עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  7 ימים לליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> 7 ימים לליל ירח מלא

ניגשתי לארי עם חיוך רחב, הוא כהרגלו היה פחות מוחצן, הוא לא חייך וגם שתי הנשיקות שנתן לי על הלחי, נשיקה בכל צד, דומה שניתנו מתוך נימוס. אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהוא הגיע לשדה כדי לאסוף אותי, כלומר, יכולתי לתת לכך פרשנות לפיה שוררת בינינו ידידות.
"איך הייתה הטיסה?" שאל בתום טקס הנשיקות.
"טובה". חייכתי. "ישנתי כמו בול עץ, שכחתי שאני במטוס, הדיילת היתה צריכה להעיר אותי".
"אפשר להבין שאת לא ישנה טוב, בהתחשב במה שאמרת לי, כך ששינה במטוס היא דבר בטוח עבורך".
"לגמרי כך". חייכתי.
ארי פתח בפני את הדלת הסמוכה לנהג, אחר נכנס למושב הנהג והחל בנסיעה. "לאן לקחת אותך? שוב לאיביס?"
"איביס המוכר והבטוח". עניתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שכאשר הגעתי לבנגקוק הדבר היחיד שהטריד אותי היה למצוא את המשמעות שלי בחיים ועתה ברור לי שהחיים עצמם הם המשמעות. הרגשתי כיצד המחשבות על הרוצח שרודף אותי שוב מכניסות אותי למצב קודר.
אם מדברים על בטוח "מה באמת קורה איתך?", הוא שלח לי מבט מחויך שגרם לי לצאת ממצב הרוח הקודר אליו נכנסתי רגע קודם. כמו שחשבתי נוכחותו הקלה עלי מעט, יחד עם זאת, החיוך שלו הבהיר לי שהוא מטיל ספק בדברים שסיפרתי לו או שהוא חושב  שזה מופרך,  סוג של אי הבנה.
"זה רציני מאוד, זה הרבה יותר ממה שאתה מסוגל לחשוב" אמרתי לו.
הוא שלח לי מבט צידי וחזר להביט בדרך. הוא לא ניסה להמשיך ולברר איתי את העניין, אלא נהג בשתיקה. כבר למדתי שהוא לא  דברן גדול, אך חשבתי שבזאת הפעם הוא העדיף לדבר על הנושא הזה בצורה רצינית ולא תוך כדי נהיגה. כשהגענו למלון  עשיתי צ'ק אין ולאחר מכן ישבתי איתו בבית הקפה של המלון שהיה על המדרכה הפונה לכביש הראשי. רציתי לפתוח ולדבר כבר על הדברים  שהטרידו אותי, הרגשתי שאני לא יכולה  לחכות רגע אחד יותר, שאני חייבת לשתף מישהו, שעוד רגע זה מתפרץ ממני, אך הנייד של ארי צלצל ודחק את ענייני הצידה. ארי שוחח בתאילנדית ולמרות שלא הבנתי את השפה, הרגשתי שהוא מנסה לקצר את השיחה הפלאפונית. עם סיום השיחה הוא קיבל שיחה נוספת. "מצטער, ענייני עבודה", התנצל.
הנהנתי.
"תראי, אני צריך לחזור לעבודה, בואי נפגש בערב ותספרי לי מה שמציק לך, מבטיח לך שבערב אני אסגור את הטלפון". חייך.
הנהנתי באכזבה, כל כך רציתי לדבר על הרצח עם מישהו, לשפוך את הלב. הוא הביט בי זמן מה ואז אמר "אני שמח לראות אותך שוב", הוא העביר אצבע על הלחי שלי אחר כך נשק לי קלות על הלחי לפרידה.

עליתי לחדרי, אך לא סידרתי את הבגדים בארון, העדפתי להשאירם ארוזים, מוכנים לטיסה. פתחתי את התיק וחיפשתי אחר משהו ללבוש לפגישה שלי עם ארי,  נזכרתי שבפגישה הראשונה שלנו הוא אמר שהוא מעדיף ג'ינסים והחלטתי לצאת לקניון ולקנות לי ג'ינס חדש, כדי לשפר מעט את ההרגשה הרעה שלי. בכלל הרגשתי צורך לעשות כל דבר שיוציא אותי מהמחשבות המפחידות שחרשו לי בראש.
בערב, ארי בחר שוב לקחת אותי לסירה שלו, לדבריו, שיחות רציניות, ובטח בנושא רצח, לא יכולות להתנהל במסעדה כשסבבינו יושבים עוד אנשים. הסכמתי בהחלט. ישבנו בירכתיים של הסירה, ארי הדליק נורה שהיתה מחוברת לתקרה ושאל אם ארצה לשתות יין? בקשתי קפה.
ארי נכנס לסירה ולאחר חמש דקות יצא ממנה מחזיק ביד אחת בירה וביד שניה קפה "נתחיל בזה, אחר כך נחליט מה אנחנו רוצים לאכול". אמר. "תלוי בסיפור שלך, אולי אאבד את התיאבון". חייך.
האור היה עמום ולא חשף את הבעות פני המבועתות ואת הרעד בגופי, אך לצערי, האור לא הצליח להסתיר את הרטט בקולי כשהתחלתי לדבר ולספר לארי את הסיפור המלא. פעמים רבות קולי נשנק והדמעות חצו את לחיי. ארי לא נקט בשום פעולה לנחם אותי, הוא הביט בי בפנים חתומות ונתן לי לגולל את הסיפור  ורק כשסיימתי הוא אחז בידי ברכות ובנחמה.  
"וואוו!!! ממש להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון". סיכם.
חיוך עגמומי עלה על שפתיי.
"כוחה של מקריות". הוסיף.
"מעניין שאתה אומר זאת, באחת השיחות שלי עם הרוצח הוא דיבר רבות על מקריות, שאין מקריות".
"מה זאת אומרת אין מקריות. הרי הוא לא רצח ותכנן שתראי זאת, שום רוצח לא רוצה עדים לרצח".
נאנחתי, אחר שלבתי את זרועותיי והעברתי את כפות ידיי בניחום עליהן.
"בואי נתקדם, אז מה את מתכוונת לעשות?"
"לברוח" חייכתי. "מחר אני טסה לישראל ומקווה שהוא לא ירדוף אחרי גם שם. לדעתי, הוא לא יעשה זאת, משום שעל פי סוכנת הנסיעות בפוקט, הבחור שהתעניין בפרטי הטיסה שלי היה בעל חזות תאילנדית, הוא לא צריך לטוס עד ישראל, כדי לרצוח מישהו בליל ירח מלא" חייכתי בעגמומיות.
"חשבת ללכת למשטרה ולספר להם?"
"אין לך מושג כמה פעמים חשבתי על זה, אך החלטתי שלא לעשות זאת, משום שאז הם לא יתנו לי לצאת מהמדינה, אתה יודע כל הפרוצדורה שכרוכה במסירת עדות'".
"ברור, אבל מצד שני אם הוא עוקב אחריך, אז יש להניח שגם עכשיו הוא יודע שאת פה, בבנגקוק ואולי אפילו שאתה נמצאת איתי ברגעים אלה".
הנהנתי. "אין לי ספק שהוא יודע".
ארי הרים את ראשו והעביר את שתי ידיו בין שערותיו. "תשמעי, אני חייב להודות שאת בבעיה גדולה. מצד אחד, אם את רוצה להגן על עצמך, את חייבת לספר למשטרה, משום שרק הם יוכלו ללכוד את הרוצח ולהגן עליך, מצד שני, ברור שלכידת רוצח אינה מתרחשת מהיום למחר, ועד שיתפסו אותו, החיים שלך יהיו בסכנה".
"וזה לא נגמר בכך, משום שאם אני אתלונן במשטרה, הם לא ירשו לי לעזוב את המדינה, הם ירצו לחקור אותי ולגבות ממנו עדות וכיוצא בזה, דבר שישאיר אותי בתאילנד, קרובה לרוצח".
ארי גירד את סנטרו "אם כך, עדיף שלא תספרי כלום ותטוסי לישראל. אם הרוצח תאילנדי אני מניח שכמו שאמרת הוא יתקשה לעקוב או לרצוח אותך בישראל".
"זה מה שגם אני חשבתי, אבל הוא איים שיפגוש אותי בליל ירח מלא, וירח מלא יש בכל העולם לא? לכן אני חוששת שהוא ירדוף אותי בכל העולם, כולל ישראל".
"אני חושב שהוא מבהיל אותך, לדעתי ברגע שתעזבי לישראל הוא יעזוב אותך".
"הוא בהחלט הצליח להבהיל אותי ואולי זה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות, משום שאם הוא היה רוצה לרצוח אותי אני בטוחה שהוא היה מוצא כמה הזדמנויות טובות". ניחמתי את עצמי או שהשיחה עם ארי ניחמה אותי, ואז שוב הדרך הדו סטרית בראשי חזרה לפעולה "אז למה לעזאזאל הוא אמר שנתראה בליל ירח מלא? למה הוא אמר שאני אהיה בקופיפי?"
"ואת טסה מחר לישראל ולא תהי בקופיפי" נכנס ארי לדברי, "אם כך, אין לך מה לדאוג. לדעתי, הוא מנסה להבהיל אותך שלא תלכי למשטרה".
"אתה חושב? אתה חושב שהוא לא יעשה לי כלום ויסמוך עלי שלא אדבר?"
"איכפת לך שאדליק סיגריה?" שאל.
רציתי להגיד לו: 'שאלה מטופשת, למה שיהיה איכפת לי מזה, כשרוצח אלים רודף אחרי?'  אבל כמובן שלא אמרתי זאת "אתה מעשן?" החזרתי לו שאלה מטופשת.
"במקרים מיוחדים ומלחיצים כמו זה".
"אז תעשן".
הוא לקח שאיפה עמוקה מהסגריה "לא יודע מה להגיד לך, יכול להיות שהוא מאיים עליך, כדי שלא תלכי למשטרה, מצד שני, אני לא יכול להבטיח לך שהוא לא ירצה להשתיק אותך לעולמים".
שתיקה ארוכה.
"את בבעיה". אמר.
"אני יודעת. ושוב זה מביא אותי למחשבה שמא עלי לספר למשטרה את כל הידוע לי. נכון שזה יאלץ אותי להישאר בתאילנד, אך העדות שלי תעזור למשטרה לתפוס את הרוצח, אולי אפילו הם ישימו מישהו שישמור עלי למקרה שיחליטו שאני לא יכולה לצאת מתאילנד".
"תשכחי מזה, רוב הסיכויים שהם לא יתפסו את הרוצח ובטח שלא יתנו לך הגנה לנצח, אם בכלל יביאו לך הגנה. מלבד זאת, אם הרוצח אמר לך שאת תהי פה בליל ירח מלא, אז הפניה שלך למשטרה בהחלט תשרת את האינטרס שלו, משום שהם יעכבו את היציאה שלך, ואולי זה מה שהוא רוצה שתעשי, כך שבליל ירח מלא, את תהי פה בדיוק כמו שהוא תכנן".
"הוא ממש סגר את כל הפינות". אמרתי.
ארי קימט את מצחו "נכון, מצטער שאין לי שום דבר להרגיע אותך".
שתקתי. מזמן הבנתי שאין לכך פתרון.
"אבל אם את שואלת אותי מה הייתי עושה במקומך? הייתי הולך למשטרה". אמר אחרי שתיקה ארוכה.
"באמת?"
"אלא אם כן את רוצה להיות מאוימת  כל החיים".
"לא כדאי לי לחזור לארץ ולטפל בזה שם?"
"משטרת ישראל לא מטפלת ברוצחים תאילנדים".
שתקתי.
"בואי נלך לאכול, יש פה במרינה מסעדה נהדרת".
'"לאכול? אתה חושב שיש לי חשק לאכול?" אמרתי.
"בואי, אולי בזמן הארוחה נחשוב על אלטרנטיבה נוספת חוץ מהשתיים שיש 'ללכת למשטרה או לא ללכת'".  אמר ומשך אותי קלות בידי.
הארוחה הייתה נהדרת. אולי משום שלא אכלתי כמו שצריך במשך ימים ארוכים. אך בסיום הארוחה השאלה לגבי הפניה למשטרה נשארה עומדת ותלויה, נותרתי בלי החלטה.  

בחצות הגענו למלון איביס, ארי ליווה אותי עד לפתח החדר מחשש שהרוצח אורב לי.  רציתי להציע לו מתוך נימוס להיכנס לחדר ולשתות איתי משהו או לשבת איתי במרפסת חדרי, אך ידעתי שזה ישמע כמו הזמנה למשהו אחר, ולכן נשקתי לו על הלחי לשלום. הוא משך אותי אליו ונשק לי על שפתיי, עכשיו הייתי בצרה יותר גדולה, היה ברור לי שהוא רוצה שאזמין אותו לחדרי למשך הלילה. נעניתי לנשיקה, אך בסיומה אמרתי לו "לילה טוב", הוא עמד זמן מה לידי מחייך ואז הלך משם. הבטתי בו בלכתו עד שהוא פנה ימינה לעבר המעליות. שמעתי את הטלפון בחדרי מצלצל, ידעתי ממי הטלפון, איך שהוא לא הופתעתי שפול מון מצא אותי. מיהרתי לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדרי, אך עד שהגעתי לטלפון הצלצול פסק. אחרי דקה נשמע צלצול נוסף, הרמתי את השפופרת ביד רועדת ואמרתי: "קיבלתי את המכתב שהשארת לי, אני רוצה שתדע שלא פניתי למשטרה, אתה הבנת לא נכון, זאת טעות מצערת שאני לא קשורה אליה. אני עומדת בהסכם שלנו".
"הסכם שלנו?" שאל בזלזול "יש דבר אחד שאת צריכה לדעת על רוצחים סדרתיים, הסכמים הם עושים רק כשהם נתפסים".
"האם אתה מתכוון לכך שתרצח אותי בליל ירח מלא, כמו שרצחת את האישה?"
"בקופיפי".
"מה?" לא הבנתי.
"רצחתי את האישה בליל ירח מלא בקופיפי".
"אתה מתכוון שתרצח גם אותי בליל ירח מלא בקופיפי?" הייתי לגמרי מבולבלת "ואם לא אהיה בקופיפי?"
"את תהי שם".
שתקתי. הרי ברור שלא אהיה שם ולא היה טעם לספק לו אינפורמציה. "מה עוצר בעדי לפנות למשטרה ולשבש לך את התוכניות?" שאלתי את השאלה שהטרידה אותי ואת ארי, מתוך תקווה שאולי הוא ייתן לי את התשובה שלא הצלחתי להגיע אליה.

"שיש פעמיים בחודש ליל ירח מלא, יום אחרי יום, תכפילי בשנה, בעשר שנים, עשרים, השוטרים לא יוכלו לשמור עליך לעולמים..."


מעבר לפרק הבא


 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים