עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  קליפות ברוח
דף הבית >> סיפורים קצרים >> קליפות ברוח


קליפות ברוח


לקריאת הסיפור בקובץ pdf לחצ/י כאן!

 פרולוג

 
היא הייתה קליפה זעירה ומוגנת עם תוכן שהיה בשלבי התפתחותו, אבל היו קליפות אחרות, זעירות ופגיעות משלה, וכשהתוודעה אליהן היא כבר לא הייתה קליפה זעירה ומוגנת, אלא ילדה פגיעה עם תוכן אפל שנפשה הרכה בשנים התקשתה לשאת:
 
ליאת גדלה על חלום הקיבוץ, מתוך חוויותיהם של שכניה. מידי קיץ הם היו עוזבים את השכונה למשך חודש כדי לבלות את חופשתם אצל סביהם אשר גרו בקיבוץ וחוזרים משם שזופים ומלאי חוויות על חיים שנראו לה רחוקים מהישג ידה. ליאת הייתה מקשיבה לסיפוריהם ומרחיקה נדוד עם דמיונה אל עבר השבילים הצרים והמפותלים, אל העצים הגבוהים שנעים למשב הרוח, הבריכה הגדולה, מועדון המשחקים והרכיבה על סוסים... היא כל כך רצתה לטעום מהחיים האלה...עם הגיעה לגיל חמש עשרה הגשימה את חלומה והלכה ללמוד בקיבוץ.
 
 
שבוע ראשון
 
בלילה הראשון, אחרי כיבוי אורות, הרגישה את האכזבה מפלחת את חלומה. איש מעולם לא היה אחראי לשעות השינה שלה, ובדרך כלל היא הייתה עולה על יצועה הרבה לפני עשר בערב. היא עצמה את עיניה וניסתה בכוח לכפות על עצמה שינה, אך זאת נדדה ממנה והיא נותרה עם עיניים פקוחות מגששות בחשיכה.
 
רחש קל משך את תשומת ליבה והיא תרה בעיניה אחר הסיבה. היא ראתה את יערה יוצאת בשקט ממיטתה והולכת על קצות אצבעותיה, משתדלת שלא להקים רעש. לליאת היה ברור שהיא בדרכה לשירותים, אך היא ביטלה את מסקנתה כשראתה שיערה מחזיקה את נעליה בידיה. הדלת השמיעה צליל פתיחה וסגירה ויערה נעלמה מאחוריה, מותירה את ליאת לתהות לאן היא הולכת בשעה כזאת של הלילה?
 
חלפה לה חצי שעה וליאת עדיין לא הצליחה להירדם. היא קמה ממיטתה, הלכה לעבר פינת הלמידה ולקחה משם את ספר הקריאה ואת הנורה ודחבה את שניהם תחת השמיכה. היא ניסתה להמשיך ולקרוא את הספר מהמקום בו הפסיקה, אך העדרה של יערה הטריד את שלוותה והיא מצאה את עצמה ממשיכה לתהות לפשר מעשיה של יערה. צריבה בעורה העירה אותה משנתה והיא שמה לב שהנורה שהתחממה משעות שימוש ארוכות נפלה על זרועה והעירה אותה מהשינה שירדה עליה מבלי מישים. באינסטינקט הביטה לעבר מיטתה של יערה. היא ישנה שם בשלווה עד כי ליאת תהתה אם יערה באמת עזבה את מיטתה בלילה או שהיא חלמה זאת.
 
אחרי ארוחת הבוקר ליאת ניגשה ללוח המודעות וראתה ששובצה לעבודה בפעוטון למשך שלוש שעות. לא היה לה שום מושג שצריך לעבוד בקיבוץ והיא שאלה את עצמה אם אחרי העבודה היא תהיה מסוגלת להתרכז בלימודים שימשכו עד שש בערב?
 
בתחושה לא נוחה עשתה דרכה לעבר הפעוטון. אישה גבוהה עם שיער קצר שחררה לעברה חיוך מאולץ והציגה את עצמה כרותה, מנהלת הפעוטון.
"וזה תומר" הצביעה רותה לעבר ילד גבה קומה שעמד סמוך לשולחן סביבו ישבו שני ילדים נוספים.
"וזה מאור וזאת נטע", המשיכה רותה להציג בפניה של ליאת את יתר הילדים כשאצבעה עוברת מאחד לשני.
  
בכי של ילד נשמע מחדר התינוקות הסמוך לסלון ורותה נזפה בתינוק הבוכה. ליאת הביטה לעבר חדר השינה וראתה ילד כבן שנתיים שוכב על ביטנו בתוך מיטתו, כשידיו אוחזות במוטות המיטה ועיניו מביטות בה מבין הסורגים.
"זה אביעד, הוא בעונש". אמרה רותה.
אביעד הישיר מבט מלא תחינה לעברה של ליאת, מבט שרק ילד בן שנתיים, חסר אונים, מסוגל לבטא בעיניו.
ליאת המשיכה להביט זמן מה באביעד, ולאחר מכן התיישבה על הכיסא הפנוי לצידם של יתר הילדים האחרים והביטה בהם מורחים צבעי מים על נייר.
 
"אני רואה שיש לך גישה לילדים, אז אני אשאיר אותך איתם ואלך להכין להם ארוחת בוקר". אמרה רותה.
שוב נשמע קול בכיו של אביעד מתוך חדר השינה ורותה הרימה את קולה מהמטבח וביקשה ממנו לחדול מבכיו, אך הוא לא הפסיק וגרם לרותה לעזוב בזעם את המטבח ולגשת אליו לחדר השינה "מתי ההורים שלך יסיימו את העבודה בקיבוץ ויעופו מפה?"
ואז נשמעה חבטה.
"צריך לחנך אותו, חודש אצלי והוא יהיה כמו הילדים החמודים האלה, את חושבת שהם הגיעו לפה ככה מחונכים? הכול זה עבודה קשה". אמרה והביטה בחיוך לעבר הילדים שעסקו במלאכת הצביעה בשקט מופתי. משהו באווירה ששררה בפעוטון העיק עליה והיא שמחה כשסיימה את עבודתה שם.
 
היא הלכה לעבר חדרה כדי לקחת את ספרי הלימוד וראתה את יערה ישנה במיטתה. היא ניערה אותה קלות "את לא באה ללימודים?"
במקום לענות, סובבה יערה את פניה לעבר הקיר והמשיכה לישון.
 
ושוב הגיע הלילה.
ליאת שוב לא הצליחה להירדם, יערה שוב התגנבה החוצה ובבוקר למחרת העונש של אביעד נמשך והוא שכב במיטתו במשך כל שלוש השעות שהיא הייתה שם. כך חלף לו שבוע זהה להחריד.
 
 
שבוע שני
 
עם בוקר, ליאת גילתה שסידור העבודה התחלף והיא לומדת בבוקר ועובדת אחר הצהריים בפעוטון. היא סיימה את הלימודים והלכה בשבילים הידידותיים לעבר הפעוטון.
"הילדים ישנים", הודיעה לה רותה, "בשעה רבע לשלוש תעירי אותם ותוציאי אותם מהמיטות. אני אגיע כמה שיותר מוקדם".
 
ליאת ניקתה קלות את הפעוטון ולאחר מכן העבירה את הזמן בקריאה. היא שמחה ששעת היקיצה הגיעה והיא יכלה להעיר את הילדים ולבלות את זמנה איתם. היא כבר הכירה אותם היטב וגילתה שלכול אחד מהם הייתה תכונה מיוחדת במינה שאפיינה אותו ויחדה אותו מהאחרים.
 
היא ניגשה בראשונה לאביעד, היה חשוב לה לתת לו את מירב תשומת הלב בטרם יתר הילדים יתעוררו. היא הושיטה לו את ידיה, אך הוא שכב על גבו ותלה בה מבט שהיא לא הצליחה לעמוד על פשרו.
"בוא אביעד, צריך לקום". חייכה אליו.
הוא נעץ בה עיניים שחורות גדולות שהרתיעו אותה מעט. היא ניסתה למשוך אותו קלות בזרועותיו כדי להוציאו מהמיטה, אך הוא הפעיל כוח נגדי וסרב בתוקף לצאת מהמיטה.
 
היא הביטה בשעון והבינה שלא נותר לה זמן רב בטרם רותה תגיע למעון. היא הותירה את אביעד במיטתו וניגשה לתומר אשר מיהר לקום ממיטתו ולשלוח אליה את זרועותיו. היה קשה להתעלם מיופיו המיוחד כמו שהיה קשה להתעלם מעיניו הכחולות הכבויות.
 
היא ניגשה למאור, כהרגלו, הוא ישן כשרובה גדול מימדים צמוד אליו, כמו הרובה שיש לאבא שלו שנמצא רוב הזמן בצבא. ליאת הושיטה אליו את זרועותיה והוא שלח אליה את ידו הימנית ובשמאלית השתדל להרים את הרובה.
 
נטע, הבת היחידה,  ביקשה תשומת לב רבה ממנה ושמחה כשליאת התעקשה לסדר לה את הקוקיות בקשירה שלא אפשרה להן להשמט משיערה הרך והחלק.  
 
ולבסוף היא  ניגשה שוב לאביעד.
"בוא חמוד", האיצה בו, והוא שוב סירב לצאת ממיטתו. זיק של מחשבה חלף בראשה, 'האם הוא חושש לצאת מהמיטה? ואם כן, למה?'
לפתע  אזר אביעד תנופה להרים את גופו מהמיטה והושיט אליה את ידיו. היא חייכה אליו והתכוונה להוציאו מהמיטה.
"תשאירי אותו במיטה", נשמע קולה של רותה בפתח.
ליאת הביטה באביעד ולאחר מכן ברותה.
"שמעת?" שאלה רותה בקול נמוך ותקיף, שגרם לליאת לחשוש מפניה.
היא הביטה רגע נוסף באביעד ולאחר מכן שמטה את ידיו.
 
היא התיישבה ליד הילדים ששתו משקה ממותק ונגסו בחצאי הפרוסות המרוחות בשוקולד, אך כל תשומת ליבה הייתה שם בחדר השינה, במקום בו שכב אביעד לבדו. הוא חזר לשכב על בטנו ושלח בה מבט מאשים מעבר לסורגי המיטה.
היא השפילה מבטה.
 
עשר דקות לפני שההורים הגיעו, ביקשה ממנה רותה להוציא את אביעד ממיטתו ולהושיבו עם יתר הילדים. ליאת הרימה אותו מהמיטה כשהיא משתדלת  שעיניה לא יפגשו בעיניו שהמשיכו להביט בה בתוכחה. היא הושיבה אותו עם יתר הילדים ומבטו נדד ממנה לעבר שאריות הלחם שנותרו בצלחות הילדים. ליאת הביטה ברותה בחשש ומשהו בתוכה התרעם כשהבינה שהיא כמו אביעד, מפחדת מהאישה הזאת. היא אזרה אומץ והגישה לאביעד שתייה וחצי פרוסת לחם. הוא הושיט את ידו הקטנה שנמרחה אף היא בשוקולד ולקח נגיסה גדולה.
"תיראי איך שהוא אוכל" אמרה רותה והניעה ראשה ימינה ושמאלה בזעזוע, אבל אני אלמד אותו כמו שלימדתי את הילדים האלה".
ליאת העבירה מבט לעבר הילדים, ליד רותה הם איבדו את המיוחדות שלהם והפכו לרובוטים קטנים.
 
ההורים של אביעד, כמו תמיד, הגיעו ראשונים וביחד כדי לאסוף את בנם. אביעד הבחין בהם ומייד התחיל לבכות. אימו אימצה אותו לליבה והודתה לרותה על הטיפול המסור. אחרי לכתה הגיעו יתר ההורים ואספו את ילדיהם המחייכים כשהם מודים לאל על שזכו במטפלת/מחנכת מוכשרת כמו רותה.
 
למחרת, שוב הילדים משחקים בחצר ורק אביעד שוכב במיטה כשפניו מרוחות בנזלת מרוב בכי, ושוב רותה נכנסת לחדר ומצווה עליו בזעם לחדול מבכיו המתגבר, נשמעת חבטה ואז בכיו הולך ודועך עד לשתיקה מוחלטת. הסצנה הזאת חוזרת על עצמה כל יום ובמהלך כל השבוע, ואז ביום שישי, אביעד מבין את חוק הסיבה והמסובב וחדל לבכות.
ובערבים יערה ממשיכה להתגנב החוצה ולהותיר את ליאת לבדה בחשיכה כשהיא חוששת להיבלע לתוך העולם האפל אליו נכנסה מתוך חלום הנעורים.
 
ליאת חיה את חייה בין לילה ליום ובין יערה לאביעד. כמו שני קצוות של סרט אימים שהיא מקפצת מקצה לקצה ללא הפסקה. היא חשה צורך עז לחזור לחייה הקודמים, לשפיות. היא הרגישה כיצד הבכי חומק ממנה.
 
 
החופשה
 
החופשה הראשונה הגיעה וליאת מאושרת. היא זקוקה לחופשה הזאת כמו אוויר לנשימה, היא חייבת להיות הרחק מהמקום הזה, אבל אז מתברר לה שהיא תתרחק מהמקום, אך יערה תמשיך לרדוף אותה.
"אולי תוכלי לקחת את יערה איתך?"שאלה אותה המדריכה רגע לפני שהיא יצאה לעבר תחנת האוטובוס. "אין לה בית ללכת אליו", הסבירה המדריכה.
ליאת נאלצה להסכים.
 
הן עלו לאוטובוס וליאת שילמה על עצמה.
"תוכלי לשלם גם עלי, אין לי כסף". הפתיעה אותה יערה.
ליאת הביטה בה בהלם, אחר הוציאה כסף נוסף ושילמה את הנסיעה עבור יערה.
ליאת הרגישה מנוצלת ולכן התיישבה בכיסאה בשתיקה רועמת.
"אל תדאגי, אני אחזיר לך את הכסף". אמרה יערה.
"מאיפה בדיוק תביאי לי את הכסף?"שאלה ליאת בזעם של ילדה שלקחו ממנה את הכסף האחרון שלה.
"אל תדאגי".
"אני כן דואגת, אלה דמי הכיס שלי. אני חושבת שהיית יכולה לעדכן אותי שאין לך כסף ולא להפיל את זה עלי מחוסר ברירה".
"אל תכעסי, אמרתי לך שאני אחזיר לך, מישהו היה צריך להביא לי כסף והוא לא הביא לי".
ליאת הביטה בה בשאלה ויערה כיסתה את פניה בידיה לאות בושה. "אגלה לך סוד ותבטיחי שלא תספרי לאף אחד?" שאלה יערה בלחישה.
משהו בתוכה של ליאת, אמר לה שסוד הטיולים הליליים של יערה הולך להיחשף.
"מבטיחה", פלטה.
"אני ויעקב מאוהבים".
"מה?!"
"יעקב, האבא המאמץ שלי ואני מאוהבים".
"יעקב, אבא של תומר...? איך אתם מאוהבים...? את מתכוונת ש...שאתם עושים את זה?"
יערה הנהנה.
ליאת הייתה המומה, בעיניה, הילדה מולה הייתה ראויה לכל גנאי. לליאת מעולם לא היו חברות כאלה והיא לא רצתה שום קשר עם הילדה הזאת.
"למה את שותקת?" שאלה יערה.
"את עדיין ילדה קטנה, אסור לך לעשות את הדברים האלה".
"הוא אמר שאני נראית יותר גדולה ושאני מתנהגת בצורה מאוד בוגרת לגילי".
"ממתי אתם ביחד?"
"מאז שהגעתי לקיבוץ, בגיל שלוש עשרה".
ליאת נותרה ללא מילים.
"אני אבקש ממנו כסף ואחזיר לך". סגרה יערה את השיחה.
 
 
בראיה מצומצמת של ילדה בת חמש עשרה, לא היה בליאת כעס על יעקב שמנצל את יערה ולא על יערה שמקיימת יחסי מין מגיל שלוש עשרה. הראיה שלה הייתה לגמרי אגוצנטרית: היא חייבת להתרחק מהילדה הלא הגונה הזאת ובהקדם.
 
 
שבוע שלישי
 
ליאת חזרה לקיבוץ היישר לעבודה בפעוטון. היא הביטה בעיניו הכבויות של תומר, הבן של יעקב, 'כיצד יתכן שהילד הנפלא הזה הוא בן של מפלצת?" שאלה את עצמה ונתנה דעתה לכך שדרך עיניו של תומר, הראייה המצומצמת שלה מצליחה להתרחב ולהכיל בתוכה את ההבנה שמעשיו של יעקב אסורים בתכלית האיסור.
 
היא חיפשה בעיניה אחר אביעד, אך לא ראתה אותו. משהו בליבה התכווץ. "אביעד לא הגיע היום?" שאלה את רותה.
"הוא נמצא בבית חולים" אמרה רותה "הוא נפל מהמיטה. אל תשאלי איזה יום הוא עשה לי".
"עשה לך?!" הוציאה ליאת את כל הזעם שהצטבר בתוכה.
רותה לטשה בה מבט מבולבל "התכוונתי היה לי" התנצלה, "הסוגר הימני של המיטה נשבר וכשאביעד נשען על אותו הצד,  המעקה נשמט ואביעד נפל לרצפה".
ליאת נגשה למיטה של אביעד. הקפיץ היה שבור, אבל הייתה לה תחושה שהיא יודעת מי שבר אותו. "ומה איתו עכשיו?"
לא היתה שום חמלה בקולה של רותה כשאמרה: "הוא איבד את ההכרה, אבל עכשיו הכול בסדר".
 
הסיפור של יערה והאכזריות של רותה מול חוסר האונים של אביעד הכניעו את ליאת. הכול היה קשה לעיכול ומאוד גדול עליה.
 
החופשה הבאה התקרבה, היה ברור לליאת שהיא לא חוזרת לתופת, למקום הזה. בלילה האחרון שלה בקיבוץ, כמו בלילה הראשון, שוב שנתה נדדה והיא נותרה עם עיניים פקוחות מגששות בחשיכה כשהשורות של נתן יונתן רצות הלוך ושוב  בראשה:  
אם זר קוצים כואב
זה מה שאת אוהבת
אלך אל המדבר
ושם אלמד לכאוב
 
בהחלט למדה לכאוב, למדה לכאוב עבור יערה, למדה לכאוב עבור תומר ולמדה לכאוב עבור אביעד. יש בה כל כך הרבה כאב.
 
 
אפילוג
 
היא עזבה את הקיבוץ וחזרה למשפחתה החמה והאוהבת כשיערה, תומר ואביעד מאחוריה. היא לא חשפה את סודה של יערה ולא סיפרה את שראו עיניה באותו פעוטון ובכך אפשרה לסבל של יערה ואביעד להמשך. לימים, כשתתבגר, היא תיראה שוב ושוב את עיניו הגדולות והשחורות של אביעד מביטות בה בתוכחה מבין סורגי המיטה, והוא יעשה זאת שוב שבע עשרה שנים לאחר מכן, כשיביט בה מבעד למסך הטלביזיה עם תמונות של חללים נוספים שנהרגו במלחמה ההיא.
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים