עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  "גילוי מוקדם"/דפנה אופיר
דף הבית >> סיפורים קצרים >> "גילוי מוקדם"/דפנה אופיר

 
בחרתי להעלות את סיפורה האישי של דפנה אופיר, בשל ההערצה הכנה שאני רוחשת לה ובשל המסר הכול כך חשוב שהיא מעבירה – "גילוי מוקדם". בגילוי לב ובטכניקת כתיבה מיוחדת היא מרתקת את הקורא ומחברת אותו אליה ברמות אישיות עד שנדמה שאנחנו מכירים אותה מאז ומתמיד - מומלץ מאוד לקריאה!
"גילוי מוקדם"

הקדמה

היום, כן היום, אני חוגגת יום הולדת...לא, לא עגול, סתם כזה...41,
אבל 41 מיוחד. קיבלתי מתנה מאוד מיוחדת - "גילוי מוקדם" ליום ההולדת.
 
כמי שרוב חברותיה הן נשים, ראיתי בכך שליחות להעלאת המודעות.
ולכן כאן, ממרומי הקומה ה- 12 במגדל האשפוז ב"איכילוב", אשתף אתכם ואחשוף בפניכם (ובעיקר בפניכן...) את שעבר עלי בשנה האחרונה.

לא אעשה זאת בצורה "כבדה", אשתדל לתבל בהומור...ובינתיים...
עד שאתחיל מההתחלה...אאחל לכולכם  רק בריאות...
 
השנה היא 2007
דודה שלי, בת 60, הולכת לבדיקות ומאובחנת שוב, חמש עשרה שנים אחרי, כחולה - סרטן השד, הפעם בצד השני.
יש לך ילדים ובני משפחה נוספים? היא נשאלת על ידי הרופאים.
שתי בנות ואח. היא עונה.
כדאי שיבדקו גם הם. ממליצים הרופאים.
הבנות נבדקות -  אחת מהן נשאית, השנייה לא.
יולי 2007
אבא שלי מבצע את הבדיקה.
התשובה חיובית – אבא שלי נשא.
עכשיו תורנו, התור שלי ושל אחי. עדיין לא מעכלת, לא קוראת, לא שואלת.
הכול עובר לידי, רחוק ממני, אני רק מצייתת הוראות. אמרו שצריך לעשות בדיקה, נעשה.
אני קופצת מהעבודה למרפאת נאו"ת (מרפאת ייעוץ משולבת בנושא נשים - אונקולוגיה ותורשה) בניין מכבי, בלפור, ת"א.
נפגשת עם דורית, האחות המתאמת. מעט חיוכי מבוכה, מספר הסברים קצרים, דקירה קטנה ובדיקת הדם נשלחת.
מיד לאחר מכן, פגישה קצת יותר מעמיקה עם שני רופאים, מומחה ברפואת נשים ומומחית בתחום האונקולוגיה.
כל משפט מתחיל ב"אם תהיי נשאית אז..." הם ממשיכים עם ההסברים ואני משתדלת לסנן את האינפורמציה הרבה, כל משפט נהיה כבד מקודמו. אני כמו חצויה לשניים, מצד אחד רוצה להבין ולקלוט ומצד שני נאטמת. בהכחשה?
שורה תחתונה - הסיכוי 50%... נותר לי לקוות ולהתפלל שאני 100 אחוז לא.
מומלץ: מעקב שדיים הכולל בדיקה ידנית פעמיים בשנה, ממוגרפיה שנתית ומעקב גניקולוגי הכולל אולטרא סאונד. נכתב במכתב המופנה לרופא הכירורג אותו אני פוקדת גם כך פעמיים בשנה (עקב צ'יסטות שיש לי כבר 7 שנים).
חוזרת לעבודה...ממשיכים כרגיל.
 
אוגוסט 2007
הטלפון מצלצל, על הצג: דורית - גנטיקה.
הלב מאיץ דופק, ואני מתפללת חזק יותר מאי פעם לשמוע את המילה שלילי.
אך דורית התחילה את השיחה במילים: "אני מצטערת..."
לא שמעתי שום דבר יותר. בכיתי, פשוט בכיתי מבלי להבין עדיין את משמעות הדבר לגבי.
היא קבעה לי פגישה נוספת, ואני ניצלתי את הזמן עד הפגישה כדי לחקור ולבדוק לקראת מה אני הולכת.
יוצאת מהעבודה לרחוב בלפור, ת"א. נפגשת עם שני רופאים. אחת מומחית בגנטיקה והשני האונקולוג מהפגישה הקודמת.
הפעם המשפטים שלהם יותר נחרצים ומלווים בהרבה שאלות.
הנך נשאית של המוטציה 185deiAG בגן BRCA1.
-         הסיכוי לחלות בסרטן השד עומד על 80%.
-         הסיכון לחלות בסרטן השחלות עומד על 40%.
מומלץ שתשקלי כריתה מניעתית של השחלות בעתיד, ואז הסיכוי לחלות בסרטן השחלות יורד לחצי אחוז, ומאחר והסרטן הוא הורמונאלי, אז את מפחיתה את הסיכוי לחלות בסרטן השד מ- 80% ל- 40%.
ואז עולה גם הנושא של כריתת שדיים מניעתית.
עניתי: עד כאן! שחלות זה בתוך הגוף לא רואים, ואני לא מתכננת ילדים נוספים. שדיים? אין על מה לדבר. עם 40% סיכון אני אתמודד. גם ככה אני במעקב צפוף של פעמיים בשנה. יהיה בסדר.
האם סיימת ללדת? שאלו.
השבתי בחיוב, הילדים גדולים, אני גרושה, אין תוכניות, אבל הלב עדיין מתכווץ, אפילו שהיה ברור לי שאני לא מתכננת ילדים נוספים. פתאום זה סופי, צריך לכרות את השחלות( אומרים שאנו האימהות תמיד חושבות על הילד הבא..זה שעוד לא נולד).
סיכמנו שאני הולכת הביתה, עושה חושבים ומקבלת החלטה. הם ציינו שאפשר להחליט עד גיל 40. אני בת 38.5.
הלכתי לחשוב בנחת, היה לי פרק זמן של שנה וחצי לחשוב.
 
אוקטובר 2007 -שחלות או לא להיות
קבעתי תור לרופא הנשים שלי. ובאתי עם תוצאות הבדיקה הגנטית כשאני חושבת לעצמי שזה יהיה קצר והחלטי.
הוא שאל שוב: סיימת ללדת? את בטוחה?
אמרתי: כן.
אז בואי ננתח.
נבהלתי, אבל אמרו שאפשר להחליט עד גיל 40.
הוא ענה: 40 של מי? אצל מישהי אחת 40 יכול להיות 39 ואצל מישהי אחרת 40 יכול להיות גם 45. אם סיימת ללדת ואת בטוחה, אין מה לחכות.
הוא הוסיף הסבר קצר על הניתוח ועל ההשלכות..כן, כן...יש השלכות..קוראים להן בעברית מנופואוזה - תופעות גיל המעבר.
יתקשרו אלייך לתאם תאריך. סיים את פגישתנו.
הלכתי הביתה. נפרדת מהשחלות בכל יום, בכל רגע. עוברים מס' ימים, יורדת מהרכבת בדרכי הביתה. ומקבלת שיחת טלפון:
שלום, מדברת המזכירה של ד"ר סגל. התאריך לניתוח הוא שבוע הבא, יום ששי, 2/11.
מה???? כבר???? אני שואלת. היא כנראה זיהתה את החרדה בקולי ומיהרה לשאול אם אני רוצה תאריך רחוק יותר?
לא, לא, השבתי. זה בסדר, פשוט לא ציפיתי...כל כך מהר...
'עוד לא סיימתי להיפרד' חשבתי בליבי. דמעות חמימות זלגו מעיני, אך הן יבשו מיד. זו החלטתך והיא נכונה וטובה עבורך ועבור ילדייך.
יום לפני, אני עושה דמיון מודרך, נפרדת מהשחלות, ואת מקומן ממלא אור גדול. אני שלמה עם עצמי. לגמרי.
 
2.11.07
יום שישי בבוקר, אסותא, פתח תקווה. אני מלווה ע"י אמי ובן זוגי אז. הניתוח הראשון בחיי.(פוליפים בגיל 4 לא נחשב..נכון?) מסמכים, רישומים, מקבלת "מלתחה" לחדר הניתוח. לא יודעת אם לצחוק או לבכות. ואם כבר ההומור משתלט עלי...הרי שזאת הזדמנות לדגמן:
נפרדת ממלווי ונכנסת לחדר ההמתנה. שיחה קצרה עם המרדים, שיחה קצרה עם הרופא שלי וקוראים בשמי.
אני צועדת לעבר חדר הניתוח, מטפסת על המיטה. רגליי מונחות בפישוק כמו במיטת גניקולוג...ואני תוהה לפשר הדברים, מאחר ואני יודעת שהניתוח מבוצע בלפרוסקופיה (כניסה דרך הטבור + 2 חתכים קטנטנים באזור השחלות). אני לא מהססת ושואלת את הרופא בחצי חיוך: מאיפה אתה מתכוון להיכנס? תשובה כבר לא קבלתי. נרדמתי.
מעירים אותי. אני בוכה ללא מעצורים. (לא להתרגש...אני בכיינית לא קטנה...רק תנו לי הזדמנות..:-).....)
האח בחדר ההתאוששות ניגש לשאול אותי אם כואב לי..אני עונה שלא.
אז למה את בוכה? הוא שואל. לכי תסבירי לו. 
לא יודעת. אני עונה. זה פשוט יוצא.
הוא יוצא החוצה וקורא לאמי ובן זוגי שיבואו להיות ליידי. זה לא עוזר...הדמעות פשוט זרמו שם כמו נהר משתפך...עד שנרגעתי.
אני בחדר, מסטולית מההרדמה, אין כאבים, לפחות לא באזור הניתוח. כואב בגב ובחזה, משום שבניתוח מנפחים את חלל הבטן באוויר... אוויר כלוא שעולה למעלה... (ואיך הוא יוצא? אלוהים יודע..). אני שוכבת במיטת חוליי עונה לכל טלפון...מדברת שטויות...צוחקת עם כולם... כן, צוחקת... ומנמנמת... ובעיקר צוחקת.
הומור - כי זה טוב לבריאות.
 
מקדימה את זמני
הכול עשיתי מוקדם.
התחלתי עם בעלי (לשעבר) בגיל 14.
התחתנתי בגיל 19.5.
ילדתי את בתי הבכורה בגיל 21.5.
התגרשתי בגיל 33.
"הזדקנתי" בעל כורחי, בגיל 38.5 – שהרי קיבלתי את תופעות גיל המעבר. כן, לאחר הוצאת השחלות, כש"אזלו" ההורמונים בגופי, זה הגיע.
 
נובמבר 2007
כשבוע לאחר הניתוח בביקורת אצל הרופא קבלתי מרשם למדבקה שאמורה להפריש הורמונים לגופי.
הלכתי, קניתי, ואחסנתי יפה יפה בארון התרופות. לא מעוניינת בהורמונים. הסברתי לרופא, שלא יתכן שמצד אחר מוציאים לי את "יצרניות" ההורמונים (שעלולים לגרום לסרטן שד) ומצד שני דוחפים לי הורמונים דרך מדבקה.
הוא לא לחץ. לדבריו, הרבה נשים מעדיפות שלא לקחת הורמונים, הוא ממליץ לי "לשמור על עצמי". קרי, לאכול יותר בריא ולהתעמל..אני משתדלת ועוד תקראו על כך בהמשך...
אני בבית - חופשת מחלה. (אגב, לדעתי, צריך לשנות את המושג לחופשת הבראה, שכן נשארנו בבית להבריא ולא לחלות...נכון?)
בקיצור, חיכיתי לראות איך גופי יגיב ללא הורמונים. אחרי שבועיים זה הגיע, ועוד איך זה הגיע, לא היה לי שום ספק שזה זה... אני נשרפת, בוערת מבפנים, הסומק מתפשט מבית החזה ועד לקודקוד. שמישהו יכבה אותי....הצילו ! עד שאני מבינה מה קורה, זה נגמר. לא עובר זמן רב וה"שריפה" בגופי מתחילה להשתולל שוב.
נעים מאד "גלי חום". זה המונח הרפואי.
דצמבר 2007
חורף בחוץ. קור אימים ואני שישנתי עד היום עם שמיכת פוך בקיץ, ישנה עם חלון פתוח ומאפשרת לרוח מנשבת לצנן את גופי מגלי החום שפוקדים אותי. מידי פעם אני מוציאה את תסכולי על השמיכה ובועטת אותה בעצבנות, כאילו שהיא אשמה בחום שצורב בתוך גופי. כמה רגעים לאחר מכן, חולף לו גל החום וקררררר לי. אני מושכת חזרה את הפוך ומתעטפת בו עד מעל לראש.(מי מזדהה עד כאן?) גם חולצות הגולף שכה אהבתי נזרקות מן הארון החוצה. גולף עם גלי חום לא הולך ביחד.
ואם כבר מדברים על לישון... אז גם השינה שהייתה חברתי הטובה (10-12 שעות רצוף..בקלות) נטשה אותי ובמקומה החלו לפקוד אותי לילות לבנים... ו"ענן אש"...הרבה גלים חמים אש.
נשברתי. התחלתי לחקור, לבדוק ולמצוא דרכים להקל על התופעות. שאלתי נשים שעברו ועוברות את אותן התופעות, קראתי באינטרנט, התייעצתי עם מומחים לתזונה. ובסופו של דבר, החלטתי להיעזר בקפסולות טבעיות המכונות "קוהוש שחור", ואכן המצב נירגע והשתפר. (למרות שהרופאים צוחקים עלי...). אני ממליצה! נקודה!
ויש עוד תופעות לגיל הזה...המעבר. חילוף חומרים איטי בלשון הרפואית. ודווקא עכשיו שחילוף החומרים איטי, אני רוצה לפצות את עצמי באכילה, מגיע לי אחרי מה שעברתי...בכל זאת, נפרדתי מחלק בגופי, ההורמונים משתוללים ויש עוד המון תירוצים... חזרתי מחופשה בכרתים, עם Overweight. לא, לא בגלל הקניות. זאת אני ש"מרופדת" היטב בכמה קילוגרמים נוספים.
אחרי שהנחתי את המזוודה עליתי על המשקל. היו שם שתי ספרות שלא הכרתי מעולם, וגם אותן בקושי ראיתי ..כי הבטן הסתירה לי.
במהלך שנה מהניתוח עליתי כ- 13 ק"ג. (10 ירדו מאז... 3 אחרונים תמיד יותר קשה...).
תופעה נוספת הכתובה בספרי הרפואה היא יובש בנרתיק. ושוב בשפה שלי: "כואב לי הראש"..אבל הפעם עם סיבה טובה. אז זהו שלא. אחדד נקודה חשובה ואדגיש. כאשר אין שחלות - אין מחזור. וכשאין מחזור - אין תירוצים. (אלא אם מישהי רוצה לחדש לי...). אז כן - גם ליובש בנרתיק - פתרונים משלו..אבל על זה לא אפרט ברשותכם.
עברו חודשיים. ומאחר ואני עדיין נשאית (זה בדם אצלי.. :-)..) המעקב הופך להיות צפוף יותר. בעיקר לשדיים.
בתפריט:
בדיקת MRI אחת לשנה
בדיקת אולטרא סאונד + ממוגרפיה אחת לשנה
מעקב אצל כירורג שד פעמיים בשנה
מעקב אצל גניקולוג פעמיים בשנה.
סוף דצמבר 2007.
 MRI ראשון. שוכבת על הבטן. את הציצי מכניסים לשני חורים במתקן, עד כמה שניתן, כי אין יותר מדי ציצים..מה לעשות. שמים אוזניות ומשייטים פנימה.
אוזניות אמרתי? אז זהו שהן לא ממש עוזרות ברעש המחריד שם בתוך החללית הזאת. אני מרגישה כמו באתר בניה, שם פועל קונגו מחריש אוזניים וצי משאיות נוסעות כולן יחד ברוורס עם אותו צפצוף אזהרה מעצבן.  ככה 40 דקות, בלי לזוז ובקושי לנשום. "כיף גדול". מחכה כבר לפעם הבאה.... בעוד שנה.
מרץ 2009.
עברה שנה. שנה וקצת...
תחילת מרץ.
ניסיון  come back לא מוצלח לזוגיות שהסתיימה לפני 3 חודשים.
אין אשמים. יש בלבול, כעס, שוב פרידה = מתח. וכמו שנאמר, מתח הורס ת'בריאות. לי זה קרה.
 
אמצע מרץ
בתוך כל הבלגאן והמתח אני מוצאת 3 שעות של אושר. אני חוגגת את 40 שנות קיומי במסיבת ריקודים שארגנתי לעצמי ולחברי הטובים.
סוף מרץ
מעקב. MRI שדיים מספר 2. אני שוב ב"חללית" עם מקהלת המשאיות והקונגו. שוב 40 דקות. לא לזוז לא לנשום. מצלמים.
עובר שבוע, אני ניגשת לדלפק אוספת את המעטפה וחוזרת לאוטו. תוך כדי הליכה פותחת את המעטפה כדי להציץ. מרפרפת קלות על השורות הראשונות ..שד ימין..שד שמאל...ורצה לסוף, לסיכום. סיכום בדיקה. עיני רצות במהירות על 4 שורות הסיכום. אני עוצרת. ביופסיה?
אני חוזרת לתחילת המשפט. קוראת שוב: עקב הבדל בהשוואה לבדיקה קודמת מומלצת ביופסיה בהכוונת MRI של שני האזורים במהלך בדיקה אחת. קוראת שוב מההתחלה את כל הסיכום. שינויים פיברוציסטיים כתוב ובהמשך אין לשלול בוודאות תהליך בטיב אחר. מה זה הטיב הזה לעזאזל?
לא נלחצת. שינויים פיברוציסטיים מקובל עלי. הרי יש לי פיברוציסטיקס (ציסטות שפירות) בשד כבר כמה שנים טובות (כמו להרבה מאד נשים..) אז כמה צ'יסטות שינו צורה. לא מתרגשת.
סוף אפריל
נפגשת עם הרופא שלי, הכירורג, זה שעוקב אחרי ומקבלת ממנו ערימת הפניות. נתחיל בממוגרפיה ואולטרא סאונד ואז נחליט איך ממשיכים, הוא אומר.
סוף מאי
מבצעת את שתי הבדיקות. הפלא ופלא. הממוגרפיה תקינה. כנ"ל האולטרא סאונד, ללא ממצא חריג בבדיקה. נפלא. אני רגועה.
מסתבר שהרופא לא. הוא לוקח את תוצאות ה- MRI לבדיקה חוזרת עם רופאה מומחית בתחום. גם היא לא רגועה. היא מבקשת לקבוע לי תור לביופסיה. "בגלל שאת נשאית" אומר הרופא, לא ניקח סיכון.
אני מתקשרת לקבוע תור בתל השומר. אומרים לי שאין תורים ושהם כבר יצרו איתי קשר.
אין בעיה קחו ת'זמן...אני ממש לא בלחץ.... והם לקחו ת'זמן, יותר מדי זמן. התקשרו ביולי ותאמו לי תור.
2.9.09 ביופסיה תחת MRI בתל השומר.
רק אח שלי ושתי חברות טובות יודעות. אני מחליטה לא לספר עדיין להורי (שגרים בצמוד אלי). אין טעם, מיותר להכניס אותם לשבועיים של מתח ודאגה, אני מעדיפה להמתין לתוצאות ולקוות לטוב.
בבוקר הנסיעה, חברתי הטובה שאמורה ללוות אותי מתקשרת ומתנצלת בבכי שהיא לא יכולה לזוז. הגב שוב תפס אותה. אני מרגיעה אותה ונוסעת לבד לתל השומר - גיבורה גדולה. (ממש...)
הרופאה והאחות ממש נפלאות, נעימות ורגישות.
לא בטוח שצריך ביופסיה אומרת הרופאה. נצלם ונחליט.
כמו ב- MRI רגיל, אני שוכבת על הבטן, ידיים מעל הראש. ציצים בחורים. לא לזוז. מתחילים לצלם. הפעם באמת אסור לזוז. מסמנים את ה"מוקד" ומוציאים את ה"מגש" מתוך החללית (ואותי שמעליו).
"נעשה ביופסיה" היא אומרת ומתיישבת לידי.
את המילים לא לזוז שמעתי אולי 20 פעם במהלך הבדיקה. הכול מאוד מדויק.
דקירות קטנטנות בשד הימני, ואז זה מתחיל. מרגישה תנועה לעבר היעד ו..אאוץ'..צביטה. ושוב..אאוץ'..צביטה מספר שתיים.
 
איך זה מרגיש אתם שואלים? אז ככה... קרה לכם שבטעות שידכתם את האצבע בשדכן סיכות? למי זה לא קרה? אז כן, זו התחושה... אבל בציצי זה הרבה יותר רגיש וכואב!!!
"מייד מסיימים" היא אומרת.."לא לזוז" (כמובן..) שוב אני משייטת פנימה לצילום נוסף, שוב יוצאת ושוב "נגיסת שדכן". את בסדר? היא שואלת.
"כואב", אני אומרת.
הנה, זהו סיימנו. היא מרגיעה. אבל אני כבר בוכה. תחושת עלבון צורבת. למה, למה זה מגיע לי?
הבדיקה הסתיימה, את יכולה לקום,לאט לאט, את בסדר?
"אני בסדר..אני בוכה..." אני עונה לה וצוחקת מצירוף המילים שיצאו מפי. אני מרימה את ראשי מהמיטה. על פני דבוקות ערימות של ניירות עליהן הנחתי את ראשי. ניירות שספגו את דמעותיי ונדבקו לפניי. אני לא רואה כלום ופרץ של...נכון, בכי, בכי מהול בצחוק משתחרר ממני.
אני קמה בעזרתן האדיבה של הרופאה והאחות. הן תומכות ומלוות אותי למיטה בחדר הסמוך כשכול העת הרופאה לוחצת על מקום הדקירה ולא מפסיקה להתנצל בחצי חיוך שהיא אוחזת לי ככה בשד.
אני שוכבת כ- 10 דקות. חובשים את המקום בפד מיוחד המכיל קרח יבש. אני מתאוששת,  מתלבשת, מודה לרופאה ולאחות ויוצאת לאוטו לקחת אויר, הרבה אויר ו...תנחשו...נכון...בוכה... לא, לא כואב לי מי יודע מה, אבל בוכה שיהיה... קצת רחמים עצמיים מה יש, לא מגיע לי? שלא יגידו לי שאני גיבורה מדי...לא, אני לא. 
טוב, מה עושים עכשיו? אימא שלי להזכירכם, לא יודעת כלום. לחזור הביתה בצהריים יעורר שאלות, תהיות ובקיצור תיפתח חקירה צולבת להוצאת האמת מפי: מה קרה? לא עבדת היום? איפה היית? לא בא לי לשקר לה.
אני מתקשרת לצביה חברתי הנפלאה, זו עם הגב התפוס.
אני צריכה אליבי... אני יכולה לבוא? אני שואלת.
ברור. היא עונה.
אני מגיעה לביתה, היא שוכבת במיטה, אני נכנסת מתחת לשמיכה, לידה.
אנחנו מזמינות אוכל סיני בטלפון. מדברות. צוחקות ובוכות.
לא חסר על מה...
 
איסתא? לא, אסותא.
 
חלפו שבועיים. לא קבלתי טלפון. אם היה משהו, כבר היו מתקשרים מזמן... אני מנחמת את עצמי.
החגים בפתח. עוד יומיים ראש השנה ובא לי על חופשה, היכן? בניו יורק.
אני פותחת את האתר של איסתא ומסתכלת על מחיר הכרטיסים. מתקשרת לסוכן מאיסתא, מישהו שאני מכירה.
הוא ממליץ לי על סוכנת אחרת שתעזור לי. היא לא נמצאת... אומרים לי. תתקשרי מחר בבוקר.
 
 17.9.09 יום חמישי. מחר ערב ראש השנה. 
מתעוררת. מחפשת בנייד את הטלפון של סוכנת הנסיעות. מצלצל. אני מנתקת.
מה את עושה? אני שואלת את עצמי. את בורחת לניו יורק, את בורחת מהתשובות שנמצאות שם בתיקים בתל השומר. אני מחליטה לבדוק קודם שהכול בסדר, ורק לאחר מכן להזמין כרטיס טיסה לניו יורק.
אני מחייגת למרפאת שד בתל השומר.
מה השם? שואלת האחות.
דפנה אופיר. אני עונה.
שנייה אני בודקת.....תמתיני בבקשה...אחרי דקה היא חוזרת אלי. מממ...יש פה תשובה חלקית.
תשובה חלקית?? אני חוזרת אחריה. מה זה אומר?
אני אבדוק ואחזור אלייך..היא אומרת.
זה לא מרגיש לי טוב. הבטן מתהפכת. אחרי רבע שעה, אני לא מסוגלת לסבול את המתח ומתקשרת אליה. אני במתח ורוצה לדעת מה קורה.
אני צריכה להעביר את זה לרופאה שעשתה את הבדיקה. מסבירה לי האחות וממשיכה, היא לא עובדת היום, אבל אני אמסור לה את זה בכל זאת כדי שהיא תשלים את התשובה.
אני נלחצת עוד יותר ומתקשרת לרופא שלי. גם הוא מתל השומר. אני מזכירה לו שעשיתי את הבדיקה לפני שבועיים ולא קבלתי תשובה.
הוא הולך לבדוק ומבטיח לחזור אלי.
 
11:17 דקות.
הרופא שלי מתקשר.הי דפנה, זה ד"ר ונטוררו. אני מצטער.......הבדיקה לא תקינה.
שיט...שיט...שיט....אני עונה לו, ושטף של בכי קולני פורץ ממני.
אני ממש מצטער, הוא חוזר שוב ושוב על אותן המילים ומנסה להרגיע.
זה טרום סרטני. הוא אומר.
 
מה זה אומר טרום סרטני? אני שואלת, מפוחדת לשמע שורש המילה ס.ר.ט.ן בגוף המשפט.
אנחנו נקבע תור לניתוח ונוציא את האזור הנגוע.
אני אצטרך טיפולים כימותרפיים?
לא. אולי הקרנות. הוא עונה. תגיעי אלי היום בשמונה בערב למרפאה ונדבר על הכול.
הוא מסביר לי לאן להגיע ואני בקושי מצליחה לקלוט את הפרטים. אני מנתקת. הטלפון נשמט מידי. אני פורצת בבכי. הולכת בחדר בין קיר לקיר ושואגת בבכי כמו לביאה פצועה.
אני מרימה את הטלפון ומתקשרת לאחי:
זוכר את הבדיקה שעשיתי? היא לא תקינה. טרום סרטני. ניתוח. היום בשמונה. תבוא גם. אני מבקשת ממנו. לאחר מכן, מתקשרת לשתי חברותי ומיידעת גם אותן בחדשות. תוך כדי השיחה איתן אני מתחילה להירגע.
יהיה בסדר. את חזקה ..הן אומרות.
חזקה, חזקה, אבל הקשה עוד לפני, איך אני מספרת את זה להורים שלי?... איך?
הסרטן הכה במשפחתי הקטנה 3 פעמים. כולן באחי, בכולן אחי ניצח. טפו..טפו..טפו..
ועכשיו אני. איך אומרים להם בשורה כזאת?
אני שוטפת פנים. לוקחת אוויר ויוצאת אליהם.
שניהם יושבים באווירה שגרתית במטבח, אינם מתארים לעצמם שהבת היקרה שלהם תהפוך את השגרה שלהם על פניה.
 
יש לי בשורה לא נעימה. אני פותחת ואומרת. עיני מתמלאות בדמעות, כמה קשה לספר להורים דבר כזה.  
אני צריכה לעבור ניתוח. לא סיפרתי לכם, אבל... לפני כשבועיים עשיתי ביופסיה. היא לא תקינה, טרום סרטני. אני זורקת את הפצצה לחלל האוויר. היום בשמונה אצל הרופא.
 
אבי אוחז בחוזקה במשענת הכיסא. כאילו שהוא משליך את זעמו עליו. ואימי קפואה במקומה. גם ניר בא. אני מודיעה לה. והיא משיבה בקול חרישי. גם אני באה.
המראה של הוריי קורע אותי לגזרים.
 
 20:00 יום חמישי
ממתינים בתור. אחי היקר מחבק אותי. מתחילים לתבל את האווירה בהומור שחור. אח"כ שתיקה, הרבה שתיקות...ונשימות.
נכנסים לרופא. הוא מסביר לנו בהרחבה, בנועם וברגישות רבה את תוצאות הבדיקה.
אני שואלת הרבה שאלות, אחי ואמי שותקים, שתיקה שאומרת הרבה יותר ממילים.
הרופא מסביר:
 DCIS. התאים הנגועים הם בתוך צינוריות החלב. אין גוש. המצב טוב. מדובר בכריתה חלקית. נוציא את אזור התאים הנגועים וקצת מסביב. כמו כן נוציא את בלוטת הזקיף. במידה והיא נקייה, תזדקקי רק להקרנות.
למתי את רוצה לקבוע תור?
מצידי מחר, אני עונה לו. כמה שיותר מהר.
או.קיי. נעשה את זה ביום חמישי הבא 24.9.09 שמונה בערב. אסותא, רמת החייל. תגיעו שעתיים לפני.
יהיו פקקים באזור. אני עונה לו בחיוך...לאונרד כהן מופיע באצטדיון בערב... נגיע קצת קודם.
מצטער על הבשורה בדיוק בערב החג.. מתנצל הרופא.
אני מחייכת, מודה לו על השיחה ולוחצת את ידו לפרידה.
בדרך חזרה, אחי מתקשר לרופאה האונקולוגית שלו, שבינתיים הפכה לחברה טובה, איך לא? הפציינט המתמיד...
אנחנו צריכים את עזרתך. הוא אומר.
מי הפעם? היא שואלת.
אחותי. הוא עונה.
מה?????????? השתגעתם? משעמם לכם? היא שואלת בציניות מובנת. היא טיפלה באחי, בדודתי, באביה של גיסתי...בקיצור.. הרופאה המשפחתית.
מה כתוב בתוצאות הבדיקה? היא שואלת את אח שלי.
 DCIS......הוא מקריא לה את כל הפרטים מתוך הדף.
 אם כך המצב טוב. היא עונה. תעבירו לי את המסמכים ואני אעבור עליהם.
הסבר קצר: ההכנה לניתוח הזה היא פרוצדורה שלמה שמתקיימת ביום הניתוח ומתבצעת בשני שלבים: 
שלב ראשון, סימון. הסימון מתבצע לאחר בדיקת אולטרא סאונד וממוגרפיה. מזהים את המוקד ומחדירים חוט מתכת דקיק לאזור הנגוע. (בתוצאה הסופית זה נראה כמו ציצי עם אנטנה..).
שלב שני, צביעה של בלוטת הזקיף. מזריקים כ- 4-5 זריקות של חומר רדיו אקטיבי, בצבע כחול, באזור הגידול וסביב הפטמה. אותו חומר צובע את בלוטת הזקיף וע"י צילום מזהים את הבלוטה בבית השחי ומסמנים את מיקומה ב- X . אפרופו הצבע הכחול, הרופא שהזריק התבדח איתי "יש מצב שתאים נוספים בגוף יקבלו צבע כחלחל, כך שאם את יוצאת קצת כחולה מחדר ניתוח זה לא בגלל שאת מתה..זה בגלל הצבע..תכיני את ההורים". הוא חייך ואני החזרתי לו חיוך. אכן מצחיק.
 
24.9.09 יום הניתוח
14:00. יוצאת מהבית מלווה בהורי. בדרך טלפון מהרופא שלי. הוא זה שאמור לנתח אותי היום. את יכולה לדבר? הוא שואל. ואני עונה לו שאני נוהגת ושני הורי לצידי.
אני צריך לדבר איתך, אז תתקשרי אלי כשתגיעי. אני כבר בדרך לאסותא השלום.
הגעתי  לאסותא השלום. שם מבצעים את השלב הראשון. אולטרא סאונד, ממוגרפיה וסימון המקום. (האנטנה). בזמן ההמתנה לתורי, אני מתקשרת לרופא.
בקול מהסס הוא אומר לי, דברתי שוב עם ד"ר סקלאר, (הרופאה שעשתה את הביופסיה) אני יודע שאת בטח לא מוכנה לכריתה מלאה, ולכן החלטנו שנצטרך לכרות שטח יותר גדול ממה שחשבתי, בערך 8 ס"מ.
אני בשוק פעמיים. פעם אחת כי חשבתי שזה יהיה משהו קטן, מקומי, 2-3 ס"מ ונשכח מכל הסיפור. ופעם שנייה, כשחשבתי מאיפה הרופא מתכוון לקחת 8 ס"מ? הלוואי והיה לי כזה גדול.....
לא נותר לי אלא להסכים. אני מנתקת את השיחה ו...נכון, בוכה. אני מבקשת מאימא שלי את הטישו. היא תמיד מצוידת. אני מסבירה להורי את מה שהרופא אמר. מבטם קפוא. לא אומרים דבר. מה כבר יש לומר? כולם מנסים לשדר עסקים כרגיל. אימא סורגת, אבא קורא עיתון ואני עמוק בתוך הטישו. עדיין לא מעכלת את הבשורה. אני נכנסת למטבחון צדדי, מתקשרת לחברתי צביה כדי לקבל ממנה עידוד ומתפרקת בבכי מר, רחוק מההורים שלי שלא ישמעו וישברו.
"את מבינה שלא יישאר לי ציצי שם? 8 ס"מ הוא מוריד...מאיפה בדיוק? מי ירצה אותי ככה? אף גבר לא ירצה אישה עם ציצי וחצי..." כן, כן, אני יודעת, אתם בטח לא מאמינים שזה מה שהדאיג אותי באותו הרגע... צביה מרגיעה, ומוצאת מילים מנחמות כהרגלה.
ואני? הטישו כבר קטן עלי, עברתי לנייר מגבת של המטבחון...
 
שלב הסימון עובר בהצלחה. עם עיניים נפוחות ואף אדום, אני נוהגת לאסותא רמת החייל. עם ולמרות הפקקים הגענו בול בחמש, כפי שהתבקשנו.
 
17:00 אסותא רמת החייל
בתור לשלב השני. שלב הצביעה. העיניים דומעות כבר לבד. בלי בכי. צביה מתקשרת. איך את? לא משהו אני עונה.
כתבתי לך שיר, היא אומרת . להקריא לך?
(צביה מלבד היותה חברתי/נשמתי התאומה, היא יוצרת, משוררת ואמנית בכל רמ"ח אבריה.
אני עוברת למקום שקט יותר ומקשיבה לצביה שמקריאה לי את השיר:
 
זה לא שערך הארוך, השופע, הנופל תלתלים תלתלים על גבך,
וזוהר באור שמש, כאילו יודע איזה סוד שמסתיר בחשאי חיוכך.
אלה לא העיניים, גדולות ורכות, שהכניס בן מלאך צבע דשא ומים,
לפעמים כחלחלות לפעמים ירוקות, ומסגר לשלמות בזוג משקפיים.
וזה לא הצוואר הארוך, המשיי, הנמשך אל הגב – גם עדין גם איתן,
ולא הידיים שפוסלו למשעי, מופלאות אצבעות שאין כמותן.
וזה לא הרגליים, כמובן ארוכות, שגורמות לגברים "לרצות עוד מזה",
ולא השיניים - קטנות,בוהקות, וזה לא החזה, לא זה לא החזה...
זאת את, אחותי, את הקסם כולו שפישרו לא ניתן לתיאור במילים,
נשמה עמוקה, עולם ומלואו, שכולה אור ויופי ואין סוף צלילים.
ומי שפוגש בך מייד מחייך, כי הרגיש במלאך שיושב על כתפייך,
השומר על גופך ושומר על נפשך, ומזכיר לך תמיד לחגוג את חייך!  
 
עכשיו גם אתם מזילים דמעה..נכון? אז תחשבו מה עובר עלי למשמע מילים מנחמות שכאלה.
 
הגיע תורי לצביעה (פחחות זה השלב האחרון..)
זריקות קטנטנות וכחולות ננעצות בשד, משם למכונת הצילום. קרינה. ו- X. בלוטת הזקיף מסומנת.
יוצאת מהחדר. אח שלי הגיע. בקשתי ממנו שילך לשמור על ההורים.
עולים למחלקה. אני מתכוננת לניתוח. לובשת את החלוק המהודר. זה שפתוח מאחור.
20:00 -  הרופא מגיע לראות אותי ומודיע שעוד מעט ייקחו אותי. הוא מסביר לי שוב את התהליך ומוסיף שביקש מהפתולוג להישאר לבדוק את בלוטת הזקיף כבר במהלך הניתוח כדי לדעת את מצבה. הוא מאחל לי בהצלחה ואני בתגובה עונה לו, בחיוך, "תוריד מה שצריך אבל תשאיר לי ציצי יפה..אני עוד צריכה למצוא חתן ...."
מחכים. אני ואחי בודקים את מסך הטלוויזיה המשוכלל שהופך בלחיצת כפתור למסך מחשב,  מסך נגיעה. קצת פייסבוק..קצת מיילים...והעוד מעט הגיע. באים לקחת אותי.
22:00 - אני עולה למיטה. ליד דלפק האחיות אני מקבלת כדור ואליום. מציבים את מיטתי בחדר ההמתנה שלפני חדרי הניתוח.
העיניים הנפוחות מבכי של כל היום והואליום גורמים לי להירדם כבר בחדר ההמתנה. מתעוררת כאשר הסניטר דוחף את מיטתי לעבר חדר הניתוח. אני מספיקה לראות את המנורה הגדולה בחדר הניתוח ונרדמת.
24:00. הרופא שלי מעיר אותי. הכול עבר בסדר. הוצאנו הכול. 10 ס"מ בסוף. בלוטת הזקיף נקייה.
02:00. אני מגיעה חזרה לחדר. אימא שלי לידי. אין לי מושג מה השעה. אני מתקשרת לבתי "הי גולי, אני אחרי, רזה בכמה גרמים...." (בכל זאת הוציאו 10 ס"מ..) שולחת עוד כמה SMS ונרדמת לפרקים. נקישת המסרגות של אמי מעירה אותי מדי פעם. שלוק של מים ונמנום.
6:00 הרופא שלי כבר מתייצב ליד מיטתי. איך את מרגישה?
בסדר, אני עונה. לא כואב כלום. שום דבר לא חבוש, רק פלסטר קטן על התפרים. אני לא זוכרת כלום משיחת הלילה, ולכן אני שואלת שוב את כל השאלות. הוא חוזר על כל התשובות בסבלנות.
ומה איתך? אני שואלת. הספקת לישון הלילה שאתה כבר פה?
 
קצת, הוא עונה ומחייך.

7:00 ארוחת בוקר. בזה אחר זה מתחילים להגיע אחים ואחיות לחדרי ורומזים לי בעדינות שאני צריכה לפנות את המיטה היקרה של אסותא. האוכל נתקע לי. מה הלחץ? ולך תסביר להם שעוד לא מיציתי גם את המסך נגיעה...
דפנה אופיר, את הולכת הביתה. המכתב שחרור שלך מוכן.... את יכולה לקום? או שאת צריכה עזרה?
08:00 מנומנמת אבל יוצאת הביתה.
את שאריות ההרדמה מימשתי בשנת צהריים ארוכה. בבית.
 
טובים השניים מן האחד
עבר כמעט שבוע, אין כאבים. הכול מאחורי, אני ב- HIGH ...
עוד שבוע חופשת מחלה (הבראה...) וחוזרים לשגרה.
אז זהו...שלא.
 
יום חמישי בערב 1.10.09
ביקורת אצל הרופא המנתח ולאחר מכן מוזמנת למסיבת יומולדת 40 של חברתי גניה. אני מתלבשת יפה ומרגישה נהדר. נכנסת לרופא מחויכת.
מה שלומך ? הוא שואל.
מצוין, אני עונה.
הוא מבקש לראות את אזור הניתוח. אני חושפת את דדי ושנינו מבסוטים שהכול נראה אותו דבר..אין בור. אין שקע.
הוא מסיר את הפלסטר הקטן. "נראה מצוין", הוא אומר. ומתקשר לפתולוגיה, כדי לבדוק אם יש להם כבר תשובות:
שלום, זה ד"ר ונטוררו, רציתי לבדוק אם יש תשובות של הפתולוגיה של דפנה אופיר...אני מבין, גבולות מעורבים? איפה? בחלק התחתון? או קיי...אתה יכול לפקסס לי בבקשה את התשובות? כן, תודה.
 
הוא מנתק את הטלפון ופונה אלי במבט מודאג: טוב, בפתולוגיה טוענים שבחלק התחתון היו גבולות מעורבים, זה אומר שהאזור הנגוע הגיע עד הקצה התחתון. בדרך כלל אנחנו משתדלים להוציא שוליים נקיים מסביב לאזור הנגוע, ופה רק בחלק התחתון יש שוליים מעורבים.
מה זה אומר? אני שואלת.
זה אומר שנצטרך להרחיב את הכריתה, אבל לפני זה אני רוצה להתייעץ עם מנהל המחלקה שלי. בכל מקרה, תצטרכי הקרנות.
הקרנות לקחתי בחשבון. להרחיב את הכריתה? לזה לא ציפיתי. חשבתי שהכול מאחורי.
אני אעשה בירור מעמיק ואחזור אלייך. אומר ד"ר ונטוררו,  ואנחנו נפרדים. 
נכנסת לאוטו. הדבר האחרון שבא לי לעשות עכשיו זה לנסוע לחגיגת יום ההולדת של חברתי. אני נוסעת בכל זאת. בדרך מתקשרת לאח שלי ומספרת לו את החדשות הטריות.
"את מבינה שבלהרחיב את הכריתה יש סיכוי שהוא מתכוון לכריתה מלאה?" אומר לי אחי באופן חד וברור.
לא, את זה לא הבנתי.
אני מגיעה למסיבה, אחות של חברה נוספת מתיישבת לידי וחולקת איתי את "ההיסטוריה" שלה עם סרטן השד ואפילו מצליחה קצת לעודד.
אני מגיעה הביתה. השעה מאוחרת. אני רוצה לצרוח או לדבר עם מישהו. אבל כולם ישנים בשעה כזאת, חוץ מגבי הידיד שלי מניו יורק. (מזל שיש 7 שעות הפרש), אני מתפרקת ומספרת לו את מה שהרופא אמר, שיש מצב לכריתה מלאה.
לגבי אין מילים מנחמות, כעזרה הוא מציע להעלות על הקו את החותנת שלו שעברה כריתה מלאה שם בניו יורק. מגי, החותנת שלו, משיבה לי בסבלנות על כל שאלותי. על כל שאשששאלותיי בשווה.    מורה לעבור כנראה את מה כל כול שאלותיי. היא מספרת לי על כל השלבים שעברה, איפה היה קשה ואיפה פחות ומנסה להרגיע אותי בעזרת קודים מנחמים, זה לא נורא, זה עובר... ודרך אגב, מציינת בפני שאחותה עברה ניתוח כזה בארץ, אצל ד"ר ברנע מאיכילוב והיא די מרוצה.
 
5.10.09
אמנם רק עשרה ימים לאחר ניתוח ועדיין בחופשת מחלה, אבל יש התחייבויות יוצאות דופן. אני מוצאת את עצמי באולפן ערוץ 2 בהרצליה פיתוח, בתוכנית הבוקר של קארין מגריזו, מדברת על מקומות מיוחדים לחגוג את אירוע בר ובת המצווה..כן, השגרה טובה לפעמים, ומחזירה אותי למסלול החיים.
 
7.10.09
אני נפגשת היום עם אביבית, הרופאה האונקולוגית של אחי, זו שהפכה להיות חברת המשפחה. אנחנו סועדים יחד כאושפיזין בחול המועד סוכות בביתו של אחי.
אני מספרת לאביבית על הממצאים. אביבית כמו תמיד, בלשון שוטפת ומהירה, שוטחת בפני את כל הסטטיסטיקות הנוגעות לנשאיות BRCA:
"יש סיכוי של 50% שזה יחזור בשד החולה  ובעוד כמה שנים בצד השני, כך שעד גיל 50 תאלצי לעבור כריתות בשני השדיים. מזלך ש"חטפת" את זה רק בגיל 40, רוב הנשאיות לצערנו חולות בגיל צעיר יותר. זה שילדת מוקדם, שאת לא מעשנת ושאת רזה (הכול בעיני המתבונן..) גרם לכך שזה הגיע רק עכשיו...".
אני מתמקדת במשפט: מזלך ש"חטפת" את זה...ורק אחרי זמן מה אני עוברת להפנמת יתר האינפורמציה,
 ומחליטה לבצע כריתה מלאה של שני השדיים.

דפנה אופיר

אני מסיימת פה את סיפורה של דפנה אופיר היקרה, אבל המסע שלה לא נגמר פה. תוכלו להמשיך ולקרוא על המאבק שלה לחיים בבלוג הנהדר שלה:

 
 
 
 
 



 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים