עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  רופא מכל הלב
דף הבית >> סיפורים קצרים >> רופא מכל הלב

רופא מכל הלב

 
 
ישבתי בחצר ביתי, כשאני חושבת על חיי. בסך הכול בת עשרים ושבע והספקתי לעשות ולהשיג דברים שאחרים אינם מגיעים אליהם בגיל מאוחר יותר. הבטתי בבת הבכורה שלי, שי-לי בת הארבע ובבני הקטן, עומרי בן השנתיים  ששיחקו עם הבנות של נטע, חברתי הטובה. לפתע, ראיתי את בני נופל על הרצפה ללא סיבה ברורה כשעל פניו הבעת כאב. התקרבתי אליו והוא שלח לי חיוך מרגיע. חיבקתי אותו והודיתי לאל שהכול בסדר.
בערב, לאחר שהילדים נרדמו, ישבתי מול בעלי מתן וסיפרתי לו את שקרה לעומרי.
"כן, זה קרה לו גם אתמול כשהלכת לחוג".
שלחתי בבעלי מבט תוהה "ואיך זה שלא סיפרת לי?"
"הרמתי אותו והכול היה בסדר, אז חשבתי שזה לא משהו רציני. גם עכשיו אני עדיין חושב שלא כדאי להיכנס לפאניקה, אבל תיקחי אותו לרופא ואני בטוח שתירגעי".
"כן, אני חושבת שאני אהיה רגועה יותר אם רופא יבדוק אותו. אם כך, מחר תצטרך לקחת את שי-לי לגן במקומי, אז תארגן לך את הלו"ז".
"אין בעיה", אמר בלי לכבד אותי במבט, "אבל אשמח אם תטילי את המשימה הזאת על נטע. את יודעת שאני עמוס בעבודה".
הנהנתי בהסכמה. אם להודות על האמת, נטע היתה ברירת מחדל עדיפה.
נטע ואני היינו חברות טובות עוד מהתקופה בה למדנו יחד בפנימייה. התגוררנו באותו החדר ובערב לאחר כיבוי אורות הקפדנו לעבור למיטה אחת ולישון צמודות זו לצד זו. עם סיום התיכון, התגייסנו שתינו לנח"ל ושם הכרנו את בני הזוג שלנו. התחתנו בהפרש של חודשיים זו מזו ורכשנו דירה באותה העיר.
עם לידת הילדים, הקרבה בינינו הלכה והעמיקה. פעמים רבות ילדיה ישנו בביתי ולהיפך. כך שהיה ברור שהיא תסכים ללא היסוס לקחת על עצמה את המשימה שבעלי דחה מעליו.
 
השכם בבוקר, התייצבתי בקופת חולים  והרופא שלח אותי לעשות לעומרי בדיקות דם. לאחר שסיימתי עם הבדיקות, לקחתי אותו לגן שם סיפרתי לגננת על האירועים האחרונים ובקשתי ממנה לפקוח עליו שבע עיניים.
 
הגעתי לעבודה תשושה ומודאגת. סגרתי אחרי את דלת המשרד ובקשתי מחברתי נטע לנחמני מעט.
"אין צורך להיכנס לפאניקה". הרגיעה אותי. "אני בטוחה שהכול בסדר, את יודעת, ילדים נופלים כל הזמן".
"כן, גם רועי אמר לי להירגע, לומר את האמת, הוא אפילו השתמש באותה המילה, פאניקה, אבל אני אהיה שקטה יותר כשאקבל את תוצאות הבדיקה. איך היה בבוקר עם שי-לי?"
"הייתה מאושרת עד לב השמיים כשראתה אותי מגיעה עם התינוקת, היא מתייחסת אליה כמו אל בובה".
"כן, אני ומתן מתכננים לעשות לה בובה משלה".
"אהה".
ראיתי שיחה נכנסת, על הצג היה מספר הטלפון של הגננת של עומרי. ניתקתי את השיחה עם נטע מבלי להיפרד ממנה. "כן, תמרה".
"אל תיבהלי, אבל אני בדרך לבית החולים עם עומרי. ישבנו לאכול ארוחת בוקר, לפתע שמתי לב שעומרי מתקשה לנשום, התקשרתי מייד לאמבולנס ועכשיו אני בדרך לבית החולים איתו".

לקחתי את התיק ונסעתי במהירות לבית החולים. בדרך עדכנתי את בעלי.
 
לאחר יום של בדיקות נמסרה לנו הדיאגנוזה: לבני יש בעיה בקצב פעימות  הלב.
הבטתי בבני שחייך אלי. החזרתי לו חיוך, אבל הלב היה שבור.
 
כבר ביום הראשון לחזרתו  הביתה, הצמדתי למיטתו של עומרי מכשיר שמתריע על דופק לא סדיר. גם חיינו כבר לא היו סדירים. בעלי ואני מצאנו את עצמנו מבלים ימים ולילות שלמים  בבית חולים כשנטע הנפלאה מסייעת לי בשמירה על שי-לי, ניהול הבית וכמובן הרבה תמיכה נפשית.
 
עם הזמן, בעלי ואני הבנו שאם נמשיך שנינו להעדר מהעבודה כדי לטפל בעומרי, נמצא את עצמנו ללא פרנסה, והחלטנו על חלוקת תפקידים לפיה אני זאת שאקח אחריות על הטיפול בעומרי כולל שהייה בבית החולים ובעלי ישקיע את רוב זמנו בעבודה וכך נצליח, בתנאים הקיימים, לשמור על איזון כלכלי אליו הורגלנו. למזלי, נטע מילאה בכבוד את העדר זמינותו של בעלי. פעמים רבות סידרה עבורי את הבית, הכינה לנו אוכל וטיפלה בשי-לי  כאילו שהייתה ביתה.
 
באחד הימים נכנסה נטע לביתי והודיעה לי שבעוד שבוע היא עוברת להתגורר בעיר אחרת, הרגשתי שעולמי מתמוטט. לא ידעתי כיצד אוכל להסתדר בלעדיה. "איך זה שאת מודיעה לי על זה ברגע האחרון? מה אני אעשה בלעדייך?" שאלתי בכאב "איך אני אסתדר? מי יטפל בשי-לי כשאני נמצאת בבית חולים?"
הייתי לגמרי מיואשת.
"אני מצטערת", אמרה חלושות כשעל פניה הבעת צער.
"קרה משהו?" שאלתי בדאגה כשהבנתי לפתע שהתרכזתי בקושי שלי ולא נתתי דעתי לסיבות שהביאו אותה להחלטה המהירה הזאת. "הכול בסדר איתך?"
היא שתקה.
"מה?"אחזתי בידה בחום.
היא המשיכה לשתוק ואז נשברה ופרצה בבכי. חיבקתי אותה. "אם זה מכאיב לך, תוכלי לספר לי אחר כך, כשתרגישי שאת מסוגלת לדבר על זה".
היה ברור לי שקרה לה משהו נורא.
ישבנו מחובקות זמן רב וכשהיא קמה ללכת ביקשתי ממנה את הכתובת החדשה שלה.
"עדיין אין לי כתובת, אני מחפשת מקום שיתאים לצרכים שלי, את יודעת, גן, סופר מרקט, אני אוהבת שהכול זמין, אבל ברגע שאמצא מקום מגורים, אעדכן אותך מייד, בכל אופן, יש לך את מספר הטלפון שלי".
"את יכולה לגור פה עד שתמצאי משהו". הצעתי.
"זה בסדר, תודה".
כשהיא קמה ללכת, הצעתי לה שוב את תמיכתי "אם תצטרכי עזרה, אל תהססי לבקש ממני".
"תטפלי בעומרי, זה יותר חשוב".
בערב סיפרתי לבעלי על חברתי המדהימה שלא סיפרה לי על הבעיות שלה. "היא כנראה ראתה מה עובר עלי עם עומרי ולא רצתה להכביד עלי עם צרותיה. ניסיתי להסביר את התנהגותה. "כל כך אצילי מצידה. אגב, איך זה שבעלה לא עדכן אותך?"
"אני מניח שמאותן סיבות שנטע לא עדכנה אותך".
הגיוני, חשבתי.
 
יום לאחר העזיבה של נטע התקשרתי לנייד שלה,  אך היא לא ענתה לי. התקשרתי לבעלה, גם הוא לא ענה לי.
לאחר שבוע ימים שהם לא ענו לטלפונים שלי ולא חזרו אלי. הציע בעלי לתת להם מעט ספייס עד שהם יתארגנו על חייהם החדשים.
"אני מקווה שהכול בסדר איתה". מלמלתי לעצמי. "חבל לי שהיא מעדיפה להיות לבד במקום לשוחח איתי".
"אל תשפטי אותה". סגר בעלי את השיחה ופרש לחדר העבודה.
המשכתי בניסיונותיי להשיגה גם בימים לאחר מכן, אך כשמספר הטלפון שלה לא היה זמין תמידית, הבנתי שהיא החליפה את מספר הטלפון ומסיבה לא ברורה, שוב בחרה שלא לעדכן אותי.
 
לאחר חודש, הגיעו דיירים חדשים לבית שלהם, זוג צעיר עם ילד קטן. הבטתי בהם מחלון המטבח והרגשתי את הצביטה בלב. באחת הפעמים אזרתי אומץ והחלטתי לגשת אליהם ולו רק כדי לבקש מהם את כתובתה החדשה של חברתי.
הקשתי על דלת ביתם והאישה פתחה לי את הדלת.
"שלום, שמי נועה, השכנה". הצגתי את עצמי. "הדירה הזאת הייתה שייכת לחברים שלי, נטע ודולב", חייכתי מעט נבוכה מול העובדה האבסורדית שבאתי לבקש כתובת של חברים טובים שלי.
"אתם משכירים מהם את הדירה?" שאלתי.
"לא, קנינו מהם  את הדירה". ענתה.
"קניתם?" שאלתי בכאב כשהבנתי שנטע כבר לא תהיה שכנה שלי יותר. "את יודעת איפה הם גרים?" ניסיתי בכל זאת להחיות את החברות.
"הם לא גרים ביחד, הבנתי שהם גרושים, אבל יש לי את הכתובת של האישה על החוזה".
נותרתי זמן מה המומה "תוכלי לבדוק לי את הכתובת?" גמגמתי לאחר שהתעשתתי מעט.
היא נכנסה פנימה ואני עמדתי בכניסה, לא מורשית להיכנס לבית שהיה במשך שנים רבות הבית השני שלי ועכשיו הפך להיות זר, כמו חברתי שבחרה שלא לעדכן אותי בגירושיה.
האישה חזרה מחדר השינה ומסרה לי פתק עם הכתובת שהייתה רשומה בחוזה.
יצאתי מביתה כשאני אוחזת את הפתק חצי נרגשת חצי כועסת, 'אני חייבת לפגוש אותה פנים אל פנים ולישר איתה את ההדורים, אני חייבת לברר איתה מה קרה ולמה היא מתרחקת ממני'. החלטתי כבר באותו היום לבקר בביתה. התקשרתי לבעלי ובקשתי ממנו שיגיע מוקדם מעבודה. רציתי להסביר לו את הסיבה, אך הוא קטע את דברי: "אני לא יכול, את יודעת שעכשיו שאת עובדת רק חצי משרה, אני צריך לעבוד שעות נוספות כדי שנמשיך לחיות ברמה לה את רגילה".
סגרתי את הטלפון כשאני חושבת ביני לבין עצמי, מתי הפכנו לאת רגילה ולא אנחנו?
קראתי לבייבי סיטר השכונתית ונסעתי לכתובת המגורים החדשה של נטע. הפקקים הקבועים של אחר הצהריים, נראו לי עכשיו הרבה יותר ארוכים ומעצבנים, הייתי לגמרי קצרת רוח לפגוש את נטע ולשמוע ממנה מדוע בחרה שלא לספר לי על גירושיה. מצד שני, הזמן שביליתי בפקקים ריכך את ליבי ובמקום לכעוס עליה שלא שיתפה אותי בסיפור הגירושין פיתחתי אמפטיה למצבה על כל המשתמע מכך.
 
נכנסתי לשכונה חדשה ויפה, בחלק מן הבניינים עדיין נשמעו קולות בנייה והתחדשות. נסעתי בין הסמטאות כשאני מחפשת אחר רחוב הנרקיס. שמחתי כשראיתי את השלט המואר שהכריז שהגעתי לרחוב הנכון. פניתי ימינה ואז ממרחק של מאה מטר יכולתי להבחין במכוניתו של בעלי חונה לצד המדרכה. התקדמתי באיטיות עם רכבי בטוחה שזה סוג של תעתוע משום שהייתי בטוחה שבעלי נמצא בעבודה, אך ככל שהתקרבתי הלכה התובנה והתבהרה עד כאב, בעלי לא נמצא בעבודה, אלא בביתה של נטע. לפתע צורפו החלקים לכדי תמונה אחת ברורה.
 
נותרתי ליד הבית זמן מה חוככת בדעתי אם להיכנס פנימה או ללכת הביתה. הבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד  מול פני המציאות והחלטתי לנסוע משם. בשניה שלחצתי על הגז, ראיתי אותם מתקרבים אל הרכב של בעלי אוחזי ידיים ומאושרים. הם הבחינו בי ופניהם נפלו.  
 
בדמעות ובלב כבד נסעתי לביתי. שם נעלתי את עצמי בחדרי. רציתי לבכות, רציתי לצעוק לעשות כל דבר שיצליח להוציא מתוכי את הכאב והתסכול, אבל צעקת הפעמון ממיטתו של עומרי לא הותירה לי זמן לרחמים עצמיים. הכנסתי אותו ואת ביתי שי-לי במהירות לרכב ונסעתי עם שניהם לבית החולים. כשחזרתי הביתה, מאוחר בלילה, בגדיו של בעלי נעלמו מהארון. הוא השאיר מכתב שקרעתי אותו מבלי לקרוא והשלכתיו לפח.
 
 
 * * *
 
 
ישבתי בחצר ביתי והבטתי בילדיי משחקים. לפני שנה חשבתי שהחיים שלי מושלמים... ואיפה אני היום? הכול התהפך, עבדתי בקושי חצי משרה, קיבלתי מבעלי מזונות שהיו נמוכים בהרבה ממה שהורגלתי, ורק הבית נשאר איתי כמו זיכרון מימים טובים יותר. עבר שנשכח.
 
צלצול הפלאפון חדר אל תוך מחשבותיי. "שלום, מדברת חגית  מבית החולים,  אנחנו עורכים טיפול ניסויי בבעיה של בנך ורצינו לבדוק איתך אם את מעוניינת לצרף את בנך לקבוצת הניסוי... נשמח לארגן לך פגישה פרטית עם הרופא שיסביר לך את הנושא לעומק וייתן לך את כל הפרטים".
"את מתכוונת שיתכן ויש טיפול לבעיה של בני?" התמלאתי תקווה.
"אני מציעה לך לבוא ולשמוע את הפרטים מהרופא".
 
יומיים לאחר מכן, הגעתי לבית החולים ונכנסתי למשרד שם ישבה אחות בחלוק לבן. היא קיבלה אותי בחיוך נעים וביקשה ממני להמתין לבואו של הרופא. כעבור עשר דקות הגיע בחור נאה וידידותו כבן שלושים וחמש. הוא לחץ את ידי והציג עצמו כד"ר אדיר שליו. הוא התיישב לצידי במקום מהעבר השני של השולחן והחל להסביר לי את פרטי הניסוי ברוגע וסבלנות.
"מאחר ועומרי עדיין צעיר ואיבריו עדיין בשלבי התפתחות, לא ניתן לבצע בו את הניתוח הנדרש. בעזרת התרופה הזאת, אני חושב שניתן להקל על הסימפטומים ולהקל על נשימותיו. בשלב ראשון, הניסויי ימשך שלושה חודשים ואם יחול שיפור במצבו, נמשיך גם בטיפול וגם במעקב". הוא הסביר לי את פרטי המחקר בצורה ברורה ורגישה והודיע לי שהמעקב יהיה צמוד ויומיומי,  ולכן אני לא צריכה לדאוג שחלילה יהיו תופעות שליליות שיגרמו לנזק בלתי הפיך. הוא סיים את דבריו ושאל אם אני עדיין מוכנה שבני ישתתף במחקר?
הנהנתי.
"אם כך, תצטרכי לבוא איתי ולקחת ממני את התרופה הניסויית".
קמתי ממקומי והלכתי לצידו מרחק גדול. עברנו בין מרתפים אפלים מעט ושוב עלינו וירדנו מדרגות. כשהגענו לקומת המשרד שלו, הוא פתח בפניי את הדלת והניח יד תומכת על כתפי. היינו זרים והנגיעה נראתה לי מעין הזדהות למצבי או הכרת תודה על הסכמתי להשתתפותו של בני במחקר.
ישבתי במשרדו כשהוא מסביר לי כיצד לתת את הטיפול. באמצע ההסברים הוא ענה לשיחת טלפון ממנה הבנתי שהוא משוחח עם חברה שלו. כשסיים עם ההסברים ליווה אותי למעלית והמתין יחד איתי להגעתה. הוא נפרד ממני בחיוך.
 
למחרת, כמובטח, הוא התקשר ובדק איתי שלא היו שום תופעות לוואי.
הוא המשיך להתקשר מידי יום ופעם בשבוע הגעתי לבית החולים כדי שהוא יעשה לבני בדיקה גופנית.
עם חלוף הזמן, הלך והוטב מצבו של עומרי עד למצב שפעמון ההתרעה לא צפצף במשך חודש שלם.
"את צריכה לדעת שרק שלושים אחוז התאימו לניסוי וההצלחה עומדת על חמישים אחוז בלבד, כך שההצלחה של בנך זאת ההצלחה שלנו, שלי. אין לך מושג איך אני מרגיש. במשך שנים אנחנו מפתחים את התרופה ופתאום זה עובד...זה רגע מאוד מרגש".
"אני רואה את זה על פניך". אמרתי והוא חייך.
 
תנאי המחקר, שעל פיהם נדרשנו לקיים בינינו קשר יומיומי גרם ליחסים שלנו להיות פתוחים הרבה יותר עד למצב שהפכנו לידידים ושוחחנו בנושאים נוספים שלא היו קשורים למחקר הספציפי. פעם אחת אפילו שתינו קפה ביחד בקפיטריה. ולכן, כשהודיע לי הרופא שסיימנו שלב שלישי של המחקר בהצלחה, מצאתי את עצמי נושקת לו על הלחי לאות תודה. בתגובה, הניח הרופא את ידיו על כתפיי ונשק לפי. נותרתי בהלם.
 
יצאתי ממשרדו מבולבלת. ראיתי את מספר הטלפון שלו על הצג ועניתי, "אני מתנצל", אמר "זה לא קרה לי מעולם".
המשכתי בטיפולים במועקה, למרות שהוא התנהג בנימוס ולא נגע בי, הרגשתי חוסר נוחות ושמחתי שהאחות הייתה איתנו. לאחר הבדיקה הרופא יצא והשאיר אותי עם האחות. היא עזרה לי להלביש את עומרי. "נראה לי שהוא דלוק עלייך". התלוצצה.
הבטתי בה. "מי?"
"דוקטור אדיר".
הרמתי אליה את עיני. "יש לו חברה לא?"
"היתה לו מישהי חמש שנים, אבל הם נפרדו לפני ארבעה חודשים".
לקחתי רגע למחשבה ואז פניתי אליה "תוכלי לשמור לי על הילד?"
"בודאי", חייכה אלי. "את יודעת איפה המעבדה?"
"אמצא אותה".
נכנסתי למשרדו והוא תלה בי מבט שואל. לאחר מכן המשיך לארוז כדורים לתוך שקיות פלסטיק קטנות.
"אפשר לשבת?" שאלתי.
"בודאי".
"בקשר לנשיקה..."
"אני מצטער, אני ממש מתנצל. בחיים לא קרה לי דבר כזה".
"אז למה עשית את זה איתי?"
הוא התפתל בתוך עצמו. "פרשתי את הידידות שהתפתחה בינינו בצורה לא נכונה. מבטיח לך זה לא יקרה שוב".
"חבל, זה דווקא מצא חן בעיני".
הוא הביט בי מבולבל.
"חשבתי שהיתה לך חברה וקצת התקשיתי להאמין שיהיו לך כוונות רציניות לגבי, גרושה עם שני ילדים".
הוא חדל מאריזת הכדורים והביט בי. "אני הולך אחרי הלב. למה את חושבת שבחרתי במקצוע הזה?" חייך.
"ומה עם השכל הישר?"
"מעדיף את הלב".
 
 
 
     * * *
 
 
ישבתי בחצר ביתי.  ראיתי את הגרוש שלי מתקרב בחיוך לעברי. "באתי לראות את הילדים".
"לראות? אתה לא לוקח אותם איתך?"שאלתי.
הוא התיישב לידי. "זה נגמר עם נטע".
"מצטערת לשמוע".
הוא הנהן בצער. "אין לי לאן לקחת אותם, את יודעת, ויתרתי לך על הבית". חייך קלות.
שתקתי.
הוא הביט סביבו ומבטו נעצר על ילדינו ששיחקו בחצר, "אני מתקשה להאמין שכל זה היה שלי לפני שנה, אני לא מאמין שזרקתי את כל זה". הוא הביט בפני "עשיתי לך דבר נורא. אם תסכימי לסלוח לי..."
"סלחתי לך מזמן".
הוא שתק זמן מה ואז שאל "תרצי לעשות ניסיון שני למען הילדים?"
הנהנתי. "אני כבר עושה ניסיון שני, אבל עם מישהו אחר".
הבטתי בבן שלי עומרי שטיפס על הנדנדה שבחצר. "הפעם הזאת נתתי ללב של עומרי להחליט, אני מקווה שהוא יודע לבחור יותר טוב ממני".
 
 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים