עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  ברית דם
דף הבית >> סיפורים קצרים >> ברית דם


 ברית דם
 

אם להודות על האמת הרי שעד לפני חודש ממש לא התעניינתי בחברה סביבי. חיי היו מוגדרים ומובנים בצורה שאין לה עוררין. מגיל קטן גדלתי בשפע רב ואין דבר אשר חפצתי בו שלא היה בהישג ידי. עד גיל 13 ראיתי חצי עולם וכל צעצועי האלקטרוניקה שהיו נדירים בשנות השבעים היו בחדרי. כשבגרתי  כבר הכל היה ברור ונהיר לי.

שירתתי בסיירת גולני, לא בשל אידיאולוגיה, אלא בשל אתגר אישי בלבד ועמדתי בו. למדתי לימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטת ת"א ומהר מאוד הגעתי לעולם הפיננסים ושוק ההון. לי היה ברור שאצליח ואכן הצלחתי. בגיל 30 כבר שלטתי וניהלתי תיקי לקוחות בשווי עשרות מיליוני שקלים ועשיתי חיל עבורם ועבורי: קאונטרי קלאב, פנטהוז בבעלותי בבניין נחשק, ג''יפ יוקרתי בחניה וחוג חברתי אליטיסט שהורכב בעיקרו מבחורות צעירות אשר עיטרו שערי מגזינים בארץ ובחו"ל. הכל סבב סביבי וסביב ענייני.

לפני כחודשיים קיבלתי מייל אשר הזמין אותי לכנס בוגרים בחטיבת גולני. לא ממש עניין אותי המייל הזה, את חלקי בגולני כבר עשיתי והיום יש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות מאשר להתעניין באנשים ששירתו איתי לפני 21 שנה. אך האגו הו הו האגו שלי רצה את ההזמנה, הרי ברור לי שאני שיחקתי אותה בחיי יותר מכל אחד אחר וזו הזדמנות ללכת ולנקר עיניים. נענתי להזמנה והלכתי אל הכנס.

בהגיעי אל הכנס נורא הפריע לי שאני צריך למצוא חניה רחוקה מאולם הכנסים, משום שלא הייתי מורגל בחיפוש חניה, אלא נהפוך הוא, תמיד היתה שמורה חניה עבורי. נכנסתי לאולם שהיה מלא. מיותר לציין שהסתובבתי שם וחשתי כתרנגול יחיד בלול תרנגולות, טווס הפורס זנבו למען יראו כולם. ואכן עשיתי רושם רב. הרבה פנו אליי וטפחו על כתפי. לא בשל העבר, אלא בזכות מה שהשגתי בהווה. פגשתי שם את כולם והייתי קצת מאושר. דבר שלא הייתי מורגל בו ביום יום.

בפינת האולם ליד הבר הצדדי שננעל כבר, עמד בחור שחור, קצת שמנמן כך לבד ומבודד, לוגם מידי פעם מכוס הבירה שבידו וראשו פעמים למטה ופעמים למעלה במבט ביישני, ספק צנוע. התקרבתי לעברו וככל שהמרחק ביננו הלך והצטמצם זיהיתי אותו, היה זה ישעיהו איאזו, עולה ותיק מאתיופיה, אשר עלה ארצה לפני 18 שנה במבצע משה והוא בן 12 יתום מאב ואם שמתו במדבריות סודן במסעם לארץ ישראל. נוצות הטווס שלי התקפלו, גבי הזקוף נשמט קמעה ומבטי השחצן עומעם. כשעמדתי חצי מטר ממנו אורו פניו, נפלנו איש על צוארי רעהו והתחבקנו. היתה בינינו בעבר ברית דם.

הכפר נועיימה, לבנון 1989 : 

יצאנו,"סיירת גולני", למבצע חיסול מחבלים במוצב השוכן בפאתי צידון אשר פיקד על שליחת חוליות מחבלים לישובי הצפון. על פעולה זו התאמנו חודש שלם והיא היתה אמורה להיות גולת הכותרת של צה"ל לאותו זמן. פרקנו בחוף הים וצעדנו בלילה חשוך לכיוון המוצב של המחבלים, עת הגענו סמוך למוצב זוהינו על ידם והם פתחו עלינו באש, ממכת האש הזו נהרג במקום מפקדנו סא"ל אמיר. אבדנו את אפקט ההפתעה. השבנו אש, נהלנו קרב צמוד, בשלב מסויים החלטנו לסגת לנקודת האיסוף, אך בהמולת הקרב שהיתה איבדתי את שאר הכוח. הסתתרתי מאחורי בולדר קצת רחוק מהמוצב. התיישבתי מנסה לסדר את נשימותיי. כשרציתי לקום חשתי כאב חד ברגל שמאל, שלחתי את ידי למקום הכאב וחשתי שידי טבולה בדם. חטפתי כדור ברגל ולא יכולתי להמשיך. את שאר הכוח לא ראיתי ולא שמעתי. מכשיר הקשר שלי הושבת מכדור קלצ''ניקוב.

והנה אני שומע רשרוש בין העשבים, הרשרוש הלך והתחזק הלך והתקרב. אחזתי בנשק חזק מוכן לירות במי שיופיע ובידיעה שזה יסגיר את מיקומי בידי המחבלים. שכבתי דרוך ולפתע אני ראיתי זוג עיניים גדולות אשר הלבן שבהם הביט בי, היה זה חייל חבוש קסדה צהלית ופניו מושחרים. כשקרב אליי ראיתי שפניו לא מרוחים בצבע, היה זה חייל אתיופי, היה זה ישעיהו איאזו. ישעיהו לא היה שייך ל"סיירת גולני", אלא היה בכוח העתודה שהיה צריך לגבות אותנו, אך ברגע שהותקפנו בא הכוח לסייע לנו. ישעיהו חבש את רגלי ושנינו ישבנו שם מאחורי הבולדר. הרחק ברקע שמענו קולות מדברים ערבית. ישעיהו פנה במכשיר הקשר שלו למסוק החילוץ והודיע לו את מקום המצאנו, אך הטייס השיב כי לא יוכל לחלץ אותנו משם, בגלל תוואי השטח הקשה. הקולות של המחבלים הלכו והתקרבו. אמרתי לישעיהו שילך לבד לפגוש את הכוח מהצוות שלי וימסור להם את נקודת המצאי, כדי שהללו יחלצו אותי. ישעיהו סרב בתוקף "אני לא משאיר אותך כאן" אמר והוסיף "כבר השארתי אמא ואבא למות במדבריות סודן ,יותר לא משאיר אף אדם מאחוריי". ישעיהו נשא אותי על כתפו בשטח קשה, מלא סלעים, אבנים ושיחים, מרחק 5 ק"מ עד חוף הים. אך כוח החילוץ לא היה שם והמחבלים החלו לכתר אותנו. מסוק החילוץ הגיע וירד לעברנו תוך סיכון עצמי. לא היה זמן, ישעיהו ואני נאחזנו במיגלשיים והמסוק התרומם ונשא אותנו ללב ים. שם בלב ים הנמיך המסוק והורה לנו לקפוץ. קפצנו והמתנו לכוח שיבוא לקחתנו. כל אותו הזמן אחז בי ישעיהו לבל אטבע, כי לא היה בי כוח עוד. כך חיכינו עד שבאו החבר''ה הטובים של הקומנדו הימי ואספו אותנו.

כל זה היה ב 1989 ועכשיו השנה 2010 ואני וישעיהו בכנס בוגרים של חטיבת גולני. באותו כנס ישבתי איתו עד 2 בלילה, האולם התרוקן ועמדנו ללכת. ישעיה איאזו אשר הגיע בתחבורה הציבורית לכנס ניסה להתקשר ולהזמין מונית, אך אני הצעתי לקחת אותו איתי. במילות נימוס סרב, אך אני התעקשתי. בדרך המשכנו לדבר. איאזו אהב לשאול אותי על חיי הפאר שלי שהיו רחוקים משלו ונראה היה שאני משעשע אותו.

" ישעיה,במה אתה עובד ,אנחנו מדברים רק עלי " קטעתי אותו.

"אני מדריך במועדון בשכונתי, מועדון נוער" השיב.

שתיקה של דקה הפרידה בין משפט זה לזה שאחריו, כאילו הוא חש שיש מרחק רב בין עיסוקי שלי החובק עולם לבין עיסוקו הדל אשר לא יוצא מתחומי השכונה. "נערים מבני העדה, במקום שיסתובבו ברחוב, באים למועדון צופים בטלויזיה או משחקים במחשב. חלק נעזרים בהכנת שעורי בית או משחקי חברה. הכל, רק שלא יסתובבו ברחוב". השלים את דבריו.

הורדתי אותו בשכונת עמישב בפתח-תקוה ונפרדנו לשלום. למחרת הגעתי למשרדי ברחוב אחד העם בת"א. לאחר מתן מספר הוראות של קניה ומכירה, התיישבתי על כורסת העור שבמשרדי, היא היתה מאוד נוחה, אך אני לא חשתי בנוח, משהו רבץ לי על הלב. הבטתי בשעון כל חמש דקות בציפיה ששעות המסחר כאן בת"א יסתיימו. חמש ודקה כבר הייתי ברכב עושה דרכי לשכונת עמישב פ"ת.

היתה זו שכונת שיכונים צפופה, בניינים המחוברים זה לזה ומכונים "שיכוני רכבת" על שום אורכם. עצרתי ליד המועדון. ילדים קטנים זבי חוטם הקיפו את רכבי ובחנו אותי מכף רגל ועד ראש ואת רכב הספורט שנחת בשכונתם. כשאמר לי ישעיהו אתמול "מועדון" דמיינתי בראשי מועדון כפי שאני מורגל להגדרה זו, במקום זה ראיתי קראון אחד רעוע, מגרש כדורסל ללא סלים ואבני ריצוף שחלקם שבורים וחלקם יצאו ממקומם. ישעיהו ראה אותי, אך הסתיר את תמיהתו על הגעתי וברכני לשלום.

"בעוד רגע אתפנה אליך" אמר ספק תמהה ספק מתנצל. עמדתי בצד. בנות אתיופיות קפצו על חבל ושרו שיר באמהרית, אחרים שחקו כדורגל על החול תוך שהם מאלתרים שערים מגרוטאות שהיו בסביבה. בתוך הקרוואן סביב שולחן קטן, כמה נערים הכינו שעורי בית וישעיהו עבר ביניהם סייע והסביר. ראיתי בעיניהם השחורות תשוקה ללימודים ורצון כזה להשכיל כפי שלא ראיתי אף פעם בחיי. בפינה צפו כמה ילדים בטלוויזיה והרהור עבר בראשי 'טלוויזיה כזו היתה בביתי בשנות השמונים, בחדר השירותים שלי יש פלאזמה והללו יושבים מול טלויזיה ישנה, מרותקים לתוכנית טלוויזיה מצוירת. כמה נערים ניסו מזלם בניגון בגיטרה ישנה בעלת שלושה מיתרים, כאשר זה פורט על המיתר והשני מייעץ וההיפך. כך מלא המועדון בעיסוקים שונים, דלים אומנם אך מלאו את הילדים אושר תמים ונצחי. הללו לא ראו את אשר אני ראיתי, אלא,היו עסוקים ברגע ההווה, בשעה ולא בעתיד.

כל כך הערצתי את ישעיהו על כך. אני עסוק כל כולי בלייצר כסף עבורי שאפילו לא הרהרתי על הקמת משפחה וילדים. וזה מקדיש כל כולו לתרומה לבני עדתו, לחברה מסביבו וכולו זוהר מאושר, שמחה וצחוק. 
ישעיהו הזמין אותי למשרד והתיישב מולי. "זהו, פה אני עובד. כבר 10 שנים כך  ושום דבר לא משתנה. לפחות כך אני דואג שילדים זכים אלה יהיו עסוקים ולא יגיעו לסמים ואלכוהול. פה הם מקבלים עזרה בשעורי בית מה שהם לא יכולים לקבל בבית, גם טלויזיה אין להם ולכן הם באים לפה". הבנתי ממנו שמיד אחרי הצבא החליט הוא לעבוד ולעשות למען נערים וילדים בני שכונתו ובני עדתו וכך מצא עצמו ישעיהו עסוק בחינוך בעל כורחו, במקום לפתח קריירה אישית.

ישעיהו יצא לרגע לעזור לילדה קטנה בבחירת ספר קריאה ואני הבטתי בניירת הפזורה על השולחן: מכתבי עיריה, תוכניות פעולה, הערכות לקראת הקייטנה הקרבה, מספרי טלפון, שמות של ארגוני צדקה כשליד כל שם של ארגון הופיע איקס קטן, כאילו מסמן "דברנו איתם, אין להם מה לתת", שם החברה שלי היה ברשימה השחורה. מתחת לרשימה בצבצץ דף אשר ראיתי את שתי פינותיו בלבד. בצד אחד היה רשום "תלוש שכר-ישעיהו איאזו-אפריל 2010" ובצד השני נרשם "סה"כ לאחר ניכויים 2657 ₪". 

חשתי דימעה קטנה מבצבצת בשולי עיניי וגרוני נחנק מעט...
לאחר שסיימתי לשתות את הקפה עם ישעיהו, הוא ליווה אותי לרכבי, הרכב שבזאת הפעם לא היה מקור לגאווה, אלא לכלימה.
 לאחר שבוע הגעתי למועדון עם רכבי החדש שהיה הרבה יותר צנוע. נכנסתי למשרדו של ישעיהו בחיוך רחב. "צריך מתנדבים למועדון שלך?"
ישעיהו הביט בי בתהייה ולאחר מכן שאל "אתה מתכוון שאתה רוצה לתרום מזמנך למען החברה?"
"למעני". חייכתי.
ישעיהו הביט בי זמן ממושך "איך אתה במתמטיקה לכיתות ו'?"
"מניח שבסדר". חייכתי.
ישעיהו קם ממקומו "אם כך בוא אחרי". הוא הניח את ידו על כתפי והוביל אותי לקרוואן, שם ישבו ילדים מסביב לשולחן אחד ארוך. "אורית, הבאתי לך כוח עזר". פנה ישעיהו לבחורה שישבה ליד השולחן והייתה בגבה אלינו. היא הסתובבה לעברינו ולחצה את ידי "נעים מאוד".
"איתי". הצגתי את עצמי והשהיתי את מבטי על פניה היפות. היא שחררה את ידה מידי. "אתה יכול לשבת שם", הצביעה לעבר כיסא שהיה פנוי.
הלכתי לעבר הכיסא, קולט את חיוכו הממזרי של ישעיהו, רגע לפני שיצא מהקרוואן.
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים