עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  9 ימים לליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> 9 ימים לליל ירח מלא

זהו, הרוצח הוריד את הכפפות, הוא אומר לי מפורשות שהוא מתכנן לרצוח אותי בליל ירח מלא.
 ניסיתי להירגע ולהזכיר לעצמי שבעוד שלשה ימים אני אמורה  לטוס לבנגקוק ומשם לישראל, ולכן אני לא אשהה בתאילנד כאשר הירח יהיה מלא, קרי, בעוד תשעה ימים, לכן לא נתראה בליל ירח מלא. ואז הנתיב הדו סטרי בראשי הופיע שוב: הוא לא אמר שירצח אותי בתאילנד, הוא אמר שירצח אותי בליל ירח מלא, ירח מלא יש גם בישראל...בעצם, הוא לא אמר שירצח אותי, הוא אמר 'נתראה בליל ירח מלא. נו די עם ההכחשות, נזפתי בעצמי, ברור שהוא לא מתכוון לפגוש אותי בליל ירח מלא כדי לאכול ארוחת ערב ביחד. מה שבטוח שאני לא בטוחה לא בתאילנד ולא בישראל ולא בשום מקום ממנו ניתן לראות את הירח.

הבטתי ארוכות בפתק שהרוצח השאיר בחדרי. גלגלתי אותו בידי והתלבטתי אם עלי להתקשר למשטרה ולספר את כל האמת או לא.  חשבתי שאם כבר הרוצח חושד בי שפניתי למשטרה, אז למה לא לעשות זאת ולפחות לזכות להגנה משטרתית? ואז שוב החשיבה הדו סטרית, אבל אם אספר להם את כל האמת, הם לא יתנו לי לעזוב את תאילנד ולחזור לארץ, משום שכעדה לרצח הם ירצו אותי קרוב אליהם לצורכי חקירה. אחזתי את ראשי בידי בתסכול ושוב הרגשתי את הלחץ בחזה, הפעם ידעתי את הסיבה,  זה לא היה בגלל קדחת דנגי.

הייתי צריכה להתייעץ עם מישהו. עם הורי ברור שלא יכולתי להתייעץ,  אימא שלי עזבה את הבית כשמלאו לי 10 ומאז לא ראיתי אותה, בהתחלה משום שסירבתי לראותה, כי כעסתי שעזבה את אבי,  ולאחר מכן משום שהיא הפסיקה לנסות לשכנע אותי לראותה, ובקשר לאבי, מאז שהיא עזבה אותו הוא התמכר לטיפה המרה, למרות שהיה קצין משטרה בדימוס, לא מצאתי טעם להתקשר אליו ולבקש עזרה. לגבי אחיהוד? למרות כוונת הגירושין, הוא נותר הידיד הכי טוב שלי והייתי בטוחה שהוא לא יהסס לשניה להגיע לכאן, אם אבקש, אך בעוד שלושה ימים אני חוזרת לארץ, סתם מיותר שיגיע ליום אחד. ואז קפץ לי לראש שמו של ארי, הבחור שפגשתי בבנגקוק. ארי מכיר את תאילנד, הוא דובר את השפה ובטוח יוכל לתת לי עצה טובה ושימושית הרבה יותר מהמשפחה או החברים שלי בארץ. התקשרתי אליו. הטלפון צלצל חמישה צלצולים ואז ארי ענה.
"ארי?"
"כן. מי זה?"
"עידית, אין לך שיחה מזוהה?"
"אה, קמתי משינה".
"אתה עדיין בבנגקוק?"
"כן, למה את פה בבנגקוק?"
"לא, אני בפוקט". שתקתי זמן מה ואז מצאתי את עצמי בוכה. בזמן האחרון אני בוכה הרבה, אך לא בגלל שמייחסים זאת לתכונה נשית, אלא משום שכל אחד במקומי היה בוכה אפילו גברים.
"מה קרה?" שאל ארי בטון דאגני ואמפאתי.
"הסתבכתי קשות".
"סמים?"
"הלוואי". הייתה שתיקה מעבר לקו ואז הוספתי, "מישהו מנסה לרצוח אותי".
הוא פלט צחוק סתמי "את צוחקת עלי".
"הלוואי".
שתיקה ארוכה.
"אני המום. הלכת למשטרה?" שאל ארי לבסוף.
"כן, לא, זה מסובך. על זה רציתי לשוחח איתך, יותר נכון להתייעץ איתך, אך אני מפחדת לצאת מהחדר..." שוב בכיתי.
ארי המתין עד שנרגעתי מהבכי "למה מישהו מנסה לרצוח אותך?"
שתקתי זמן מה. חוככת בדעתי אם כדאי לי לספר לו בטלפון על הרצח לו הייתי עדה  או להיפגש איתו ולספר לו על הרצח בארבע עיניים, אך אחרי התלבטות קלה הרגשתי שאני חייבת להוריד ממני את המשא הכבד הזה, חייבת ויהי מה "הייתי עדה לרצח".
"אני לא מאמין, את צוחקת עלי".
"הלוואי, עכשיו הרוצח מחפש אחרי".
"וואוו, אם זה נכון בהחלט הסתבכת".
שתיקה ארוכה.
"האם תסכים לפגוש אותי, אני צריכה את עזרתך, אני צריכה להתייעץ איתך?"
ארי לא ענה ואני מיהרתי להתנצל "אם אתה לא רוצה להיפגש איתי כי אתה חושש להיות מעורב בזה אני אבין כמובן".
שתיקה ארוכה. "לא, אני בהחלט רוצה לעזור לך, אך לצערי אני לא יודע איך". שוב שתיקה. "אוכל להגיע לפוקט רק בסוף השבוע אם תרצי".
תשובתו הבהירה לי שאני בסיפור הזה  לבד. א. משום שבעוד שלושה ימים  הייתי אמורה לטוס לישראל. נתון שלא סיפרתי עליו לשוטרים. ב. לא הייתי בטוחה שאכן נותרו לי תשעה ימים לחיות, אף אחד לא מבטיח לי שהרוצח אכן ימתין לליל ירח מלא ולא ינסה לרצוח אותי קודם, לכן, כל יום, כל שעה כל דקה היו חשובים. הייתי חייבת לעשות החלטה. המצוקה שלי הייתה ענקית. "אשמח אם עדיין אהיה בחיים". עניתי לבסוף בטון מאוכזב.
"מצטער".
"זה בסדר, אתה לא חייב לי כלום".
"אבל..."
"אבל?"
"אבל אולי  תרצי להגיע לפה?"
"לאן לפה?"
"לבנגקוק".
זה ניראה לי רעיון לא רע בהתחשב בעובדה שבכל מקרה הייתי צריכה לטוס מבנגקוק לישראל, אז מה זה משנה אם אני אשהה בבנגקוק או בפוקט? למען האמת, בנגקוק אפילו הייתה עדיפה בעיניי, ולו רק משום שהרגשתי צורך עז לדבר עם מישהו ולהיות לצד מישהו נחמד, מישהו שאפילו הייתי מסוגלת להתאהב בו, מישהו שאני מכירה ויודעת שיוכל לעזור לי לעבור את מה שאני עוברת ואולי לתת לי עצה טובה – ארי. "אני חושבת שזה רעיון טוב". אמרתי לבסוף. "גם כך אני אמורה בעוד שלושה ימים לטוס מבנגקוק לישראל,  אז אני אנסה לבדוק אם אפשר להקדים את הטיסה שלי לבנגקוק למחר, שם אשהה את היומיים האחרונים, ומשם אמשיך לישראל".
"נהדר, תרצי שאאסוף אותך מהשדה?"
"לדעתי זה יהיה הכי בטוח עם איום הרצח". אמרתי בקול רווי בדמעות "במצב שבו אני נמצאת עדיף לי להתרחק מאנשים זרים".
"אוקיי. תזמיני כרטיס לבנגקוק ותעדכני אותי בפרטים".
יצאתי מחדרי לעבר הקבלה, ומשם הבטתי לעבר משרד הנסיעות שהיה מעבר לכביש. סקרתי את האזור סביב, מחפשת אחר דמות חשודה. למרות שהייתי אמורה רק לחצות את הכביש חששתי שזאת תהיה החשיפה לה מחכה הרוצח. הבטתי לעבר תחנת המוניות של המלון וראיתי את מסטר קיל, משהו בתוכי הזהיר אותי מפניו. לא רציתי שהוא יראה אותי נכנסת למשרד הנסיעות. המתנתי בקבלה וכשראיתי את מיסטר קיל נעלם בתוך החניה המקורה של המלון, מיהרתי לרדת במדרגות של המלון ולחצות את הכביש, צפצוף מבהיל של מכונית, החזיר אותי בבהלה למדרכה. עמדתי במדרכה מתנשפת מפחד, בהחלט לא ראיתי את המכונית מתקרבת. הייתי כל כך מרוכזת בהתחמקות מהרוצח ששכחתי להביט ימינה ושמאלה.  
"מונית?" שאל אותי גבר שנעצר לידי עם טוקטוק. הנדתי ראשי לשלילה. המתנתי ששובל המכוניות יסתיים כשאני מביטה בחשדנות סביבי. כשהכביש התרוקן ממכוניות חציתי את הכביש במהירות ונכנסתי למשרד הנסיעות. במשרד הנסיעות  היה זוג נוסף שהזמין כרטיסי טיסה. חיפשתי אחר כיסא נוסף לשבת עליו, אך המשרד הקטן בקושי הכיל שני כיסאות ישיבה, היה עלי להחליט אם לעמוד לידם, לעמוד ליד הדלת או לצאת החוצה, הסוכנת עזרה לי להחליט כשביקשה ממני בנימוס להמתין בחוץ. עמדתי מחוץ למשרד, היה ברור לי שהרוצח מביט בי, היה ברור לי שהוא יודע שאני עוזבת את תאילנד בעוד שלושה ימים, ימים שאני הכי צריכה לנקוט משנה זהירות,  הבחנתי במיסטר קיל מתקרב אלי בחיוך כאילו היינו מכרים ותיקים. "עוזבת?" שאל.
הבטתי בו זמן ארוך, שוקלת בדעתי אם לענות לו ואם להגיד לו את האמת. מתסכל, חשבתי לעצמי. בחיים שלי לא הייתי צריכה לחיות במסווה, לחיות בעולם שיקרי שנכפה עלי, אבל לא הייתה לי ברירה הייתי חייבת להישמר מכל אדם, בהחלט יתכן שמיסטר קיל הוא זה שעוקב אחרי, אך מצד שני אם הוא זה ששילם עלי את הארוחה במלון באותו היום שחשבתי שהרעילו אותי,  מדוע המלצר לא ציין זאת בפניי שמדובר בנהג מונית שעובד במלון? לא, הוא לא הרוצח, זה יותר מידי אובייוס (ברור), גלוי ושקוף.
לעזאזל כל פעולה וכל החלטה, דורשים ממני דיון מוחי שלם. "בודקת מחירים", השבתי לבסוף למסטר קיל.
"לאן?"
ההתעניינות שלו החזירה אותי שוב לחשדנות, בחרתי להיות זהירה בתשובות שלי. "אני רוצה לקחת טיול לאיזה מקום, אתה יודע פילים, סירות, אומגה משהו כזה", הסוואתי את המטרה הסופית שלי  והוספתי חיוך, כדי להישמע משכנעת.
"כדאי לך ללכת למופע פנטזי".
לא, לא עוד פעם עם מופע הפנטזי. מתחילת הטיול זה מה שהתאילנדים מנסים למכור לי ובסופו של דבר זה באמת מה שקיבלתי. החיים שלי נראים כמו פנטזיה אחת גדולה. 
"אני יכול להביא לך כרטיס זול ובמקום טוב". המשיך מיסטר קיל במאמצי השכנוע שלו.
שוב הפישינג הזה. חשבתי לעצמי. דומה שתאילנד הפכה לים מלא כרישים ואני דג זהב קטן ומסכן. למזלי הזוג יצא מהמשרד ואני מיהרתי להיכנס פנימה כשאני משאירה את  מיסטר קיל ואת הצעתו מחוץ למשרד.
"שלום" חייכה אלי הפקידה. "איפה בעלך?"
בעלי? הייתי בטוחה שהיא מחליפה אותי במישהי אחרת. "אני חושבת שאת מתבלבלת ביני לבין מישהי אחרת".
"לא, את הזמנת כרטיס לבנגקוק לפני כמה ימים ואחרי שיצאת נכנס בעלך וביקש לקנות גם כן כרטיס לבנגקוק". חייכה.
עכשיו הבנתי איך הרוצח ידע שאני טסה לבנגקוק. למרות הזעם והתסכול הייתה לי הזדמנות לברר עם הסוכנת כיצד "בעלי העוקב" נראה. "זה שאמר שהוא בעלי, הוא תאילנדי או אירופאי?"
היא הביטה בי בתמיהה "תאילנדי", ענתה, והמשיכה להביט בי בעיניים מצומצמות.
"האם הוא ניראה כך?" שאלתי והבטתי לעבר היציאה, אך מיסטר קיל כבר הלך משם.
"שאני אבין, זה לא היה בעלך?" שאלה הסוכנת.

הנדתי ראשי לשלילה. אחר חפנתי את פניי בידיי בייאוש. תשובתה הבהירה לי שאתקשה מאוד לברוח  מפניו של רוצח בעל חזות תאילנדית.


מעבר לפרק הבא
 
 
 

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים