עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  "ראיתי את הנולד"
דף הבית >> סיפורים אישיים >> "ראיתי את הנולד"
ראיתי את הנולד
 
במשך כמה שנים הזהירו אותי שלידה זה דבר נורא, קשה וכואב...ולכן כשסוף סוף הריתי והגיעה שעת הלידה התחלתי להיכנס ללחץ, אך "לא דובים ולא יער" - לא צירים ולא כאבים. איכשהו ידעתי שהגיעה השעה והודעתי ל- אקס בעל שאני צריכה ללדת.
"יש לך צירים?" שאל.
עניתי שלא.
"אז איך את יודעת שאת צריכה ללדת?"
לא היה לי הסבר.
הגענו לבית החולים, הרופא בדק ושאל אותי אלף שאלות...ובסוף ביקש ממני ללכת הביתה ולחזור בעוד שלושה ימים.  אמרתי לו: "תקשיב דוקטור, עם כל הכבוד...אני יודעת מתי אני צריכה ללדת, כלומר, ברגעים אלה ממש".
"גברתי יש לי עוד חמש נשים בחוץ, אין לי זמן להתווכח איתך."
"אז שאני אלד בדרך?" התעקשתי.
ואז לא תאמינו מה הרופא עשה: הוא לקח את היד שלי ומשך אותי החוצה שם חיכו ערימת אנשים ושאל בטון כועס: "מי זה הבעל של האישה הזאת?"
בעלי קם ממקומו בפחד...
"תראה לי את היד שלך". ביקש ממנו הרופא.
הבעל שלי הושיט יד מהססת לעברו.
"יש לך יד גדולה, אבל נראה לי שאתה לא משתמש בה מספיק. קח את אשתך הביתה, תחנך אותה ותחזיר אותה לפה עוד שלושה ימים, אבל בבקשה לא במשמרת שלי".
אני ילדתי אחרי שלושים דקות...
נכון, אז לא הייתה לי חווית לידה טראומטית, אבל חדר הלידה עצמו בהחלט הכניס אותי לטראומה קשה. עשרות מיטות הונחו זו לצד זו כשוילון עלוב הפריד ביניהן שכמובן לא הצליח לעמעם את צרחות הכאבים של היולדות האחרות שמזלן לא שפר עליהן כמוני. שתי מיילדות רצו הנה והנה והרופא היחיד שהיה שם, דומה שנתקף בהתקף פסיכוטי כשל ד"ר ג'קיל (או מסטר הייד יש לומר) וצרח על היולדות שהן עושות לו כאב ראש.
ולכן כשבת אחותי ביקשה ממני להיכנס איתה לחדר לידה בבית חולים בילינסון ולצלם את הלידה. חשבתי לעצמי שאני לא נכנסת לטירוף הזה, לפחות לא מבחירה. לא היה לי שום חשק לבלות את זמני היקר בתוך אולם גדול עם חבורת נשים צרחניות ורופא פסיכוטי. אך שעת האמת הגיעה ואני מצאתי את עצמי עושה דרכי לבית חולים בילינסון עם המצלמה. נכנסתי לחדר בו שכבה אחייניתי והייתי המומה. לא עוד עשרים נשים באולם גדול, אלא חדר גדול ליולדת אחת, אליו הוצמדו מקלחת ושירותים, כורסא נוחה לאורחים ואפילו טלוויזיה. לא עוד שתי מיילדות גדולות ותזזיתיות, אלא עלמות חן נחמדות ומטופחות  שלא הפסיקו לצאת ולהיכנס לחדרה של אחייניתי ולשאול לשלומה. נותר לי רק לפגוש את ד"ר ג'קיל ולראות אם אצליח לעבור חוויה  מתקנת.
אחרי כשעה נתנו לאחייניתי זריקת אפידורל והגברת יולדת נרדמה, לא פחות ולא יותר. חשבתי לעצמי, אם גברת יולדת נרדמה, למה אני לא יכולה גם כן? ונסעתי לישון בנוחות בביתי בהרצליה. שעה וחצי לאחר מכן כשכבר הייתי בשלבי הרדמות מתקדמים, גברת יולדת התקשרה אלי, הסתבר שכשאני והיא שקענו בשינה, העובר היה במצוקה, והיא לא הייתה יודעת כלום אלמלא מאה רופאים הסתערו בבת אחת לחדרה והעירו אותה משנתה... מזל שהם, בניגוד אלינו, לא נרדמו בשמירה...
חזרתי לחדר לידה לעוד שש שעות המתנה, תודה לאל, הכול היה בסדר עם העובר ועם היולדת שחזרה לישון. אני נמנמתי על הכיסא כשהמיילדת אנה המקסימה וחברותיה למקצוע ממשיכות להיכנס ולבדוק שהכול בסדר.
הגיעה שעת הלידה ופה הופתעתי לגמרי לטובה: מאחר והייתה לעובר מצוקה קלה שש שעות קודם לכן. הצטרפו למיילדת המקצועית שני רופאים בכירים אדיבים ביותר (וזה בלשון המעטה):
ד"ר אריה גינגולד - סגן מנהל חדר לידה.
וד"ר זאב אפרת – רופא נשים, ילודים ועוד...

 אשר הסבירו את המצב לאשורו בשפה שהייתה ברורה לנו, שלא למדנו רפואה (קורס עזרה ראשונה נחשב?) וסייעו בכל מהלך הלידה שעברה בשלום, תודה לאל.
למה סיפרתי לכם את זה?
קודם כל, הרגע שבו ראיתי את הנולד, היה כל כך מרגש עד ששכחתי שהתבקשתי לצלם אותו מגיח לאוויר העולם. זה המקום לבקש סליחה מאחייניתי הכועסת על שלא ביצעתי את תפקידי.
שנית, בזמן האחרון יש היצע גדול לחדרי לידה כשכול אחד מציע לכם את הסוויטה הכי טובה, אחרי שראיתי את היחס המיוחד והאדיב של הרופאים בבילינסון ברצוני להגיד:  מה איכפת לכם איפה ללדת,  העיקר שלרופאים יהיה איכפת מכם – והמבין יבין.
 

 
 
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים