עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  5 ימים לליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> 5 ימים לליל ירח מלא
התיישבתי מול החוקר הזועף בתחנת המשטרה בבנגקוק, החוקר  הציג עצמו כרוסל, חוקר במשטרת בנגקוק. היה ברור לי שאם הם לא אפשרו לי לטוס או במילים יותר מקצועיות, עיכבו את יציאתי מהארץ, אז מדובר במשהו גדול, גדול כמו הברחת סמים. העברתי את התרחיש האפשרי בראשי, השוטר מולי יגיד לי שמצאו בתיק שלי סמים ושניסיתי להבריח סמים, אני אספר לו על החשדות שלי שמישהו נכנס לחדר שלי ושם את זה בתיק שלי,  החוקר ישאל אותי מי זה הבחור שנכנס לחדרי ואיזה אינטרס יש לו להפליל אותי, אני אגיד לו שזה הבחור שרצח את האישה בליל ירח מלא... נו, באמת, מה הסיכוי שהוא יאמין לי? הייתי בצרה צרורה, הבנתי עכשיו שגם אם אספר את האמת, את הסיפור האמתי,  אף אחד לא יאמין לי. אז ישבתי בשתיקה וחיכיתי שהשוטר יגיד לי במה הם מאשמים אותי.
"מצאנו את הבחור שעוקב אחריך". אמר בשקט.
"עוקב אחרי?" שאלתי בהיסוס. אמנם אמרתי לשוטרים שמישהו עוקב אחרי ומנסה להרעיל אותי, אבל לא חשבתי שזה יגרום להם לפתוח בחקירה, כלומר, יש להם דברים יותר חשובים לעשות מאשר למצוא את הבחור שעוקב אחרי, חייבת להיות סיבה יותר עניינית ללמה היה חשוב להם למצוא את העוקב. נזכרתי שכאשר חליתי השוטר חשב שמדובר בסמים, ולכן  הנחתי שמציאת הסמים בתיקי סגרה להם את הפרשה בצורה מושלמת ואני בדרכי לבית הסוהר.
"אמרת שמישהו עוקב אחרי ומנסה להרוג אותך".
"ו?"
"מצאנו אותו, אבל הוא מכחיש שעקב אחריך?"
עדיין לא הבנתי מה מטרת השיחה הזאת ולכן לא רציתי להגיד שום דבר שיפליל אותי , ולכן בחרתי בשתיקה.
"אמרת שמישהו עוקב אחריך ומנסה להרעיל אותך".
האם בשביל זה הם עוצרים אותי? תהיתי ביני לבין עצמי ואז שאלת בהיסוס "וזהו? אין שום סיבה אחרת שהבאתם אותי לפה? כלומר, שלחתם שוטרים ומנעתם ממני לטוס,  כי מצאתם את הבחור שעוקב אחרי?"
"שמנסה לרצוח אותך".
"וזהו".
"וזהו? אנחנו מתייחסים לאיום ברצח ברצינות גמורה, אלא אם באותו היום העמדת את המשטרה על הרגליים ללא שום סיבה מוצדקת, אם כך, נצטרך לפתוח נגדך תיק על תלונת שווא".
רק עכשיו הבנתי שהם לא מצאו סמים במזוודה שלי ויכולתי לנשום לרווחה ולהתפנות לחדשות הגדולות  "מצאתם את זה שעוקב אחרי?"
"כן, ברגע שאמרת לנו שמישהו עוקב אחריך ומנסה להרעיל אותך, שמנו שוטרים שיעקבו אחריך ויבדקו זאת".
לא האמנתי למשמע אזני, האם יכול להיות שהם מצאו את הרוצח? אם הם מצאו את האדם  שעוקב אחרי, הם בעצם מצאו את הרוצח. מצאתי את עצמי צוחקת צחוק משחרר.
השוטר הביט בי המום "אם לא הייתי בטוח שהחשוד עקב אחריך, הייתי ברגעים אלה חושב שמדובר בתלונת שווא מצידך".
"אני צוחקת מאושר", אמרתי, "אני שמחה שמצאתם אותו, הוא קלקל לי את כל החופשה".
"אני מבין. בכל אופן, הוא מכחיש שעקב אחריך, אבל זה לא נכון, כי אנו יודעים בוודאות שהוא עקב אחריך, כמו כן, מדובר בבחור שיש לו עבר פלילי, שישב בבתי סוהר על אלימות ותקיפת נשים, כך שיתכן מאוד שהוא רצה להזיק לך".
"אלה החדשות הכי טובות ששמעתי בזמן האחרון". אמרתי.  
"אנחנו מאוד רוצים להחזיר אותו לבית הסוהר, הבעיה, שאנחנו לא יכולים להאשים אותו על כך שעקב אחריך, השופט ישחרר אותו, אלא אם נוכיח שהוא ניסה לרצוח אותך, האם יש לך הוכחות לכך, האם יש לך הוכחות שהוא איים על חייך?"
הרכנתי ראשי, ניסיתי לחשוב האם הגיעה העת לספר להם את כל האמת. מדובר במישהו שאיים על חיי, מדובר במישהו שמסתבר שיש לו עבר פלילי באלימות, במישהו שישב בכלא, במישהו שרצח מישהי מול עיני. אם אני לא אשתף פעולה, אני בעצם אגרום לכך שהם יאלצו לשחרר אותו ואז הוא יהיה שוב חופשי לרצוח אותי ואולי נשים נוספות. הדרך היחידה למנוע ממנו לעשות זאת  היא לשתף פעולה עם השוטרים ולספר להם את האמת, את האמת שתכניס את הרוצח הזה לבית הסוהר לשנים ארוכות".
הרמתי את ראשי והבטתי בשוטר ידעתי שאני הולכת לזרוק בפניו פצצה "יש לי את המכתבים שהוא איים עלי", אמרתי לשוטר.
הגבה של השוטר הורמה בהשתאות "אפשר לראות אותם?"
פתחתי את התיק והוצאתי משם את שני המכתבים שקיבלתי מהרוצח. השוטר הביט בשניהם, לאחר מכן, הרים את אחד המכתבים מול עיני: "הפרת את ההסכם בינינו. נתראה בליל ירח מלא". "איזה הסכם יש לך איתו?" שאל השוטר.
הרגשתי את הקושי בנשימה, לא היה קל לי לדבר על זה. "היה לנו הסכם לפיו אני לא אספר מה שראיתי והוא לא ירצח אותי".
השוטר פתח עיניים גדולות, הוא לא היה צריך לשאול אותי מה ראיתי, השאלה הייתה מרוחה על פניו. שוב הרגשתי את המחנק בגרון ואז זרקתי את הפצצה "ראיתי אותו רוצח את האישה בקופיפי".
השוטר כמעט נפל מהכיסא, לקח לו זמן להתעשת ולשאול "ראית אותו רוצח את האישה בקופיפי?"
הנהנתי. "בליל ירח מלא, לפני שלושה שבועות וחצי".
"איפה?"
"בקופיפי".
"האישה שטבעה?"
הנהנתי.
השוטר נאלם דום, חסר מילים, הלם מוחלט. לקח לו זמן מה לחזור לעצמו  ואז הוא קם בסערה ממקומו, ציווה עלי להמתין במשרדו ויצא החוצה במהירות. הוא חזר אחרי שתי דקות עם שלושה שוטרים לבושים  במדים ובקש ממני לספר להם את כל מה שקרה בליל הרצח, וכך עשיתי. לאחר שסיימתי החוקרים עשו לי חקירה צולבת, הם שאלו אותי אין ספור שאלות בזו אחר זו ולבסוף הגיעו השאלות המאשימות "למה לא התלוננת? למה לא מסרת עדות במשטרה? האם את מכירה את האישה?..." הרגשתי את האדרנלין בחדר, היה ברור שהעכברה (אני) ילדה פיל.
"האם תוכלי לזהות אותו?" שאל אחד החוקרים.
הנעתי ראשי לשלילה "ראיתי אותו בלילה".
"אבל היה ליל ירח מלא".
"נכון. זה אפשר לי להבחין בגובה שלו, אולי במבנה הגוף, שיער, אך לא ביותר מידי פרטים".
"מה הגובה שלו?"
"הוא היה גבוה, בערך מטר שמונים וחמש".
"שמן? רזה?"
"רזה".
אחד החוקרים הביט לעבר החוקרים האחרים והנהן, שערתי שהתיאור תאם את החשוד שבידיהם.
"ומה קרה הלאה?" שאל רוסל "מה קרה אחרי שהוא הבחין בך והבין שראית אותו רוצח את האישה?"
ספרתי להם שאז החלו הפחדות שבאו לידי ביטוי בטלפונים ומכתבים, בתחילה הודעות שלא איימו עלי במישרין, אלא רמזו על כך שהוא מתכוון לרצוח אותי בליל ירח מלא, אך במשך הזמן האיומים הפכו להיות יותר ספציפיים וישירים, הוא בפירוש כתב שהוא מתכוון לרצוח אותי בליל ירח מלא. סיימתי את העדות שלי בחשד שלי שהרוצח ביקר בחדרי במלון איביס,  לפני שעזבתי לשדה תעופה.
השוטרים הביטו זה בזה בשביעות רצון "אכן, עצרנו אותו לפני כמה שעות ליד מלון איביס ומייד בדקנו את הפרטים שלך, קיווינו שעדיין לא טסת, למזלנו הצלחנו לתפוס אותך ברגע האחרון".
החקירה נמשכה שעה נוספת ובסיומה הודיע לי רוסל שלמחרת תגיע ניידת לאסוף אותי מהמלון לתחנה למסדר הזיהוי, כדי שאנסה לזהות את החשוד על פי גובה, מבנה גוף ושיער.
הסכמתי. לא הייתה לי ברירה.
השוטרים הנוספים יצאו מהחדר ורוסל פנה אלי "אני מצטער שלא אפשרנו לך לטוס בזמן, אך נצטרך לעכב אותך בתאילנד כמה ימים נוספים עד שנשלים את החקירה, אנו כמובן נממן לך את השהייה בתאילנד וגם את כרטיס הטיסה החדש לישראל".
"מתי לדעתך תסיימו את החקירה?"
"מחר נעשה לך את מסדר הזיהוי, לאחר מכן נבדוק מתי ליל ירח מלא, ואז ניקח אותך לקופיפי כדי שתוכלי להראות לנו את הזירה ואנו נוכל לבדוק אם אכן ועד כמה ניתן לראות משם את הרצח. נרצה לאסוף נתונים לגבי החדר, מרחק מזירת האירוע, זמן האירוע, להצליב את כל הדברים האלה ולבחון אם היה אפשרי להבחין בדברים עליהם העדת, כלומר, נצטרך לעמוד במקום שאת היית ולראות אם אכן ניתן לראות מה שאת ראית משם, להוכיח בבטחה שאכן היית מסוגלת לראות את החשוד חונק את האישה, אחרת, לא נוכל להוכיח רצח והחשוד ישוחרר".
הבטתי בשעון "באיזה שעה מסדר הזיהוי?"
"נאסוף אותך מחר בארבע". ענה רוסל.

אחד השוטרים לקח אותי בניידת חזרה למלון איביס, ורק כשיצאתי מהניידת עיכלתי את ההתפתחויות האחרונות והבנתי שהסכנה הוסרה מראשי, שאין אף אחד שמאיים על חיי, שאני לא צריכה לפחד יותר ואני בעצם חופשיה מרגע זה להסתובב חופשי בכל מקום שארצה. למרות שכבר רציתי לחזור לישראל, היה מאוד חשוב לי שהרוצח יהיה סגור מאחורי סורג ובריח.  התחושה הייתה נהדרת. בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות שהרגשתי את האוויר בחוץ, את האווירה, את התרבות, את החופש ואת האפשרות ללכת לכל מקום שאחפוץ מבלי שאפחד. עשיתי שוב צ'ק אין למלון איביס, למרות שלא ישנתי כל הלילה,  בקשתי מהבל בוי לקחת את התיק שלי לחדר ויצאתי אל היום המתחדש, אל הבוקר הנפלא. צעדתי ברחוב לצד עגלות ורוכלים שהשכימו קום והבטתי בהם בהנאה, כמו ביום הראשון שהגעתי לתאילנד. המשכתי בהליכה עד למחלפים שהיו סביב ה MBK, כל המחלפים, למעט המחלף שהוביל לתחנת הרכבת, היו ריקים מאדם. בחרתי  באחד המחלפים הריקים והלכתי לאורכו, חשה את העונג באפשרויות שהחופש מזמן לי, שאני כבר לא צריכה לחשוב על כל צעד וצעד שאני עושה, ירדתי באחד המחלפים והגעתי לרחוב שהיה כמו מרקט קטן. שני צעירים, בחור ובחורה, החלו בסידור החפצים על השולחן, ראיתי משקפיים שמצאו חן בעיני ורכשתי אותם, הם היו מרוצים מהלקוחה הראשונה שלהם והתעקשו לתת לי הנחה גדולה. משם המשכתי לעבר דוכן שמכר איפור מזויף של מק ורכשתי שם כמה סטים של איפור, חשבתי שאלה מתנות נהדרות, למי שלא יודע שהייתי בתאילנד. הגעתי לקצה הרחוב שם היה בית קפה אשר עוצב בטוב טעם, החלטתי להיכנס לשם, לשתות קפה ולאכול ארוחת בוקר, לפי הסדר הזה, לצערי, המסעדה הייתה סגורה. החלטתי לחזור על עקבותיי ולשתות קפה בסטאר באק. בשעת בוקר מוקדמת זאת ה MBK  היה כמעט ריק מאדם, רוב החנויות היו עדיין סגורות, גם הסטאר בק.  ירדתי במדרגות הנעות לעבר הקומה הראשונה וחיפשתי אחר היציאה, מצאתי אחת. הבטתי במחלפים, כמה לא מפתיע, שוב לא הצלחתי לנחש את המחלף הנכון, זה שיוביל אותי למלון איביס, המרתי על אחד מהם וכשהגעתי לקצה הרחוב הסתבר לי שטעיתי. עמדתי בשולי הרחוב כל כך רעבה, כל כך צמאה, כל כך עייפה וכל כך אובדת עצות, טוקטוק נעצר לידי, עוד בטרם הספיק הלה לשאול אם אני רוצה לנסוע על טוקטוק, כבר התיישבתי בתוכו  "לאיביס". אמרתי לו.

נכנסתי למלון והתיישבתי בבית הקפה, שתיתי קפה אכלתי ארוחת בוקר ועליתי לחדרי, שום מכתב לא חיכה לי בפתח הדלת ושום טלפון לא הפר את השלווה שחשתי. התקלחתי והלכתי לישון בשלווה.

מעבר לפרק הבא
 



 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים