עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  תעלומת אדון פיקדון
דף הבית >> סיפורים קצרים >> תעלומת אדון פיקדון


תעלומת אדון פיקדון

 (מתוך הסדרה הבלשית)


ענת הביטה מזועזעת בביתה שירז שעמדה על המדרגות המובילות לקומה השניה וחיוך רחב על פניה. שיערה הארוך נגזר עד לכתפיה ואת מצחה כיסה פוני ישר עד לגבותיה.
"איך זה?!" שאלה שירז בהתלהבות. "נכון שהתספורת יפה?"
ענת עמדה זמן מה קפואה במקומה.
"מה קרה אימא?"
"מי הרשה לך לעשות את זה?" מלמלה ענת כשההלם ניכר בקולה.
שירז הביטה באימה המומה. "זה השיער שלי וזכותי לעשות איתו מה שאני רוצה, וחוץ מזה, היום יש לי בת מצווה, אז תשתדלי לא לכעוס עלי".
"אני באמת צריכה להשתדל לא לכעוס עליך".
"מה הבעיה? אני לא מבין על מה המהומה, מה כבר היא עשתה, גזרה את השיער שלה?" התערב בשיחה עופר בעלה.
היא שלחה בו מבט והוא ניסה לעמוד על פשרו משלא הבין לחשה: "אתה לא רואה?"
"מה אני צריך לראות?"
היא הלכה לעבר המטבח והוא הלך אחריה. "יש לה היום בת מצווה, למה את נותנת לה הרגשה לא טובה?"
"עופר, אל תגיד לי שאתה באמת לא רואה את מה שאני רואה?"
"לא, אני לא רואה".
"היא דומה לדנית. דנית נראתה בדיוק כמוה כשנעלמה".
הוא שלח מבט מהיר בביתו שעמדה עתה בפתח המטבח כשהיא משלבת את ידיה בתרעומת, כיאה לבת יחידה שזכתה במלוא תשומת הלב של הוריה.
הוא גירד את הלסת עם אגודלו בחוסר נוחות, אך לא אמר דבר. הוא לא היה צריך.
"אתה מבין שעם התספורת הזאת האורחים בבת המצווה לא יוכלו להתרכז בשמחה, אלא במה שקרה לדנית ובמקום לשמוח בשמחתה של שירז כולם יהיו עצובים?"
הוא הנהן. "אבל זה כבר נעשה, אז לפחות נדאג שהבת שלנו לא תהיה עצובה". חייך וניגש לחבק את שירז ביתו. "את נראית מצוין. אני מת על התספורת החדשה שלך".
"תודה אבא". אמרה שירז והביטה באימה מחכה לקבל אף ממנה מחמאות.
"אני מאוד אוהבת את התספורת שלך, אני פשוט לא אוהבת שאת עושה דברים מבלי לשאול אותי ובטח לא כשאת מנפנפת עם מרד הנעורים שלך".
"אימא זה רק תספורת לא קעקוע, את נסחפת לגמרי".
"את צודקת".

הם נסעו ברכב לעבר אולם השמחות, שם כבר חיכתה להם הסבתא רבתא של שירז. "בגיל שלי, אין לי הרבה מה לעשות בבית, חוץ מזה בגיל שלי אם אני רוצה להספיק דברים, עדיף לי להקדים אותם. אי אפשר לדעת מתי המוות ייקח אותי אליו". התלוצצה עם ההומור השחור שלה, כמו שנהגה בשנים האחרונות "ולמסיבת בת המצווה של הנינה שלי אפילו הקדמתי בשעה". היא שלחה מבט מחויך לשירז ובאותה שניה הצבע אזל מפניה. אחרי דקה של התאוששות פלטה לעברה של ענת. "שמע ישראל, זה כאילו שאחותך הקטנה חזרה מעולם המתים".
"אוי סבתא, אל תגידי את זה ולפחות לא בקול".
"לא באמת, עד עכשיו בחיי שלא שמתי לב שהן דומות כל כך אחת לשניה". היא העיפה מבט נוסף בשירז "למען השם, תראי איזה דמיון".
"אוקי סבתא, הראייה שלך באמת השתפרה אחרי ניתוח הקטרקט שעשית, אבל בואי לא נדבר על זה, ובמיוחד לא עם אימא שלי".
"למה? את חושבת שהיא עיוורת? שהיא לא יכולה לראות מה שכולנו רואים? ובכל מקרה, היא תצטרך להתמודד כל חייה עם הדברים שעשתה".
"או שלא עשתה". ענתה ענת.
"זה לא הזמן ולא המקום לפתוח את זה, אבל זה לא היה סוד שאימא שלך, לצערי, הבת שלי, היתה מכה אותה כל הזמן. כנראה שבאותו היום היא איבדה שליטה. תגידי, איך זה שאף פעם לא קיבלת מכות כמו אחותך?"
ענת ניסתה לחפש בראשה תשובה הולמת ובשניה סרק מוחה זיכרונות מילדותה. דנית נולדה חמש עשרה שנים אחריה כשאימה היתה בת 40. אימה נהגה להגיד שדנית נולדה בטעות. בתחילה היא אמרה את זה בצחוק, אך כשהתנהגותה של דנית הפכה למרדנית עד קשה לריסון, הפכו מילותיה של אימה ליותר ויותר קיצוניות ומעליבות והיא היתה אומרת בפה מלא שחבל שלא עשתה הפלה במקום ללדת את דנית בגיל 40. גיל שהיא צריכה להיות חופשיה ולא להסתובב עם ילדה קטנה תלויה על צווארה.
"אולי משום שידעתי להיות ילדה טובה. ידעתי להעלם, לעשות בדיוק את מה שביקשו ממני ולא לזוז מילימטר מההוראות". ענתה לסבתה לאחר דקה ארוכה.
"כן, כמו בפרסומת ''רק על הקווים, רק על הקווים''. את תמיד היית ילדה טובה, אחותך הייתה שובבה וקצת מוזרה למען האמת, אף פעם לא עשתה את מה שאמרו לה. את זוכרת את הפעם הזאת שכל השכונה חיפשה אותה ואז מצאו אותה אצל...איך היא קראה למוכר הסמרטוטים?"
"אדון פיקדון". חייכה ענת.
"כן, אדון פיקדון, היא היתה לוקחת דברים מהבית ונותנת לו את זה תמורת הסמרטוטים שלו. את זוכרת את היום שאימא שלך חזרה מהעבודה ומצאה את הארון שלה חצי ריק כי אחותך מסרה את הבגדים שלה לאדון פיקדון תמורת כובע נוצות?"
הסיפור היה יכול להצחיק את ענת, אילו לא זכרה את המכות שאחותה קיבלה לאחר מכן. גם ביום שאחותה נעלמה זה היה לאחר שהיא זכתה למנת מכות הגונה, וכמו תמיד, גם באותו היום היא נסה מזרועותיה האימתניות של אימה ושהתה בחוץ למשך כמה שעות, אך באותו היום הנורא, היא לא חזרה!

באותו הערב, אימה הלכה לחפשה בביתו של אדון פיקדון שגר ליד האגם, אך אדון פיקדון אמר ששהה כל היום בחוץ והגיע לביתו רק בשעה תשע. בשתים עשרה בלילה הוריה החלו לחשוש לגורלה ודיווחו למשטרה על העדרה. דומה שמאותו היום אימה לא עצמה עין, כמו חיכתה שדנית תיכנס בכל רגע הביתה ותאפשר לה לאהוב אותה ולהתנצל על המעשים שלה.

בימים שלאחר מכן, נחקרו הוריה, ואימה ונאלצה לספר שוב ושוב על המכות שנתנה לדנית לפני ההעלמות. בעקבות זאת היא נעצרה כמה ימים ושוחררה, אחריה נחקר אדון פיקדון וגם הוא שוחרר לאחר שהוכח מעבר לכל ספק שהוא לא שהה באותו היום בביתו ולכן הסיכויים קלושים שדנית ראתה אותו באותו היום. בימים הראשונים, כולם היו בטוחים שדנית, שהיתה ידועה במרדנותה, מתחבא באיזה מקום והיא תחזור, אך משנקפו הימים והיא לא חזרה המשטרה דיווחה להוריה, אוף דה רקורד, שכנראה דנית אינה בין החיים. ההורים בתחילה חשבו שהמשטרה שותפה ליגונם, אך עד מהרה התברר להם שהכרזה זאת נועדה כדי לפתוח תיק חדש: "חשד להריגה".
מאחר ובני המשפחה הם תמיד החשודים הראשונים ומאחר ואימה הודתה שהכתה את דנית לפני ההעלמות, נעצרה שוב אימה ואף הוגש נגדה כתב אישום. אימה אמנם יצאה זכאית מחמת הספק, אך לאחר המשפט לאף אחד לא היה ספק שאימה רצחה את ביתה בשגגה.

במשך כל השנים, לא חדלה ענת לתהות מדוע דנית לא באה אליה באותו היום? ולמעשה, מדוע הבית שלה אף פעם לא היווה מקום מפלט לאחותה? ענת זכרה שביום חתונתה, דנית הייתה בת עשר והיא בכתה בפניה ואמרה שהחתונה שלה זה יום שחור עבורה, שעתה לא יהיה מי שיגן עליה מהמכות של אימה, כמו שעשתה תמיד ענת, אך ענת הרגיעה אותה והבטיחה לה שהיא תדבר עם אימא שלהן ותדאג שדנית תעבור לגור איתה. ענת זכרה כמה דנית הייתה מאושרת לשמוע זאת, אך בפועל, לאחר הנישואין של ענת, דנית הגיעה אליה פעמים ספורות וחדלה מכך די מהר. היא העדיפה להיות שעות ארוכות אצל אדון פיקדון מאשר אצל אחותה הגדולה.

ענת עמדה לצד ביתה בטקס הדלקת הנרות.
"ולזכרה של דנית", הכריז התקליטן, "ידליק את הנר, אדון אפרים, המוכר לנו כאדון פיקדון".
שקט שרר באולם.
"מה את חושבת שאת עושה?" לחש בעלה ליד אוזנה.
"מעניקה לאחותי את הזיכרון עם האדם שאיתו הרגישה הכי בנוח".
"לרוצח שלה?"
ענת לא ענתה. אדון פיקדון, ניגש בצעידה כבדה לעבר החנוכיה כשהוא לבוש בחולצת כפתורים לבנה שהיתה גדולה על מידותיו ומכנס שחור גדול ומעט דהוי שנתלה על גופו באמצעות חגורה ישנה. היא מסרה לו את הנר והוא הדליק את אחד הנרות. אחר הרים אליה את עיניו והניד בראשו לאות תודה.
"תודה שבאת". חייכה אליו.
כצפוי, בסיום בת המצווה, כשנותרה עם משפחתה הקרובה ביותר, זכתה למנה גדושה של נזיפות. אימא שלה אמרה לה שבקושי עצרה את עצמה מלעזוב את המסיבה ונשארה לבסוף רק למען נכדתה, שירז. סבתא רבתא, אמרה בציניות מתוקה שאכן דנית שבה לחיים ושוב עושה בלגאן, ובעלה - סירב לדבר איתה עד ליום המחרת.
"עופר, אני יכולה מאוד להבין את הכעס של אימא שלי, אך על מה אתה בדיוק כועס?"
"שעשית בפרובוקציה מיותרת בבת המצווה של הבת שלי. שהסטת את אור הזרקורים ממנה אל הקבר של אחותך, ואם אחותך מסוגלת לראות ולשמוע, אז אני בטוח שהיא מתהפכת בקברה. כן, אם אדון פיקדון היה מוכן להגיד לנו היכן הוא קבר אותה".
"הוא לא רצח אותה. הוא היה החבר הכי טוב שלה".
"את שומעת את עצמך? הוא היה גדול ממנה בעשרים שנה".
"לא התכוונתי למשמעות הזאת. התכוונתי שהוא הבין אותה יותר מכל אחד מאיתנו. הוא הקשיב לה כשכאב לה".
"אז אולי הוא עשה לה את הטובה וגאל אותה מייסוריה".
"הוא נעצר כמה ימים ושוחרר, אין שום הוכחות שהוא רצח אותה. לאמתו של דבר, אימא שלי תמיד הייתה החשודה העיקרית ואם אתה שואל אותי...".
"אחותך יצאה מהבית בריאה ושלמה, אולי חבולה, אך חיה, אימא שלך לא רצחה אותה".
"אלה המילים של אימא שלי מול המילים של אדון פיקדון, אתה יכול לבחור למי להאמין".
"אז מה? אימא שלך רצחה אותה וקברה אותה בגינה שלכם?"
ענת שתקה.
הוא הביט בה ללא מילים זמן מה, "איך בכלל נוצר הקשר בין דנית לאדון פיקדון? זה נראה לי ממש חולני".
"הכול התחיל כשהיא הייתה בת עשר. הוא נסע עם הטנדר הישן שלו והכריז עם רמקול שהוא קונה בגדים וחפצים. אני זוכרת שדנית לקחה את הפמוטים שהיו בבית ונתנה לו אותם, בתמורה הוא נתן לה לבחור בגדים שהיא רוצה. אני זוכרת את הכובע ואת השמלה האדומה שהיא לקחה ממנו תמורת הפמוטים. לאחר מכן היא נכנסה הביתה, לבשה את השמלה והכובע, נעלה את נעליה הגבוהות של אימי ומקל ששימש אותה כסיגריה ועשתה לנו הצגה בה היא משחקת במחזמר שהמציאה באותו רגע". ענת חייכה. "ככה זה המשיך לאורך כמה שבועות, דנית נתנה לאדון פיקדון חפצים מהבית והוא נתן לה תמורתם בגדים, עד שיום אחד אימא גילתה שנעלם מהבית אחד הפסלונים האהובים עליה והתברר לה שאחותי מוכרת את חפצי הבית לאדון פיקדון. הלכנו לביתו שהיה על שפת האגם ומצאנו אצלו את כל שלל הדברים שנעלמו. הוא כמובן סירב לתת לנו את החפצים חזרה משום שאחותי קיבלה תמורתם בגדים ולבסוף הוחלט שהוא ישמור אותם כפיקדון עד שאימי תגייס את כל הכסף כדי לפדות אותם חזרה או תחזיר לו את הסמרטוטים שאחותי לקחה ממנו. ומאז קראנו לו "אדון פיקדון".
"אוקיי. בואי נדבר עליך עכשיו, איך בדיוק מסרת את ההזמנה של בת המצווה לאיש הפיקדון? או איך שאת קוראת לו. האם הלכת לבית של הרוצח כדי למסור לו את ההזמנה?"
ענת הנהנה. "לאחר שהבטתי בשירז שהסתפרה הבנתי שאחותי שלחה לי מסר, שהיא רוצה להיות בבת מצווה, אך מאחר והיא נפטרה, חשבתי שזה יהיה נהדר אם אוכל להזמין את אדון פיקדון במקומה".
"יצאת מדעתך".
ענת התכנסה רגע בתוך עצמה. "ישבתי איתו שעתיים. אתה יודע כמה דברים שהוא יודע עליה? אני לא יודעת חצי מזה".
"הוא היחיד גם שיודע מה קרה לה".
"יכול להיות בהחלט ולכן אני אלך אליו גם היום".
"את זה עוד נראה". אמר בעלה ויצא בסערה מהבית. היא שמעה את האוטו יוצא מהחניה בחריקת בלמים.
שעה לאחר מכן, היא יצאה מהבית לעבר האגם, לעבר ביתו של אדון פיקדון. אדון פיקדון, הניח על שולחן פלסטיק ישן ושבור בשוליו, כוס קולה עבורה. היא הביטה בכוס שהיו עליה סימני כתמים והתלבטה אם יהא עליה לשתות ממנה כדי לא לפגוע בו. "פעם אחת, היא באה לפה" החל אדון פיקדון את דבריו, "היא נתנה לי שרשרת חרוזים שהכינה מעץ הג''ולות, לא יודע איך קוראים לעץ הזה. היא הציעה לי למכור את זה עם הטנדר שלי". ענת נזכרה בעץ של השכנים, גם היא כשהייתה קטנה נהגה להכין מפירות העץ שרשראות.
"אמרתי לה שאף אחד לא יסכים לקנות, אך היא התעקשה שאנסה למכור, בסוף נתתי לה כסף ממני ואמרתי לה שמכרתי. היא התלהבה ולמחרת הכינה לי עוד חמש שרשראות".
ענת צחקה.
"אפרים, למה דנית לא באה אלי? למה היא העדיפה לברוח אליך מאשר לבוא אלי?"
אפרים לא ענה.
"למה אתה שותק? אתה יודע משהו?"
הוא התכוון לפתוח בדברים, אך באותו הרגע היא ראתה את בעלה מגיע עצבני כמו שלא ראתה אותו מעולם. "אז כאן את יושבת ומקשיבה לאיש המלוכלך הזה?"
"מה את עושה פה?" קמה ענת ממקומה בבהלה.
בעלה הרים את אדון פיקדון בבגדיו והעמידו על רגליו.
"אל תיגע בו". קפצה ענת להגנתו.
"תזוזי ממני". הדף אותה בעלה בידו השניה.
ענת נבהלה, בעלה מעולם לא הרים עליה את ידיו. עופר טלטל את אדון פיקדון בידיו. "אם תתקרב למשפחה שלי, אני נשבע לך שאני ארצח אותך. אני לא אתן לך לרצוח את אישתי כמו שרצחת את דנית".
"אני לא רצחתי את דנית". ענה אפרים בקול שנשמע כיללה.
"תעזוב אותו", צרחה ענת, "הוא לא התקרב אלי, זאת אני שבאתי אליו וחוץ מזה, הוא לא רצח את דנית". ניסתה ענת לגונן על אדון פיקדון, אך בעלה המשיך לטלטל אותו. "אם אני אראה אותך עוד פעם אחת יושב עם אישתי..." הוא לא סיים את המשפט, אלא שחרר את אדון פיקדון ומשך את ענת בידה. "בואי, שלא תעיזי לבוא לפה יותר".
"תעזוב אותי", ניסתה ענת להשתחרר ממנו, אך בעלה לא הרפה מידה. אפרים ניסה לסייע לענת להשתחרר מעופר, בתגובה, עזב עופר את זרועה של ענת ונתן אגרוף בפניו של אפרים. דם ירד מאפו של אפרים וענת ניגשה אליו עם ממחטת נייר כדי לנגב את הדם, דבר שמאוד הכעיס את עופר. הוא הרים את אפרים מהרצפה ורגע לפני שחבט בו שוב אפרים פלט "אני יודע מה עשית לדנית".
ענת הביטה באפרים בשאלה.
"תשאלי אותו למה דנית לא באה לבקר אצלך".
"מה???" נדהם עופר. "על מה אתה מדבר?"
"דנית סיפרה לי מה עשית לה כשהיא באה לבקר אצל ענת".
מבטו של עופר עבר מאפרים לענת. "את לא מאמינה לזה", אך ענת האמינה, האמינה וכעסה על עצמה שלא ראתה, שלא ניחשה.
היא נסעה הביתה ועופר הגיע חמש דקות אחרי. "אני לא רוצה שתיגע בבת שלי".
הוא הביט בה המום. "אל תגידי לי שהאמנת לאיש הזה".
בתגובה היא זזה ממקומה.
הוא אחז בכתפה ומנע ממנה ללכת מהמקום. "רק רגע...חכי, בואי נדבר על זה".
"אין צורך, ברור לי בדיוק מה קרה. דנית כנראה איימה עליך שתספר לי או למישהו אחר". העיפה את ידו מעליה.
"את לא נורמלית, בחיי שיצאת מדעתך".
"תגיד את זה למשטרה".
"את בוחרת להאמין לאיש תימהוני וזר במקום לבעלך?"
"כן, וברור לי עכשיו למה לא רצית שאני אלך אליו. ידעת שדנית סיפרה לו הכול ופחדת שהוא יגלה לי את זה הא?"
"זה מטורף". עופר שחרר קללה ויצא לשבת על הספסל בחצר. ענת ראתה את שירז ניגשת אליו ומחבקת אותו, אך הוא שמר את ידיו הרחק ממנה. שירז התיישבה לידו והתנהלה שיחה ביניהם. ענת הביטה בהם ארוכות ומצאה עצמה מהרהרת: הוא נראה אבא מושלם, איך יכול להיות שהוא עשה משהו רע לדנית? האם חלילה הוא ...בבת שלה? לא, זה לא יכול להיות...אבל בעצם שום איש רע לא מסתובב עם שלט על ראשו: אני רשע.

היא הכינה ארוחת ערב והניחה על השולחן שתי צלחות, לה ולשירז.
"איפה הצלחת של אבא?" שאלה שירז, אחר קראה לעברו של אביה ""אבא, אתה לא אוכל איתנו?"
הוא ניגש לעבר השיש שם עמדה ענת. "את יכולה לפחות למענה להעמיד פנים שהכול בסדר".
"למה לדעתך אני לא פונה למשטרה? אני מנסה לחשוב איך לא להרוס לה את החיים. אני לא יודעת איך היא תעמוד בבושה כשכולם יצביעו עליה ויסמנו אותה כביתו של הרוצח, כביתו של הפדופיל".
"זה מספיק!" אחז בחוזקה בידה וגרם לשירז להביט בהם.
הוא שמט את ידה וניגש לחדרו לארוז את בגדיו. "אני אלך לאן שהוא עד שאת תתעשתי, אני לא מתכוון לשבת פה ולראות את הבת שלי מחבקת אותי כשאני תחת עיני הרדאר שלך ולא יכול לחבק אותה חזרה, אני לא יכול לעמוד בהאשמות הכוזבות שאת מטיחה בי".

בלילה כששכבה במיטתה, לא הבינה ענת למה היא חשה בחסרונו, למה היא מתגעגעת לנוכחותו, למה היא מתקשה לראות את הרע שבתוכו. היא הביטה בשמיים דרך חלון חדרה והתפללה כמו בכל לילה שאחותה תפתיע ותחזור. אך בזאת הפעם יחלה לכך יותר מתמיד ולו רק כדי שאחותה תוכל לספר לה את האמת, להגיד לה שדבריו של אדון פיקדון אינם נכונים.

היא חיכתה שאור הזריחה יחדור את שלבי התריס כדי ללכת ולשוחח עם סבתה. למרות גילה, היא היתה צלולה בחשיבתה ומתוחכמת.
"בוקר טוב נכדתי היקרה, מה מביא אותך אלי כל כך מוקדם?"
"רציתי לשוחח איתך על דנית".
"אם אנחנו מדברים על דנית, לא הבנתי למה היית צריכה להביא את אדון פיקדון לבת מצווה, זה היה מיותר לחלוטין".
"הוא היה הכי קרוב לדנית".
"השאלה אם הוא היה זה שגם ראה אותה אחרון".
"גם עופר מאוד כעס עלי שהזמנתי אותו, אך היום אני מבינה למה?"
"למה?"
הדמעות נשרו על לחיה של ענת.
"מה קרה?" שאלה סבתה וניגשה אליה כדי לחבק אותה.
"עופר עזב את הבית". אמרה ענת בקול חנוק מדמעות.
"מה? למה?"
"אחרי בת המצווה, החלטתי ללכת לאדון פיקדון ולשמוע ממנו מעט סיפורים על אחותי, עופר התנגד בלהט..."
"בצדק" קטעה אותה סבתה.
"כן, אבל אחר כך התברר לי למה". ענת חשה את המחנק בגרונה. "דנית סיפרה לאדון פיקדון שכשהיא היתה באה לבקר אותי עופר נגע בה".
"שטויות"
"סבתא, את מוכנה להתייחס לנושא ברצינות? למה שדנית תספר לאדון פיקדון שקרים? את צריכה לדעת שפעמים רבות שאלתי את עצמי למה דנית לא מרבה לבקר בביתי ומעדיפה ללכת לאדון פיקדון במקום אלי. עכשיו אני יודעת".
"ענת היקרה, כולנו אוהבים את דנית וכואבים את היעלמותה, אבל היא הייתה ילדה מאוד בעייתית, היא הייתה היפראקטיבית, שקרנית ובעיקר מניפולטיבית גדולה. גם אם היא אמרה לאדון פיקדון שקרים מן הסוג הזה, לא הייתי לוקחת את הדברים ברצינות".
"הלוואי שאת צודקת". 
"יכול להיות גם שאדון פיקדון משקר. גם זאת אפשרות".
"אדון פיקדון הוא כמו ילד, הוא לא יודע לשקר".
"ילדים לא משקרים? איזה מיתוס שיקרי,ילדים משקרים כל הזמן, במיוחד אחותך".
היתה שתיקה.
"סבתא, אני מתגעגעת לעופר, אני אוהבת אותו למרות הכול".
"כי את לא מאמינה שהוא עשה את זה. בעצם, את יודעת בוודאות שהוא לא עשה את זה".
"לא יודעת. את צריכה לדעת שמאז היעלמותה של דנית, אני חיה עם המחשבה שאימא שלי כנראה רצחה את אחותי ללא כוונה, ולמרות זאת, אני אוהבת אותה. אני לא יכולה לעבור את הספק הזה גם עם עופר. אני לא מסוגלת לחיות איתו כשהמחשבה או הספק טורדים את מנוחתי".
"ללא ספק, גם כעבור שנים דנית מצליחה להטריד את מנוחתם של הרבה אנשים".
ענת ניגבה את הדמעות. "כל כך הרבה מונח על המאזניים והאדם היחיד שיכול להגיד לי אם זה אמת, לא נמצא בחיים...אני לא יכולה לזרוק את הנישואין שלי רק כי מישהו אמר לי משהו לא מבוסס...אבל לעזאזל, אחרי שהמילים נאמרו, אני תמיד אחשוש שהם נכונים".
"ענת, את הכרת את דנית ואת מכירה את עופר, תשפטי את הנושא הזה על סמך הידע שלך והאינטואיציה. אני בטוחה שתגיעי לאותן המסקנות אליהן הגעתי ללא מאמץ. יש לך בעל נהדר".

היא עזבה את ביתה של סבתה עם אותו המטען הכבד שנשאה מיום אתמול. השיחה עם סבתה לא הקלה עליה ולא הובילה אותה לשום מסקנה נחרצת. היא היתה חייבת לשוחח עם אדון פיקדון ולשמוע את כל הפרטים הידועים לו, היא לא יכולה לבטל את נישואיה בגלל משפט אחד שאדון פיקדון זרק כמו שהיא לא יכולה לחזור לסדר היום.

לקראת ערב, היא יצאה מביתה לעבר ביתו של אדון פיקדון. היא נסעה באיטיות בשביל העפר שהוביל לביתו, לפתע האוטו נעצר. היא ניסתה לסובב את המפתח, אך לא נשמע שום טרטור מנוע, דומה שהמצבר שבק חיים או שחוט כלשהוא ניתק את המצבר. היא החליטה לעשות את יתרת הדרך בהליכה. כשקרבה לבית, ראתה את האור ניבט דרך החלון הקטן של הסלון ושיערה שאדון פיקדון נמצא בבית. היא התקרבה לדלת ביתו, אך לפני שהקישה על הדלת שמעה קולות דיבורים. היא ידעה שאדון פיקדון הינו איש גלמוד וערירי ולכן הופתעה לגלות שיש לו מבקרים. היא קרבה את אוזנה לדלת וניסתה להאזין לשיחה, לכל דבר שיוכיח שאפרים הוא איש שלא מחובר למציאות, שאינו אמין, שאינו תמים.
לפתע , ללא מישים, נשמטה ידה על הידית הרופפת והדלת נפתחה לרווחה. אכן, אדון פיקדון לא היה לבדו. ענת מצאה את עצמה מביטה בנוכחים כשכול גופה רועד. היא לא הייתה מסוגלת לזוז ממקומה או להוציא מילה מפיה. אומנם עברו עשר שנים מאז היעלמותה של דנית, אך לא היה לענת שום ספק שהאישה הדתיה שעומדת מולה היא אחותה דנית.
אפרים מיהר לגשת אליה ואחז בה לבל תיפול, לאחר מכן, הוביל אותה לעבר אחד הכיסאות. היא התיישבה על הכיסא עדיין אינה מסוגלת לשלוט ברעד.לקח לה שעה ארוכה להתאושש. "מה את עושה פה?"במשך שנים ענת קיוותה לרגע הזה וחשבה שכשהוא יגיע היא תחנוק את אחותה בחיבוק אוהב, והינה, היא  בקושי מצליחה להוציא משפט אחד מפיה.
"לא, מה את עושה פה?" החזירה דנית בקרירות.
"דנית, את יודעת מה עבר עלינו כל השנים האלה?"
"הרבה פחות ממה שעבר עלי בשתים עשרה השנים שחייתי איתכם". המשיכה בקשיחות. ולמרות זאת, ענת שמה לב שדנית ניסתה להסתיר את המחנק שחשה. "באותו היום שברחתי מהבית, אימה הכתה אותי עד זוב דם. במחשבה של ילדה קטנה בת שתים עשרה, הייתי משוכנעת שאימא רוצה במותי . כשהגעתי לאפרים באותו היום, הוא הזדעזע ממה שאימא עשתה לי ותכנן את הבריחה שלי. היה ברור לי ולאדון פיקדון שיבואו לחפש אותי אצלו, אז אפרים שלח אותי לגור אצל משפחתו של אחיו, איש דתי שלא צופה בטלביזיה ולא קורא עיתונים. הייתי מאושרת בביתם, בפעם הראשונה הבנתי את משמעות המילה משפחה".
"ומה איתי? למה נתת לי כל השנים האלה לסבול? חשבתי שקרה לך משהו נוראי".
"מצטערת, כשהייתי קטנה לא הבנתי את משמעות הדברים. והיום, זאת הבחירה שלי,  אלה החיים שבחרתי לעצמי. טוב לי כך". ענתה בשקט.
"את צריכה לדעת שאימא ואבא סובלים מאוד. גם אם אימא התאכזרה אליך, לא מגיע להורים סבל כזה, ובטח לא לי, אני לא עשיתי לך שום דבר רע".
דנית שתקה.
"למה את לא עונה?"
"מאותן סיבות שלא יצרתי איתכם קשר כל השנים. כי אין לי מה להגיד".
"דנית, יש משהו שאת נוטרת לי טינה בגללו?"
דנית לא ענתה.
"דנית, האם זה בגלל עופר? האם עופר נגע בך? האם בגלל עופר לא באת לבקר בביתי?" נדרש מענת מאמץ גדול כדי להוציא את השאלה הזאת מפיה. היא המתינה לתשובתה של דנית בחשש גדול.
דנית הנידה בראשה. "לא באתי אליך ולא רציתי שתדעי עלי כלום כי שנאתי אותך מהרבה סיבות: כי אימא מאוד אהבה אותך, כי היית גדולה ויכולת לעשות מה שרצית, כי לא אהבת אותי, כי שתקת, כי לא עמדת מול אימא כדי להגן עלי ובעיקר, כי הבטחת לי שאחרי הנישואים שלך תיקחי אותי אליך הביתה ולא עמדת בהבטחה שלך". דנית לקחה התנחתא בדבריה, ברור שלמרות קשיחותה, הדברים האלה גרמו לה לסערת רגשות. "חשבתי שאולי את לא לוקחת אותי אליך כי עופר לא מסכים, אז פעם אחת באתי אליך הביתה וניסיתי להיות נחמדה לבעלך, אם את מבינה למה אני מתכוונת". דנית שחררה חיוך עגמומי, "חשבתי שאם אהיה נחמדה לבעלך הוא ירצה שאעבור לגור אצלכם". היא נשכה את שפתיה. "עופר הסביר לי שאסור לי להתנהג כך ואמר לי שעדיף שאני אבוא אליכם הביתה רק כשאת נמצאת בבית. כשהלכתי הביתה, הבנתי שהסתבכתי, הבנתי שאם עופר יספר לך או לאימא, אז אני אסתבך בצרות צרורות, שגם כך לא חסרו לי, אז הקדמתי תרופה למכה וסיפרתי לכולם שעופר נגע בי".
"מי זה כולם? למי סיפרת?"
"לכולם, לאימא, אבא, סבתא וגם לאפרים, אבל אל תדאגי, חוץ מאפרים אף אחד לא האמין לי, מאימא אפילו קיבלתי מכות על מה שהיא הגדירה כשקר הכי מלוכלך שלי".
דמעות רווחה מעורבות בחמלה זלגו מעיניה של ענת. דמעות חמלה על אותה הילדה הקטנה שכל מה שרצתה היה פינה חמה בליבו של מישהו ומצאה את זה בליבו של אפרים, אדון פיקדון. היא ניגשה לדנית וחיבקה אותה חזק כמו שתכננה עשרות פעמים. דנית לא החזירה לה חיבוק, ידיה היו שמוטות למטה כמו זרועותיה של בובת סמרטוטים. אחר הניחה ידיה על פניה של אחותה והביטה בה ארוכות. "מתאים לך להיות דתיה".
דנית הביטה בענת בפנים חסרות הבעה. לא היה ניתן לקרוא מאומה ממה שעבר בראשה.
"אז איפה את גרה היום? איך אני אוכל להיפגש איתך?"
"את לא יכולה, כי אני מתה עבורכם".

למרות הקרירות שהפגינה כלפיה דנית ולמרות רצונה בניתוק, יצאה ענת מביתו של אדון פיקדון מאושרת, אחותה הייתה בחיים ואלה היו חדשות נפלאות!!! עכשיו נותר לה רק למצוא את הדרך לליבה, והיא תמצא!

היא פסעה לעבר מכוניתה ורק כשפתחה את דלת הרכב, נזכרה שמכוניתה לא מתניעה. היא התקשרה לבעלה. "אני נמצאת בביתו של אדון פיקדון, האוטו לא מניע, תוכל לבוא ולאסוף אותי?"
עופר הגיע אחרי רבע שעה. "מה קרה לאוטו?"
"הוא לא מניע".
עופר נכנס למכוניתה וסובב את המפתח, המכונית הניעה בקלות. "מה לא בסדר? היא מניעה".
ענת חייכה. "כנראה שמישהו מלמעלה רצה לספר לי משהו".
"עכשיו אדון פיקדון הוא הגורו שלך?"
היא חייכה. "אדון פיקדון אמר לי ששיקר, אתה יכול לחזור הביתה".
"אוי, באמת תודה", אמר בלעג. "לידיעתך, חזרתי לשם לפני שעתיים, את חושבת שהייתי נותן לאיזה אדון פיקדון לנהל לי את החיים?"

מאוחר בלילה, כששכבה במיטתה הביטה בשמיים דרך חלון חדרה ובפעם הראשונה מזה עשר שנים שלא נשאה תפילה לחזרתה של אחותה. 
             


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים