עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  צומת החלומות
דף הבית >> סיפורים קצרים >> צומת החלומות

 

 
מאז שהייתה בבית ספר היסודי, סמדר אהבה ספורט על כל צורותיו. בחטיבה, היה זה המורה להתעמלות שזיהה אצלה את הפוטנציאל ומיקד אותה בענף אחד, בריצה. שלוש פעמים בשבוע הייתה מגיעה לאימונים קשים ומפרכים כשהיא מאמינה בכל ליבה ובנאיביות של בת עשרה שתגיע לאולימפיאדה. הוריה היו גאים בה, אך כשהגיעה לתיכון וההורים נוכחו לדעת שזה פוגע בהישגים הלימודיים שלה החלו לדבר על ליבה ולנסות לשכנע אותה שהמאמץ אינו כדאי ושבסופו של דבר היא תצא מופסדת, גם לא תקבל תעודת בגרות וגם לא תגיע לאולימפיאדה, משום שברור שהיא טובה מאוד בספורט, אך יש טובים ממנה ולאולימפיאדה מגיעים רק הטובים ביותר. מלחמות רבות סבבו סביב העניין ובסופו של דבר הוריה נכנעו ואפשרו לה להמשיך ולהתאמן לקראת האולימפיאדה.
 
שלושה חודשים לפני האולימפיאדה היא הייתה רחוקה במעט מהקריטריון האולימפי, אך המאמן שלה הצליח לשכנע את מנהל הועד האולימפי להרשות לה להצטרף לנבחרת באופן חריג, תוך הבטחה שהיא תעשה הכול להשגת הקריטריון. מנהל הועד הבטיח לתת להם תשובה בתוך שבוע ימים. היא המתינה לקבלת התשובה בדריכות ובמתח רב. שבוע לאחר מכן נכנסו הוריה לחדרה בפנים קודרות והביאו איתם את הבשורה המרה: היא לא התקבלה לנבחרת הישראלית של האולימפיאדה. זה היה אחד הרגעים הכי קשים שהיא חוותה בחייה הקצרים. היא הביטה בהוריה בוכייה, גם הם בכו, היה ברור לה שכואב להם בשבילה. הם ניסו להרגיע אותה, אבל הייתה רק דרך אחת שהיא יכלה לנסות ולהירגע בה, הריצה.
 
היא יצאה החוצה והחלה לרוץ על הדשא בשולי המדרכה שנסללה במיוחד עבור ג'וגינג. האכזבה הפכה לזעם רב אותו ניסתה לכלות בריצה. ארבעה קילומטרים היו מאחוריה והכעס רק הלך והתגבר. היא הגיעה לרמזור צהוב מהבהב הנותן זכות קדימה להולכי רגל  וחצתה את הכביש בריצה, היא חשה בחבטה עזה בצלעותיה ולאחר מכן נגרר גופה במהירות על כביש האספלט. לקח לה שבריר שניה של הכרה להבין שרכב פגע בה וחולצתה תקועה בתחתית הרכב שפגע בה. צעקות נשמעו סביבה. האוטו נעצר. דממה. היא איבדה את הכרתה.
 
היא התעוררה אחרי שלושה ימים ומצאה את עצמה שוכבת בבית חולים אחרי ניתוחים רבים ועם פלטינה ברגל. לרוץ היא כבר לא תוכל. היא הביטה במראה, פניה כוסו בצלקות רבות והיא סיכמה לעצמה שהיא בסך הכול שבר כלי שחלקיו חוברו יחדיו בפלטינות.
 
 
* * *
 
 
סמדר המתינה לריאיון עבודה בחדר הקבלה של חברת תקשורת קטנה עם שתי בנות נוספות. כבר חודשיים מאז שסיימה את התיכון ועדיין לא מצאה עבודה זמנית מעניינת למלא בה את הזמן עד ללימודיה בסמינר למורות. לרוב המשרות אליהן פנתה נדחתה, למרות שהיה כתוב מפורשות שהמשרות זמניות ומיועדות לתלמידים בחופשה. היא הייתה בטוחה שזה משום שהופעתה אינה מספיק ייצוגית.
 
סמדר?קראה המזכירה בשמה וביקשה ממנה לבוא אחריה. סמדר קמה ממקומה והחלה ללכת בצליעה מגושמת.
היא נכנסה למשרד גדול מימדים, אך לא מטופח, כשמבטה של המראיינת מלווה אותה וגורם לה לתחושה לא נוחה.
"הייתה לי תאונה לפני כמה שנים". הסבירה.
הבחורה הביטה בה נבוכה ופלטה משפט נימוסי "אני מקווה שעכשיו הכול בסדר איתך".
"בואי נאמר כך, אם לפני התאונה רציתי מאוד להיות אצנית, אז היום ברור שכבר לא אהיה".
הבחורה הנהנה קלות עדיין נבוכה "אנחנו צריכים..."היא עצרה את דבריה והביטה בסמדר "את בטוחה שתוכלי לעמוד בלחץ של העבודה?"
"הייתי ספורטאית, לחץ לא מרתיע אותי".
"כן, אני מתנצלת...." הראיון הסתיים אחרי כמה דקות והיה ברור לסמדר שהיא לא תשמע מהם יותר וכך היה.
 
היא התיישבה על ספסל במרינה והחלה להרהר בחייה... היא ויתרה על שירות צבאי ונותרה לה חצי שנה עד תחילת הלימודים בסמינר. האם היא החליטה נכון כשויתרה על השירות הצבאי? האם היא באמת רוצה להיות מורה, האם זה היעוד שלה? התשובה הייתה ברורה לה, היא לא נולדה להיות מורה, היא לא נולדה להיות שום דבר אחר מלבד ספורטאית, אבל הגורל עשה עבורה את הבחירה ואיתו אי אפשר להתווכח.
 
"הי, את יכולה לקשור את החבל לפיתה?" הוציא אותה קול גברי ממחשבותיה.
היא הפנתה מבטה לעברו של בחור שהיה בתוך סירה קטנה.
"את יכולה לקשור את זה לפיתה?" חזר הבחור על בקשתו כשהוא מטלטל חבל בידו.
"פיתה?"
"כן". הוא הצביע על יתד שהיה תקוע בבטון "הברזל הזה שברציף".
הוא זרק לה את החבל והיא הניחה את הלולאה בתוך הפיתה.
"תודה רבה לך".
 
היא הביטה בבחור הצנום כשעמד יציב על גלשן הרוח וקיפץ ממנו בקלילות החוצה. פניו היו שזופות עד צרובות מבילוי רב תחת השמש הקופחת.
 
שבוע לאחר מכן ביקרה שוב במרינה והתיישבה על אותו הספסל. חבורת תלמידים עמדה במרחק מה ממנה והפריעה לשלוותה, היא התכוונה לקום ממקומה ואז היא ראתה את אותו הבחור מגיע. חבורת התלמידים עלתה על גלשנים מחוברים למפרש ויצאה לים. היא הביטה בחבורה המתרחקת וחשה זרם חשמלי עובר בגופה, היא הכירה את התחושה הזאת...כך היא הרגישה כל חייה, זאת ההתרגשות שפקדה אותה בכל פעם שעמדה לפני תחרויות חשובות, 'אך מדוע הרגש הזה מופיע לו עתה?' חפרה בנימי נשמתה.
 
היא המשיכה לשבת שם עד שעות הצהריים בהן השמש הכתה בחום והחליטה לפרוש הביתה. היא עלתה לאוטובוס והתיישבה בספסל הראשון כשהיא מביטה בחלון. "ג'ים-ציוד ספורט" השלט עבר על פניה כמו כל הימים האחרונים, אך בזאת הפעם היא לא חשה את הצביטה הכואבת של חלום שנשבר, נהפוך הוא. היא ירדה בתחנה, נכנסה לחנות ורכשה לעצמה בוסו עליו תכננה להתאמן ביציבות.
 
נרגשת פתחה את דלת חדרה, הניחה את הבוסו על הרצפה והרימה את רגלה הימנית עליו. לאחר מכן, הרימה בזהירות את רגלה השמאלית וניסתה להניחה על הבוסו, אך היא איבדה את יציבותה וחיש מיהרה לייצב את עצמה על הרצפה. היא עשתה ניסיונות נוספים ובניסיון החמישי היא נפלה ופניה נחבטו ברצפה. היא חשה כאב עצום באפה, היה ברור לה שהיא שברה אותו. היא נותרה לשבת על הרצפה בוכייה.

"אני לא רוצה את הדבר הזה בבית שלי". אמר אביה בכעס לאחר שחזרו מבית חולים. הוא הרים את הבוסו והלך לעבר היציאה מחדרה.
"מה אתה עושה?" שאלה סמדר המומה ועמדה בדרכו.
"נמאס לי מבתי חולים..." הוא שתק לרגע ולאחר מכן חיבק אותה ואמר בקול שבור "את צריכה להבין שיש דברים שאת כבר לא יכולה לעשות".
"אף פעם לא האמנתם בי" לחשה.
"מה?"
"שום דבר".
 
שבועיים לאחר מכן, התחילה לעבוד בסופר מרקט כשהיא מודה בינה לבין עצמה שהיא מתחילה להפנים עם נכותה ולהשלים עם הסטאטוס החדש שלה. זה אומר שהיא בדרך להחלמה, כך אמרו לה ההורים כך אמרו לה הרופאים וכך גם אמרה לה הפסיכולוגית שמלווה אותה: "ביום שאת תשלימי עם המגבלות שלך, אז תדעי שאת גיבורה, שעשית צעד גדול בהחלמה שלך".
אבל הינה שוב באים הקולות הפנימיים ועתה קולם גבוה יותר, הם לא קוראים לה גיבורה, אלא תבוסתנית.
 
היא העבירה את המוצרים בקורא הקודים "ארבעים ושש ₪ ושישים אגורות" אמרה מבלי להרים ראשה.
"רגע, יש לי פה ארבעים וחמש" הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו "אין לי שקל ושישים, אז נוריד את המסטיקים". אמר.
היא הרימה מבטה לעברו של הלקוח וזיהתה את הבחור השזוף מהסירה "זה בסדר, אני אשלם את זה עבורך".
הוא הביט בה בשאלה.
"תחזיר לי מחר כשאבוא להירשם ללימודים על סירת מפרש". היא לא הבינה מה גרם לה להגיד את הדבר המטופש הזה.
הוא חייך אליה. "אנחנו מכירים?"
"אני רואה אותך לפעמים מלמד אנשים על סירת מפרש".
"נכון, אני סטודנט ובשעות הפנאי אני מלמד".
היא חייכה אליו.
"טוב, אז תבואי מחר ואני אחזיר לך את השקל, תבקשי מהמזכירה לקרוא ליובל".
"אני סמדר". אמרה.
 
הוא הלך והיא מצאה את עצמה מבולבלת לגמרי 'את תגלשי על הגלים עם גלשן רוח? את אפילו לא יכולה להיות יציבה על הבוסו' לעג לה קול פנימי. 'ומה יהיה על הלימודים בסמינר? אולי תפנימי כבר את העובדה שאת לא ספורטאית? את מעוררת רחמים עם המלחמה חסרת התועלת שאת מנהלת עם עצמך'. היא הגיעה הביתה ושוב ניסתה להתאמן בלהרים את רגלה השמאלית על הבוסו. למרות שלא הצליחה לעשות זאת, מצאה את עצמה בפתח דלת בית הספר לשיט. היא התיישבה מול המזכירה כשרגליה רועדות "אני רוצה להירשם ללימודים על גלשן רוח. שוחחתי על כך אתמול עם יובל".
המזכירה חייכה אליה "הוא שם במשרד הפנימי" הרימה המזכירה את סנטרה לעבר החדר.
סמדר קמה ממקומה ונכנסה למשרדו. היא שמה לב שהוא הגניב מבט חבוי לעבר רגלה.
היא התיישבה מולו במשרד הקטנטן.
"תיראי..." אמר כשידו האחת מונחת על גב הכיסא "הכי קל עבורי לקחת ממך את הכסף ולתת לך לשבור את הראש, אבל אהיה כן איתך, במצבך את תתקשי ללמוד על גלשן רוח. הים זה משהו לא יציב בכלל ואם אין לך יציבות גופנית זה יכול להיות לא נעים עד בלתי אפשרי".
"אני יודעת שזה לא יהיה קל, אבל אני בבסיסי ספורטאית, עשיתי דברים הרבה יותר קשים, אני חושבת שאצליח לעשות גם את זה".
יובל שתק לרגע והיא המשיכה במאמצי השכנוע. "תיראה, ברור לי שאצטרך לעבוד קשה, קשה מאוד, הרבה יותר קשה ממישהו שאינו נכה, אבל אני פה לבקש ממך שתעזור לי להצליח".
הוא המשיך לשתוק והיא נותרה מרוקנת מהביטחון שלפני רגע מילא אותה. "אני צריכה מישהו לידי שיאמין בי" אמרה בקול חלש שגרם ליובל להביט לתוך עיניה ולשחרר חיוך.
"למה אתה מחייך?"
"אם היית רואה את הברק בעיניים שלך... אשמח ללמד אותך!"
 
היא שילמה למזכירה על הלימודים ויצאה מהמשרד מאושרת, חצי דקה לאחר מכן נזכרה שמרוב התרגשות שכחה את תיקה במשרד. היא חזרה על עקבותיה ובפתח המשרד שמעה את יובל אומר למזכירה "כשאתה רואה אנשים כאלה שרוצים לעשות דברים למרות המוגבלות שלהם, אתה נשאר בפה פעור ומלא הערצה". היא נשארה בחוץ עוד דקה כדי שלא ידע ששמעה את דבריו ונכנסה פנימה.
 
היא הגיעה הביתה והלכה ישר לעבר הבוסו. היא הניחה את רגלה הימנית עליו, חיכתה שלוש שניות וניסתה להרים את רגלה השמאלית, לפתע התרוממה לה זאת ללא שום קושי ונעמדה יציבה על הבוסו. שניה...שתי שניות.... שלוש... ארבע.... סמדר הרגישה כאילו עמדה על גג העולם.
 
ביום הראשון ללימודים קיבל אותה יובל בחיוך נעים. "הגעת?"
"חשבת שלא?"
"חששתי שלא".
היא הרגישה כיצד גופה מתמלא בחום נעים והיא שאלה את עצמה האם זאת ההתרגשות של הלימודים או התרגשות מהמורה?
בכל מקרה, השילוב של שניהם היה מושלם.
הוא התיישב לידה והסביר לה שאם היא רוצה להצליח לגלוש, היא חייבת לשלבם עם אימונים במכון כושר. פניו היו קרובות לפניה והיא שתתה את דבריו בצמא. האם היא מתחילה להתאהב בו?
 
הלימודים היו קשים יותר ממה שדמיינה בחלומותיה הפרועים ביותר.
הים היה גלי והיא לא הצליחה אפילו לעלות על הגלשן "אל תדאגי, אנחנו לא נוותר עד שתצליחי". ניסה יובל לחזקה וכשהיא סוף סוף הצליחה לדרוך על הגלשן היא נפלה מיד לתוך המים. היא חשבה שיהיה קל יותר לטפס על הגלשן מתוך המים בגלל הציפה, אך הסתבר לה שזה קשה שבעתיים.
 
השיעור הראשון חלף. היא לא הצליחה אפילו לעמוד על הגלשן.
"תיראה, אני יודעת שלקחת לי מחיר רגיל ללימודים, אני מוכנה לשלם לך על כל שיעור בנפרד, עד שאצליח ללמוד".
"אל תדברי שטויות, יש מישהו שלומד מהר יותר ויש כאלה שפחות מהר, אבל כמעט כולם לא מצליחים לעמוד על הגלשן ביום הראשון. אז תפסיקי להאשים את הרגל בכל פעם שמשהו לא מצליח לך". חייך.
"אז זה לא בגלל שאני נכה?" אמרה בפנים קורנות.
"לא, אבל מחר אני מצפה ממך כבר לעמוד עליו כמה רגעים".
 
במפגש השני היא הבינה למה התכוון כשדיבר על ציפיות. הוא הפך להיות ממורה תומך ומבין למורה סמכותי ותובעני ופעמים רבות הרים את קולו עליה ונזף בה על כישלונה, וכשהיא ביקשה ממנו להתחשב בה מעט, נזף בה שהוא מאמן ולא פסיכולוג.
בשיעור החמישי היא הצליחה לעמוד על הגלשן ולזוז איתו כמה מטרים בחסות הרוח. התחושה הייתה עילאית, מבחינתה, אף אחד לא היה איתה רק היא והגלשן. הם היו שם מתואמים, זה היה כאילו שהיא הצליחה לאלף סוס פראי עד שנכנע למרותה.
כשהשיעור נגמר היא זכתה לחיבוק חם מיובל. "לימדתי אולי מאה תלמידים, אבל אף אחד לא הצליח לרגש אותי כמוך. אנחנו צריכים לחגוג את זה".
היא הביטה בו כדי לבחון את כוונותיו ואז אזרה אומץ "תרצה שנשתה קפה ביחד באיזה מקום?"
"הייתי מוכן בחפץ לב, אבל אני צריך ללמד היום".
היא חייכה אליו בהבנה והלכה לעבר תחנת האוטובוס. 

אחר הצהריים הלכה לעבודתה בסופר, זה לא היה יום רגיל עבורה, אלא יום שבו עשתה את אחד ההישגים הגדולים שלה. עתה הבינה למה התכוונו הרופאים והפסיכולוגית כשאמרו לה להשלים עם מצבה, אבל ההשלמה מגיעה רק שאדם מצליח למצוא עניין בחייו, מבחינתה זה היה החזרה לעולם אותו אהבה – הספורט. היא הייתה כל כך מלאת הערכה עצמית שאפילו סירובו של יובל לשתות איתה קפה לא גרם לה להרגיש רע ובפעם הראשונה שלא האשימה את נכותה כמו שעשתה כשסירבו לקבלה לעבודה או לכל דבר אחר, לא עוד!
 
כמה שיעורים לאחר מכן, היא כבר הצליחה לגלוש ללא קושי.
"זהו, אני חושב שאת כבר גולשת נהדר, עכשיו תוכלי להמשיך בכוחות עצמך". הודיע לה יובל. "ועכשיו יש לי גם זמן לשתות איתך קפה".
 
שבוע לאחר מכן, הגיעה בפעם הראשונה לים, רק היא והגלשן. בחשש כבד נכנסה לתוך המים הרדודים שבמרינה, עלתה על הגלשן ועשתה דרכה מחוץ למרינה, היא הרגישה את הפחד בועט בתוך הבטן. הגלשן סבב לו בכוח הרוח והיא ניסתה לייצב אותו באמצעות ידיה ללא הצלחה. היא הפעילה את רגליה כדי להזיז את הגלשן הלאה עם הרוח. לפתע התייצב המפרש והיא שטה עם הגלים ועם הרוח, היא כל כך נהנתה שנסחפה מבלי להרגיש לעומק הים כשחזרה למרינה הבחינה שחלפו להן שעתיים מבלי שהרגישה.
 
למחרת חזרה שוב לים ובילתה שלוש שעות בגלישה, כך עשתה מידי יום ביומו.  אחרי חודש הגיעה למסקנה שהגלישה מסבה לה הנאה בדיוק כמו הריצה ואולי אף יותר.  היא החלה להכין לעצמה תוכנית אימונים שהתמקדה בהגדלת מרחקים והגברת מהירויות מול צמצום זמנים והצבת יעדים. מידי שבוע הכינה לעצמה שיא חדש אותו התכוונה לשבור. אחרי ארבעה חודשים צירף אותה יובל למועדון גולשים חובבים בו גם הוא היה חבר והם היו יוצאים פעמים רבות יחדיו לים.
 
חלפה לה שנה וסמדר מצאה את עצמה משתתפת בתחרות סוכות כשלכול המתחרים ברור שהיא הולכת לקחת את אחד המקומות הראשונים - היא לקחה את המקום הראשון. היא עמדה גאה בטכס חלוקת התעודות וכשהכרוז הכריז את שמה וביקש ממנה לגשת ולקחת את התעודה מאדון עצמון אדר....נעתקה נשימתה. היא אזרה את כל כוחה הנפשי והתקרבה אליו. הוא הושיט לה את התעודה ולאחר מכן את ידו ללחיצה, אך היא לא הייתה מסוגלת ללחוץ את ידו. אומנם עברו להן ארבע שנים, אבל היא לעולם לא תוכל לסלוח לאותו האיש שסירב להכניס אותה לנבחרת הריצה האולימפית.  הדמעות נשרו להן ללא שליטה.
"אין לך מושג כמה אני שמח שהגעת למקום הראשון". אמר עצמון. "אני זוכר שהודעתי לאביך בטלפון שהתקבלת לנבחרת.... ואחרי שעה המאמן שלך התקשר אלי והודיע לי שהייתה לך תאונת דרכים".
היא הביטה בו כמו לקתה בהלם קרב. 'האם היא שמעה נכון? האם היא התקבלה לנבחרת וההורים שלה רימו אותה?' היא מצאה את עצמה ממלמלת בינה לבין עצמה "ההורים שלי לקחו ממני את החלום".
"הם לקחו למדינה שלמה את החלום".
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים