עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  6 ימים לליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> 6 ימים לליל ירח מלא

הבטתי בשעון, השעה הייתה שמונה וחצי בערב, עוד שעה  היה עלי להיות בשדה התעופה בבנגקוק, ושלוש שעות לאחר מכן אהיה על הטיסה לישראל והסיוט יהיה מאחורי. הרגשתי הקלה, שמחתי לעזוב את תאילנד. הטיול הזה היה כמו חלום בלהות ודומה היה שאתעורר ממנו רק כאשר אעזוב את תאילנד. 
רגע לפני שסגרתי את התיק עברתי שוב בחדר ובדקתי את כל המגירות והארונות, לוודא שלא שכחתי כלום, לאחר מכן,  פתחתי את דלת המרפסת, הנחתי את ידיי על המעקה  והבטתי החוצה ראיתי את ה  MBK , את המחלפים להולכי רגל שיוצאים ממנו, את העגלות של הרוכלים, כאב לי שלא נהניתי מהמקום. התרבות התאילנדית כל כך עשירה, היה לי כל כך הרבה מה לראות ובסופו של דבר כל מה שראיתי פה זה את ה- MBK. עודני עסוקה בהרהורים  שמעתי את טריקה חזקה של דלת המרפסת, הלב שלי חשב לצאת ממקומו, לרגע אבדתי את שווי משקלי עד שחששתי שאפול מטה, הישר לרחוב הראשי. הבטתי בחרדה לאחור לעבר דלת המרפסת רועדת מפחד ומנסה לשער מה גרם לדלת המרפסת להיטרק, האם מישהו נמצא בחדר?  לא היה לי אומץ להיכנס חזרה לחדר, הייתי בטוחה שהרוצח מחכה לי שם או שתיכף הוא יצא למרפסת וישליך אותי למטה מהקומה השישית.
עמדתי דקה ארוכה במרפסת כשאני רועדת בכל גופי וניסיתי לחשוב מה עלי לעשות. סרקתי את החדר מבעד לשמשת דלת הזכוכית, איש לא היה בחדר, אך חששתי שמה הוא מסתתר במקלחת וממתין לי שאמצא מהמרפסת, היה ברור לי שרק אם אצליח להיות זריזה ממנו, אצא בחיים מהחדר. פתחתי בשקט את דלת המרפסת, החריקה הקלה נשמעה לי כל כך צורמת,  רצתי במהירות לעבר התיק הרמתי אותו ויצאתי בסערה מהחדר.
פתיחת הדלת הראשית גרמה לדלת המרפסת להיטרק שוב בחוזקה, דבר שגרם לי להבין שפתיחת הדלת הראשית יוצרת רוח פרצים הגורמת לטריקת דלת המרפסת, זאת אומרת  שאכן מישהו פתח את דלת החדר. לא היה לי מושג אם זה הרוצח או עובדים של המלון אשר באו כמנהגם למלא את המקרר.
 
נכנסתי למעלית ולחצתי לובי, רגע לפני שהמעלית נסגרה, בחור בעל חזות תאילנדית הושיט את ידו ועצר את סגירת המעלית. היינו שנינו במעלית, הוא הביט בי ואני בו, העיניים שלנו ננעלו זה על זה, האומץ שלי להביט בו הישר בעיניים, היה כמו להישיר מבט למוות, כך חשבתי לפחות באותה העת. לפי לבושו הוא לא היה אחד העובדים במלון ולכן תהיתי אם הוא זה ש"ביקר" בחדר שלי, ואם כן, לשם מה נועד הביקור שלו, האם למלא את המקרר או כדי לרצוח אותי ? משום שאם הרוצח יודע שאני טסה היום, וסביר להניח שהוא יודע, זאת ההזדמנות האחרונה שלו להרוג אותי. מצד שני, הינה שוב הרחוב הדו סטרי בראשי, האם יש מצב שהוא נכנס לחדרי ולקח מהתיק שלי את הדרכון? כך שלא אוכל לטוס לישראל. זה ישאיר אותי בתאילנד כמה ימים עד שאסדר לעצמי דרכון חדש, כך שיתכן שמטרת הפריצה שלו הייתה לגנוב ממני את הדרכון. הבטתי שוב בבחור, אם הדרכון נגנב,  יתכן שהבחור שנמצא מולי מחזיק בו, עקבתי בערנות אחר כל תנועה שלו. הירידה במעלית  עם זה שחשבתי שהוא הרוצח, נראתה לי כמו שעות, התקשיתי לנשום,  כאילו שלא היה מספיק אוויר במעלית לשנינו. כשהמעלית הגיעה ללובי, יצאתי ממנה מייד ופתחתי את התיק כדי לבדוק אם הדרכון שלי נגנב, תוך כדי שאני עוקבת בעיני אחר הבחור ומוודא שהוא בטווח ראייתי. הדרכון היה בתיק שלי, דבר שבלבל אותי לגמרי. אחרי הכול, אם הרוצח נכנס לחדרי, הוא נכנס למטרה מסוימת.  'אולי הוא לא הספיק למצוא את הדרכון?' חשבתי לעצמי ואולי הוא בכלל לא היה בחדר שלי. הפרנואידיות אליה נכנסתי הייתה מתישה, הפחד הזה מכל עצם שנמצא בסביבה היה נורא, הפריע לי לפעול בשיקול דעת או בשפיות, דבר שהקשה עלי בהתמודדות מול הבעיה שנצבה בפני.   
 
ניגשתי לדלפק הקבלה ועשיתי צ'ק אווט. נותר לי רק לעצור מונית שתיקח אותי לשדה תעופה ואז ארגיש בטוחה, אך כדי להגיע בבטחה לשדה התעופה, היה עלי לוודא שנהג המונית שאקח יהיה נהג אקראי, כן, שוב הפראנואידיות, כבר לא מצאתי את ההבדל בין זהירות לפראנואידיות. החלטתי לצאת לרחוב ולעצור מונית אקראית, כך אהיה בטוחה שנהג המונית הוא לא הרוצח. עמדתי בכביש והושטתי את ידי, תוך שתי דקות נעצרה לידי מונית צהובה, סירבתי לעלות, מונית ראשונה אינה מונית אקראית, עליתי למונית השלישית שנעצרה לידי. מתוך המונית הישנה, יצא נהג מבוגר כבן 75, אשר  חייך אלי בפה חסר שיניים. הוא לקח ממני את התיק הגדול ושם אותו בתא המטען, אחר פתח בפני את הדלת למושב האחורי וחזר להתיישב במושב הנהג.
"לשדה התעופה?" שאל.
השבתי שכן.
הוא החל בנסיעה, אחרי חמש דקות ראיתי אותו שותה משהו מתוך בקבוקון שקוף, משקה בצבע חום זוהר. הייתי המומה, לזה בדיוק קוראים מן הפח אל הפחת "אתה שותה אלכוהול?" שאלתי בקול זועף.
"לא, זאת התרופה שלי".
האמנתי לו ואפילו הרגשתי צער על כך שהוא חולה ובמקום לגלות אמפתיה כלפיו  נזפתי בו, אבל מיד כשעלינו לכביש המהיר שמתי לב שהוא נוסע בזיגזג. רצח מושלם, חשבתי לעצמי, הייתי יכולה להישבע שהרוצח שלח אותו, כדי להרוג אותי בתאונת דרכים. "אדוני, תוריד אותי פה מייד!" צרחתי לעברו.
הנהג התעלם ממני והמשיך לנסוע.
"אתה שומע אותי, תעצור פה מייד, אני רוצה לרדת!"
"למה?" שאל והביט לאחור, על פניו היתה נסוכה הבעה של ילד שנזפו בו שלא בצדק.
"אתה שיכור, זה למה, אני לא רוצה לנסוע איתך!"
"אני לא שיכור, ואיפה את רוצה לרדת? זה כביש מהיר וחשוך עכשיו, אף אחד לא יעצור לך פה ואולי גם לא יראו אותך וידרסו אותך".
"מאוד מתחשב מצידך". עניתי בזלזול, אבל הייתי חייבת להודות ביני לבין עצמי שהוא צודק, אם אני ארד בכביש המהיר, אין סיכוי שאיזו מונית תראה אותי, כלומר, יש סיכוי גבוה שלא אגיע לטיסה שלי בזמן ואצטרך להישאר בתאילנד, ומי יודע מתי יהיו לאל-על טיסות חזרה לישראל, דבר שעלול להשאיר אותי בתאילנד בליל ירח מלא, בדיוק כפי שהבטיח לי הרוצח.
"הינה, אני סוגר את הבקבוק", אמר לי הנהג תוך כדי זה שהוא מסובב את הפקק סביב פיית הבקבוק ומניח אותו בצד. "הינה את רואה, אין לי כלום ביד", אמר ומחא כפיים  מעלה ומטה, כמו מצלתיים. הרכב זז בחדות ימינה והנהג החזיר את ידיו להגה.
שתי דקות לאחר מכן, החל הרכב להרעיש,  "אוטו ישן, צריך לתקן אותו". אמר והביט לאחור.
"תסתכל קדימה!" נזפתי בנהג והוא חזר להביט בכביש. האוטו המשיך להרעיש, 'ה' ישמור', חשבתי לעצמי, תאילנד עושה את הכול קשה עבורי. 'התפללתי שהרעשים יפסקו, שהאוטו ייסחב עד שדה תעופה ואחר כך מצדי שילך לפירוק, עם או בלי הנהג. הנהג הוריד הילוך והסביר שכך יותר טוב למנוע. למנוע אולי כן, לי לא. נסענו על מהירות של 60 קמ"ש, הרכב המשיך להרעיש ומידי פעם יצאו ממנו קולות מחנק. לא יכולתי שלא לחשוב שיש סבירות גבוהה שהנהג נשלח על ידי הרוצח כשהמשימה שלו הינה, לגרום לכך שאאחר לטיסה שלי.
"אין לי כסף לקנות מונית יותר טובה, אני מבוגר שעובד כדי להרוויח קצת כסף, אין בתאילנד פנסיה, אם אתה לא עובד אין לך מה לאכול ואתה מת". הסביר לי הנהג. רציתי להגיד לו: 'גם אני אמות, אם לא אגיע לשדה התעופה בזמן'.
ראיתי אותו נכנס לתחנת דלק. "מה אתה עושה?" שאלתי בהלם.
"ממלא דלק".
לא, זה לא אמיתי, חשבתי לעצמי.
"את יכולה להביא לי קצת כסף על חשבון הנסיעה, המכל שלי ריק לגמרי".
'זה הולך ונעשה יותר גרוע', חשבתי לעצמי. הייתי חייבת להודות שההשערה שלי על שיתוף פעולה בינו לבין הרוצח קורמת עור וגידים. למרות שמחיר הנסיעה לשדה היה 800 באט, מסרתי לו בחוסר רצון 300 באט. אחרי הכול לא הייתי בטוחה שנגיע לשדה בזמן, אם בכלל נגיע.
אחרי נסיעה מפרכת הגענו לשדה התעופה. עשינו נסיעה של 40 דקות בזמן כפול.
הנהג יצא מהמונית, ניגש לתא המטען והניח את התיק שלי על העגלה. "מצטער", אמר.
מסרתי לו את יתרת הכסף ועוד 200 באט נוספים כטיפ, אולי הוא יקנה בזה אלכוהול וישתה עד מוות, כך איש לא יצטרך לעבור את החוויה שעברתי. הוא נישק את ידי.
שנאתי לעמוד בתורים ולכן התאכזבתי לראות תור ארוך למכונת השיקוף. עמדתי בסוף התור והבטתי באנשים שהמתינו בסבלנות, לי לא הייתה כלל סבלנות, רציתי כבר שתאילנד תהיה מאחורי, להיות בדיוטי פרי ולדעת שעשיתי עוד צעד לקראת הבריחה מתאילנד, מה גם שהייתי באיחור, בגלל הנסיעה שהתארכה.  התור התקדם בעצלתיים ואני הרגשתי שאני הולכת להשתגע, החלטתי "לגנוב תור", זזתי הצידה מהתור וצעדתי לעבר תחילת התור, עמדתי ליד גבר שהיה לבד והתחלתי לשוחח איתו, כדי שהאנשים יחשבו שאנחנו ביחד. הצלחתי במשימה. עברתי את מכונת השיקוף ומשם עברתי להחתמת הדרכון במשטרת הגבולות. עמדתי בקו הצהוב כמו ילדה טובה. האישה לפני סיימה ואני צעדתי קדימה בבטחה והושטתי לשוטר את הפספורט שלי, הוא פתח אותו, הקיש משהו במחשב, הביט בי, הביט בדרכון ואז  הרים את שפופרת הטלפון, זה ניראה רע מבחינתי.  לפני שהבנתי מה קורה ניגשו אלי שני שוטרים ואחד מהם פנה אלי "גברת, נא לבוא איתנו".
"מה?" שאלתי המומה "לאן? מה אתם רוצים ממני?"
"תבואי אתנו בבקשה", אמרו לי בטון שקט, אך החלטי ואפילו מאיים.
"אתם עוצרים אותי? על מה?"
שוטר אחד אחז בזרועי ומשך אותי קלות הצידה מהתור. "תעזוב אותי!" צעקתי ושחררתי את ידי ממנו. הבטתי בשעון, עוד שעה וחצי הטיסה שלי והעיכוב הזה יכול לגרום לי לאחר לטיסה, הרגשתי את הדמעות זולגות על לחי ואז פרצתי בבכי מר.  "למה? למה אתם עושים לי את זה? אני חייבת לטוס מפה, אני חייבת לעזוב את תאילנד".
הם לקחו אותי למשרד קטן עליו היה שלט "משטרה". בחדר ישב שוטר עם הבעה רצינית, הוא סימן לי בידו להתיישב מולו.
"מה אני עושה פה? מה אתם רוצים ממני?" שאלתי בחוסר בטחון.
"את עוברת לטיפולה של משטרת בנגקוק".
"למה?"
"את תקבלי את כל התשובות במשטרת בנגקוק".
"אבל הטיסה שלי עוד שעה וחצי".
הוא הביט בי זמן ארוך ואז אמר "כנראה שלא תטוסי היום".

התמלאתי בדאגה עצומה, אירועי השעות האחרונות רצו בראשי, מישהו, סביר להניח הרוצח, נכנס לחדרי במלון איביס...אני שערתי שזה כדי לגנוב ממני את הדרכון ולגרום לכך שאשאר בתאילנד, דבר שיאפשר לו לרצוח אותי כפי שהבטיח בליל ירח מלא... אך הוא לא גנב לי את הדרכון... אם כך, מה הסיבה שהוא נכנס לחדרי? אולי הוא לא נכנס לחדרי כדי לקחת משהו, אלא כדי לשים לי משהו? לפתע הבנתי הכול, הם מצאו סמים בתיק שלי, הרוצח שם לי סמים בתיק. הרגשתי את הדם אוזל מפניי וגופי החל לרעוד בחוסר שליטה, ראיתי שחור מול עיני...

מעבר לפרק הבא




 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים