עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  8 ימים לליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> 8 ימים לליל ירח מלא
הטיסה שלי לבנגקוק היתה אמורה להמריא בשתים עשרה וחצי בצהריים. זה השאיר לי זמן לארוחת בוקר בפוקט. ירדתי לחדר האוכל שהיה סביב הבריכה. חבורה של ארבע נשים וארבעה גברים אירופאים ישבה לידי וצהלה. הם דיברו וצחקו בקול רם. מותר להם, הם היו בחופש, זה מה שעושים בחופש שמחים לא? כל כך קינאתי בהם.
שישה מלצרים ניגשו אליהם אחת מהמלצריות שמה להם עוגת יום הולדת על השולחן וששת המלצרים האחרים שרו "הפי בירוודי" (יום הולדת שמח) בתאילנדית.
לאחר שהמלצרים הלכו משם, הם פרסו את העוגה ואחת הנשים הגישה לי פרוסה.  עתה היה ברור לי שאני מעוררת רחמים. רציתי לבכות מהתרגשות, אבל לא נותרו לי דמעות אחרי הימים הסוערים שנפלו עלי.
בזמן שישבתי במסעדה התלבטתי אם לבקש ממיסטר קיל לקחת אותי לשדה תעופה או לבקש מנהג אחר, אך ההתלבטות הייתה מיותרת, משום שעוד בזמן שעשיתי צ'ק אווט מיסטר קיל כבר עמד ליידי. "שדה תעופה?" שאל.
הבטתי בו בתדהמה. ברגע זה, הייתי בטוחה שאין ספק, זה הבחור שעוקב אחרי, כלומר, זה הרוצח. ההתנהגות שלו אתמול כשהייתי במשרד הנסיעות ועתה,  בהחלט מאששות זאת, אבל שוב, זה כל כך שקוף, איזה רוצח חושף את עצמו כך? או שאולי זאת בדיוק האסטרטגיה? הוא המשיך לעמוד לידי  בחיוך ובאדיבות שגרמו לי שוב להיכנס לכביש הדו סיטרי בראשי: חשבתי לעצמי מה אם אני טועה? מה אם אני מתייחסת בחשדנות למישהו נקי כפיים שמתנהג איתי באדיבות? בטרם אישרתי למיסטר קיל לקחת אותי לשדה התעופה, הוא כבר הרים את התיק שלי  והלך לעבר המונית. הלכתי אחריו עטופה בתחושה של חוסר וודאות, העדפתי שנהג אחר ייקח אותי. ירדנו ביחד לחניון וכשהגענו למונית מיסטר קיל פתח בפניי את הדלת. עמדתי במקומי ללא תזוזה. היה ברור לי שאסור לי לעלות למונית כל עוד יש לי ספקות לגבי מיסטר קיל, שאסור לי לעלות למונית רק כי לא נעים לי, זה יכול לעלות לי ביוקר.
"סם סינג וורונג?" (קרה משהו?) שאל מיסטר קיל  באנגלית עם מבטא כבד.
"איך ידעת שאני צריכה לטוס לשדה תעופה?" שאלתי בטון חקירתי.
"הקבלה במלון מודיעים לנו כשמישהו צפוי לעזוב את המלון. למה?"
המשכתי לעמוד עוד דקה ואז נכנסתי למונית ברגשות מעורבים.
מיסטר קיל החל לנסוע בתוך שכונות ורחובות צרים. רחובות בהם בתים וצריפים קטנים עמדו זה לצד זה בצפיפות רבה. מאחורי הבתים היה יער עבות, עצים מאוד גבוהים וצפופים. בימים אחרים הייתי יכולה לראות בזה שכונה פסטורלית וליהנות מכל רגע ואפילו לרדת מהמונית ולו רק כדי שכף רגלי תיגע בכל הטבע המפואר הזה, אך ברגעים אלה הבנתי שאם מיסטר קיל הוא הרוצח שלי או השליח של הרוצח שלי. יהיה מאוד קל להעלים אותי בסביבה הזאת. מי יחשוב לחפשני פה? ושלא לדבר על מציאת גופה.
מיסטר קיל כמו קרא את מחשבותיי, שמעתי אותו אומר "בדרך הזאת נגיע לשדה התעופה  יותר מהר מאשר אם ניסע דרך הכביש הראשי, יש פחות פקקים".
לא עניתי לו אך חשבתי לתומי 'האם אמרתי באיזה שהוא שלב שאני ממהרת?'  ואם הוא היה שואל אותי קודם, סביר להניח שהייתי מעדיפה את הדרך העמוסה, את דרך המלך. מיסטר קיל ניסה לפתח איתי שיחה בענייני דיומא או בענייני ישראל והטכנולוגיה המתקדמת שהם הביאו איתם, במיוחד בחקלאות, אך אני הנהנתי בלבד ונמנעתי מלפתח איתו שיחה. הייתי בטוחה שהוא הולך לרצוח אותי ולהשליך את הגופה שלי  במעבה היער או באחד הבתים הכפריים. אך אחרי שראיתי שעברנו כמה כפרים ומיסטר קיל לא לקח אותי הרחק ליער או לאחד הבתים כדי לרצוח אותי, נרגעתי מעט ואפילו מצאתי את עצמי  שוכחת מהבעיה הגדולה שהטרידה אותי וממלאת את נפשי בנופי המקום.
בחלק מהכפרים,  הבתים היו מוקפים בגדר שהייתה שבורה, קרועה מכמה מקומות ובחלק מהכפרים היו צמחים נמוכים סביב שלא הסתירו את הבתים. הייתה תחושה של פשטות מקרבת לבבות. שמירת תרבות המבוססת על טבע ולא על טכנולוגיה תחרותית, כולם שווים במובן שלעולם הם לא יחוו עוני, כי עוני זה בהשוואה למה שיש לאחר וכאן, כולם היו שווים.
 
שני תיירים זהובי שיער עמדו באחד הצמתים. השוני שלהם היה חריג בנוף הכפרי, נוכחותם הפרה את השלווה ואת הצביון הכפרי, כאילו שניסו להכניס את המערב אל תוך המזרח. המראה שלהם החזיר אותי לעולם האמיתי, לחיים שלי כמגישה, שם אני תמיד נראית מוקפדת, לבושה בטעם ושיערי תמיד חייב להיות מסודר ורצוי עם כמה גווני שמש שישדרו זוהר, זוהר שבעיני היה צבוע ולא אמיתי. למעשה, זאת הייתה הסיבה האמיתית לטיול הזה. הרגשתי שאני רוצה להתרחק ולבחון את התחושות שלי לגבי עתידי ולגבי  היעוד שלי בחיים. רציתי לבדוק עם עצמי מה אני מתכוונת לעשות בחיים שלי?
הופתעתי לגלות שלמרות האיום על חיי, עדיין התעסקתי בעתיד שלי ואפילו הגעתי להחלטה – למערכת החדשות אני לא חוזרת!! אך אין סיכוי שאעזוב את תוכנית התחקירים שלי, ומייד הגיעו השאלות המתבקשות: מעניין מה יחשוב על כך מנהל החדשות? מעניין כיצד יגיבו העמיתים שלי בעבודה? מי זה או זאת שיתפסו את מקומי, שיחליפו אותי?
חשבתי על ארבעה  אנשים שדי רצו את תפקיד מגיש החדשות, כולם התאימו. שי היה פרשן מדיני מבריק, הוא תמיד הכין שיעורי בית ובא תמיד עם נתונים נוספים ובדוקים.  אבי, היה אף הוא פרשן מעולה, יורד לפרטים כך שגם צופה שלא הבין את הסוגיה הבוערת היה יכול להבין זאת, פרשנים רבים בדרך כלל יוצאים מתוך הנחה שכולם יודעים על מה הם מדברים וכולם זוכרים את הפרשה שהתעוררה לפני כמה חודשים, אך אנשים בקושי זוכרים מה הם אכלו אתמול, ואת זה אבי יודע, הוא תמיד מביא הקדמה שתכניס את הצופה לעיקר החדשות. בחור נוסף שלא הייתי בטוחה שיתאים, אך הייתי רוצה שייקח את מקומי הוא אחיהוד, אחיהוד לעיתים מחליף אותי כשאני לא יכולה ובעיקר מגיש את החדשות בסופי שבוע, הוא בסדר, אך לדעתי הוא טוב בתור פרשן לענייני ערבים, הוא מחוספס מידי להגשת החדשות, והייתה שירז, בחורה המונעת מתוך שאפתנות עצומה, הייתי בטוחה שתצליח בכל דבר שתעשה, כפי שהיא עושה עם התחקירים שאנו עושות ביחד.  היו כמה שמועות עליה שהיו קשורות להצלחה שלה בעולם המדיה, אך אני כאישה סירבתי להאמין לכך, במיוחד לאור העובדה,  שרכילות זאת הופצה אחרי שהיא התלוננה שמישהו בכיר בטלוויזיה  הטריד אותה מינית. אני בשונה מאחרים, ראיתי בכך צעד אמיץ,  לא קל לעמוד כבל עם ועדה שמטילים ספק בדברייך ומעדיפים לגונן על התוקף מאשר על המותקף, לאמיתו של דבר, אותו בכיר שהטריד אותה, הטריד אותי בעבר, אך סגרתי את זה בינינו, הבהרתי בקשיחות ובצורה חד משמעית שאני עובדת בטלוויזיה, אך אני לא עבד של הטלוויזיה, ואין לי שום פחד לאבד את המשרה שלי. ובזה חדלו ההטרדות שלו, אחרי הכול, לא אני בחרתי להגיש חדשות, אני נבחרתי.
היה ברור לי שמנהל החדשות יתייעץ איתי בנושא המינויים, הוא פעמים רבות התייעץ איתי בנושאים שונים. בעיניו אני לא הייתי רק מגישת חדשות, אלא פיגורה בעלת ידע רחב. מעולם לא הגשתי חדשות אם לא ידעתי את כל הנושא על בוריו ומשום כך, זכיתי להערכה רבה מצידו.   מבחינתי,  ידעתי שאמליץ על אחיהוד, בחירה מוטה כמובן.

הגענו לשדה התעופה.
מיסטר קיל יצא ממושב הנהג ופתח בפני את הדלת האחורית. לאחר מכן, ניגש לתא המטען והוציא משם את התיק שלי "מקווה שתהיה לך המשך חופשה נעימה בתאילנד". אמר בחיוך.
עניתי תודה, והפעם זיכיתי אותו בחיוך, אחרי הכול, לאורך כל הדרך היו לו הזדמנויות לרצוח אותי והוא לא עשה זאת. הוא בטוח לא הרוצח.
עליתי למטוס מפואר של תאילנד אירליינס ונרדמתי מייד. מישהו נגע בכתפי ואני התעוררתי בבהלה. הבטתי סביב בתדהמה לרגע לא ידעתי היכן אני נמצאת, הייתי כל כך עייפה, תוצאה של חוסר שינה של כמה ימים, ואז נזכרתי שאני בדרכי לבנגקוק. המטוס כבר היה ריק, כולם מלבדי, כבר ירדו ממנו.

כשיצאתי משדה התעופה.  ראיתי את ארי עומד כשהוא נשען על הרכב שלו. הוא היה לבוש בג'ינס וחולצה חומה כיס בצד ימין עליו היה הדפס גדול יותר מהכיס עצמו וכפתורים ליד הצוואר. הוא ניראה מהמם. האם אני מתאהבת בו? האם בכלל חדלתי לאהוב את אחיהוד?

מעבר לפרק הבא


 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים