיתי אותו בתשובה.

השוק היה גדול, מסקירה מהירה, היו שם כשישה מעברים. נכנסתי לאחד המעברים הצרים  אשר בשני צדדיו היו חנויות בגדים ותיקים. כל מגע של מישהו בגופי גרם לי לנתר מפחד. אחד המוכרים הציע לי להיכנס לחנות שלו ולראות את התיקים, התעלמתי ממנו, אך הוא משך אותי קלות ביד לעבר חנותו, בתגובה מצאתי את עצמי צורחת בהיסטריה, תוצאה של המתח בו הייתי מצויה. רצתי משם אחוזת אמוק כשאני מפלסת דרכי בין האנשים ולא פעם מתנגשת בהם חזיתית נעצרתי רק כשהגעתי לקצה המעבר. הבטתי בכיכר הגדולה, במרכזה הייתה מזרקה כחולה וסביבה ברים בהם ישבו אנשים ושתו אלכוהול. סרקתי במבטי את היושבים, אחד הגברים נעץ בי במבטו, החזרתי לו מבט בוחן והוא שלח לי חיוך שלא הצלחתי לעמוד על פישרו. הזזתי מבטי ממנו וסקרתי את יתר היושבים, כשאני חושבת ביני לבין עצמי שכל אחד מהאנשים פה יכול להיות הרוצח, יכול להיות אפילו שאני מביטה בו ולא יודעת שזה הוא.
פניתי שמאלה ונכנסתי למעבר השני של השוק, גם הוא היה עמוס בחנויות ואנשים. הבטתי לאחור באינסטינקט, חששתי שמא הרוצח עוקב אחרי ומחכה להזדמנות בה יוכל לדקור אותי ולהעלם בתוך ההמון. אם קודם חשבתי שההמון יגן עלי, עתה להיפך, כך זה כל הימים אחרונים, המחשבות עוברות בראשי בדרך דו סטרית, הלוך ושוב. החלטתי להיכנס לחנות תיקים ולהתרחק מעט מההמון. הבטתי בחיקויים הרבים שהיו תלויים שם, אך לא באמת ראיתי אותם. המוכר חיש קל ניגש אלי וניסה לעניין אותי בתיק מתאים, תליתי בו מבט סהרורי ואז פרצתי בבכי מול פניו  ההמומות של המוכר. "קרה משהו?" שאל מבוהל והביא לי כיסא.
התיישבתי על הכיסא והוא מיהר להביא לי מים "קרה משהו?" שאל שוב "אפשר לעזור לך?"
הנדתי בראשי לשלילה. מה יכולתי להגיד למוכר? שאני תקועה במדינה זרה ורוצח אכזרי מחפש אותי?
רעיון הביקור בשוק הוכח כגרוע, התקשרתי למיסטר קיל וביקשתי ממנו לאסוף אותי מהמקום שבו הוריד אותי.
"חמש דקות אני שם". אמר.

נפרדתי מהמוכר בתודה, ורגע לפני שיצאתי מחנותו החלטתי לרכוש תיק ממנו לאות תודה. הלכתי חזרה לעבר הכביש הראשי, קיוויתי בכל ליבי שכאשר אגיע לשם, נהג המונית כבר יחכה לי. כשהגעתי למקום בו קבעתי עם נהג המונית, גשם החל לרדת ותוך שתי דקות הוא התחזק כל כך, שהיה בלתי אפשרי לראות ממילימטר. עברו עשר דקות, ולמרות ההבטחה של נהג המונית שהוא יגיע בתוך חמש דקות, הוא בושש לבוא. החלטתי לעצור טוקטוק ולהגיע איתו למלון, אך כולם היו מלאים, הגשם השוטף הבריח את כל האנשים מהרחובות אל תוך הטוקטוקים והמוניות. נותרתי לעמוד בפתח השוק קרוב לרבע שעה. מים החלו לחדור את היריעה שכיסתה את המעבר והרטיבו את ראשי ובגדיי. עד מהרה התהוותה שלולית ברצפה בגובה שכיסה את נעלי. ניסיתי להיצמד כמה שיותר לקיר כדי להיות מוגנת מהמים, אך היו שם עוד אנשים ולא הצלחתי למצוא לי מחסה. נותרתי לעמוד שם כשהמים נוטפים מבגדיי ומשיערי. הבטתי בשעון, חלפו כבר עשרים דקות ונהג המונית עדיין לא הגיע. מיואשת התחלתי לעשות את דרכי ברגל לעבר המלון, מרחק של עשרים דקות הליכה, נהג טוקטוק עצר לידי, הבטתי בנהג ושאלתי את עצמי את שאלת מיליון הדולר 'האם הוא הרוצח?' 

מונית נעצרה סמוך אלי, הרמתי את ראשי וראיתי את מסטר קיל. נשמתי לרווחה. למרות הגשם מסטר קיל יצא מתוך המונית ופתח לי את הדלת תוך כדי התנצלות "אני מצטער שאיחרתי, אך סגרו את הכבישים, יש הרבה מחסומים של משטרה, אני לא רוצה להפחיד אותך, אך לפני כמה ימים היה רצח בקופיפי, מישהו רצח אישה, תיירת, אומרים שהרוצח נמצא בפוקט.  מיסטר קיל המשיך לעדכן אותי בפרטי הרצח בקופיפי, דברים שלצערי, ידעתי מעדות ראשונה.
נכנסתי למלון, שוב דרך החניה, וברגע האחרון פניתי למסטר קיל: "האם תוכל ללוות אותי לחדר?"
"בוודאי". ענה.
הגעתי למעלית ולחצתי על הספרה שלוש. המעלית עצרה בקומה וביקשתי ממיסטר קיל ללוות אותי עד לפתח דלת חדרי. פתחתי את הדלת, מכתב חיכה לי על רצפת החדר, שוב נכנסתי לחרדות. נותרתי לעמוד בחוץ וביקשתי ממיסטר קיל להיכנס לחדר ולבדוק עבורי אם מישהו נמצא בפנים, מיסטר קיל הביט בי המום, אך ציית ונכנס פנימה, כשיצא הודיע לי שהחדר ריק, הודיתי לו ומסרתי לו טיפ נאה.
"את מפחדת ממישהו?" שאל "ראיתי שגם הנמכת את ראשך כשנכנסנו למלון".
הנהנתי.
"למה?"
לא עניתי.
"אם תצטרכי עזרה יש לך את מספר הטלפון שלי".
הנהנתי שוב  וחשבתי לעצמי שברגע שאהיה בטוחה שהוא לא הרוצח, יתכן וארצה שישמור עלי, עד למועד הטיסה שלי.
הוא נפרד ממנו בקידת פדיקה והלך.

סגרתי במהירות את הדלת אחרי וקראתי את המכתב. שורה אחת: "הפרת את ההסכם בינינו. נתראה בליל ירח מלא".



מעבר לפרק הבא

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים