עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  "צעצוע של ילדה"-סיפור אמיתי ומזעזע/צפור שבורה
דף הבית >> סיפורים קצרים >> "צעצוע של ילדה"-סיפור אמיתי ומזעזע/צפור שבורה

"צעצוע של ילדה"

את א' פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בסביבות גיל 15.5.
הייתי ילדה בודדה, שמנה, מסוכסכת עם עצמה ועם הסביבה. הוא היה מבוגר יותר (הרבה יותר), מבנה גוף חסון, שיער אפור. אוי, כמה שהתאהבתי בו.
היינו ביחד כמעט שנתיים. עד גיל 17.5 בערך.

אחרי הפעם הראשונה שהוא הרביץ לי, הוא התנצל. אמר ששתה יותר מדי. שלקח טריפ אחד יותר מדי. אני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה התירוץ. בתור מתנת התנצלות הוא לקח אותי למלון אחר הצהריים ופינק אותי עם איזה סרט שרציתי לראות, שמפניה ותותים. לא כל כך קשה לשמח ילדה בת 15.5 ששמחה שסוף סוף מישהו אוהב אותה.

כשהוא התחיל לספר לי על זה שהוא חולק הכל עם החברים שלו, הובכתי. ותבינו איך מוח שעוות אצל ילדה שעברה התעללות מינית עובד - בכלל לא עלתה האפשרות להתנגד. מעולם לא הייתי יפה. מעולם לא הייתי חתיכה אפילו. שנאתי את עצמי כל כך ופתאום להראות את עצמי לאנשים אחרים, מה פתאום? אבל בלי קשר, קול קטן-קטן לחש לי שגבר שאוהב באמת, סטייל ריצ'ארד גיר את האשה היפה שלו, בחיים לא יבקש דבר כזה.

אז ביקשתי זמן לחשוב, ואחרי שקיבלתי נקע ביד, הוא נסע לו לסיני להתאוורר ממני, ואני ישבתי בבית וחשבתי על זה. אפילו שאלתי שני אנשים מבוגרים שסמכתי עליהן. האחת אמרה לי "טוב, אז עכשיו אני אכיר זונה". והשניה אמרה לי שאולי הגיע הזמן לפנות למשטרה. שתיהן, אגב, היו מהממסד החינוכי.

זה היה באמצע י"א. אחרי שנה של מכות, ומין, שאולי לא היה מוגדר אונס, אבל בהחלט לא תמיד היה ממש מרצון. החלטתי לעזוב אותו. באמת. באמת באמת.
אבל הוא כל כך אוהב אותי. ככה הוא אמר לי בטלפון. שהלב שלו כואב כשאני לא לידו. שהוא אוהב אותי. שכשאהיה בת 18 הוא יברח איתי לחו"ל, יקח אותי מהאבא הבנזונה שלי ומאשתו הכונפה. אז איך אני יכולה לוותר עליו?

אז נשארתי איתו. והסכמתי לעשות כמה דברים שלא עשיתי קודם. לא שכבתי עם החבר שלו. אבל כמעט. העיקר שהוא יהיה מאושר.
והוא היה.
וזה החזיק מעמד.
כמעט.

ספטמבר. תחילת י"ב. אני נרגשת, כי עוד חודש, טיפה אחרי סוכות, יש טיול שנתי לאילת. ארבעה ימים. והוא הבטיח שיזמין סוויטה במלון מפואר ושניפגש, וברור שאני אבריז מהטיול, זו בכלל לא השאלה.
אבל הוא רוצה משהו בתמורה. הוא רוצה שאשכב עם שני חברים שלו. ממש אשכב.
אני מסרבת.
אני מתחננת שיוותר.
"אם את לא מסכימה, את לא אוהבת אותי...".

אבל אני כל כך אוהבת אותו, עד שאני מקדישה לו שיר בתוכנית לילה שהוא אוהב "stand by your man"...
הוא מתקשר. אוהב אותי. מוכן לתת לי צ'אנס.
אני מזמינה אותו אלי הביתה. כל המשפחה נוסעת לכמה ימים בסוכות. הוא יוכל לישון איתי לילה שלם. הוא יוכל למצוא תירוץ לאשתו.
"אבל יש לי תנאי..."

הפעם אני לא מוכנה. המטפלת שלי, שידעה מה הוא רוצה, מאיימת במשטרה. מאיימת שתספר להורים. אומרת שזה לא חוקי. שזו התעללות.
אסור לי להגיע למשטרה, כי דברים יכולים להתגלות.  אני מסרבת.
"אז זה הסוף" הוא אומר לי "יא חתיכת ###, כמה השקעתי ואהבתי אותך".
זה הסוף.

יומיים אחרי זה, אני לבד בבית. המשפחה שלי נסעה. דפיקה. הוא בדלת "התגעגעת?"
אני מרגישה את הלב שלי דופק חזק. רואה אותו תופס אותי, ומאבדת הכרה.
כשאני מתעוררת, זה כבר מאוחר מדי. אני שבויה. זה יימשך כמה שעות.
ישאיר לא מעט צלקות, לא רק נפשיות.

באחת ההפסקות, רצתי לאמבטיה, חיפשתי משהו- סכין, חגורה, משהו להרוג את עצמי.
הוא צחק "כאילו שאת מסוגלת. אם אני ארצה, אני אהרוג אותך".
הוא לא הרג. ואני, כשכבר ניסיתי, לא הצלחתי.

ימים אחרי, הגיע הטיול השנתי. המטפלת והיועצת מחליטות לערב משטרה אחרי הטיול השנתי. שיהיה לי פסק זמן בטוח ושמח מחוץ לטווח הסכנה. לי כבר לא אכפת מכלום. הרי הוא יתפוס אותי בכל מקרה.

בערב הטיול, הוא מתקשר. אומר שהתגעגע. שאני חייבת לבוא לראות אותו במלון שקבענו, כי יש לו תמונות. שאני לא אעז לא לבוא, כי הוא יוכל לתפוס אותי תמיד.
אז הלכתי. כמו טעטעלה הלכתי.

נפגשנו בלובי. הוא חיבק ונישק. היה שם שבריר של שניה, שברירון, שהאמנתי שהוא מתגעגע. שהוא באמת אוהב. הרי ככה אוהבים אנשים כמוני. ואף אחד אחר לא יאהב אותי, נכון?
הוא ביקש שנעלה לחדר.
וזה לא שלא ידעתי מה הולך לקרות. אפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק איפה נמצאת הסכנה, ותמיד נכנסת אליה.
עלינו לחדר.
חיכו שם עוד שניים.
הרגשתי קטנה כל כך. לפחות הם נתנו לי לשתות לפני. תוך כדי. אחרי. לפחות הם כמעט לא הרביצו. לפחות.
"אף אחד לא יאמין לך אם תספרי, יא זבל".
צודק.

יומיים אחרי, כשעוד סימן הסיגריה על הירך, והמכות היבשות, וכשעוד כל כך כואב, בלעתי כדורים.
והוא שוב צדק, לא הצלחתי למות.
והוא שוב צדק, לא האמינו לי.
המטפלת החדשה שלי (כבר הייתי "גדולה מדי" למטפלת הראשונה) תהתה איך יכול להיות שדיממתי אם לא הייתי בתולה.

וכשהוא התחיל לנסוע ליד בית הספר שלי, עוצר לידי ופוקד עלי לבוא איתו, עליתי. בטח שעליתי.
קיוויתי שהפעם הוא באמת יהרוג אותי. אבל יש לא מעט דרכים להרוג בן אדם, מסתבר.

לא נסענו הרבה. עשר דקות. חיים שלמים.
הם היו הרבה יותר הפעם. חמישה. והוא "זונה, מה שלא נותנים באהבה לוקחים בכח".
שיקחו, שלא יקחו, כאילו זה משנה מה אני אומרת בכלל.
לקחו. בטח שלקחו.

חברה הלכה ליועצת. אמרה שהיא מפחדת שמשהו נורא קרה.
סיפרתי. בטח שסיפרתי. פחדתי. כאב לי הגוף. דיממתי ימים.
(אחרי זמן התברר, שהייתה הפלה)
לא הסכמתי משטרה. לא הסכמתי רופאים. לא הסכמתי לספר. כלום.

המטפלות הזמינו את ההורים לשיחה: "לא בטוח שזה אמיתי. אבל גם אם לא, זו זעקה לעזרה".
בטח זעקה. עד היום אני זועקת לפעמים.

בשביל הילדה ההיא, בת ה-13 מלפני כמה ימים. בשביל בת ה-15 מהיום, שאף אחד לא מבין איך לא שמו לב. בשביל כל הילדות, שאף אחד לא רואה.

שתדעו לכן, וגם לכם, יש עם מי לדבר. צלצלו 1202 לנשים, 1203 לגברים.
זה קשה, אבל זה אפשרי. באמת.

להלן הקישור לבלוג של צפור שבורה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578





 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים