עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  המסע שלי לגילוי העצמי
דף הבית >> סיפורים אישיים >> המסע שלי לגילוי העצמי

   
אנחנו אוכלות במסעדה. כול העיניים נעוצות ביפהפייה שלידי, הרי היא, ליידי די. כמו האות ששם משפחתה מתחיל בו. גם שם המשפחה שלי מתחיל באות די, אבל אף אחד לא קורא לי כך, שיהיה...לא נורא...מה לא נורא? אני כועסת! איפה השוויון?!
אני מביטה בתפריט, המחירים מפחידים מאוד. "תירגעי, התפריט הזה לא בשבילך". אומרת חברתי והופכת את התפריט לצד השני.
וואוו, תגלית, יש הבדלי מחיר בין שני צידי התפריט. טוב, יש גם הבדל באוכל, מעין אוכל לעניים ואוכל לעשירים. אני מנסה לקרוא מה אוכלים העשירים. אני לא מבינה למרות שהאנגלית שלי לא רעה בכלל. 
"צד אחד מתחת למאה דולר, צד שני מעל מאה דולר". מסבירה לי ליידי די. אחרי שהגעתי למסקנה בעצמי.
"אז למה אנחנו קיבלנו מקום ישיבה מכובד למרות שאנחנו בקריטריון פחות ממאה?"
"יש עוד קריטריון חמודה: יפים ויפים פחות, היפים בפרונט הפחות בפנים".
"איך את יודעת, שזה עובד כך?"אני שואלת, והיא החצופה עונה לי "תבואי לבד ותיראי איפה יושיבו אותך".
באמת מתחשק לי לבוא לשם ולבדוק כמה השערות:
1.     שהחברה שלי אישה יפה שמדברת שטויות.
2.     אם דבריה נכונים, מעניין אותי לדעת מה הדירוג שלי, פנימי או חיצוני.
אני עושה מחקר גישוש מהיר ומביטה סביבי. לפי מה שאני רואה יושיבו אותי בפנים. בטוח!
וכאילו לא די לי בדירוג הנמוך אליו הגעתי. אז נכונה לי עוד אכזבה... אנחנו מסיימות לאכול והיא מבקשת מהמלצר לאסוף עבורה את האוכל מהשולחן
(2go) כדי לתת אותו להומלס שמסתובב באזור. אגב, מיותר לציין שהיא לא נגעה באוכל. איך אפשר להספיק לאכול כשכול העת ניגשים אליה אנשים ומחמיאים ליופייה? חשבתי שממחמאות משמינים, אבל לא, אצל ליידי די. חוקי בשר ודם לא עובדים. (יפה הא?).
בכל אופן, המלצר ממלא אחר הוראותיה של ליידי די. ואורז לה את האוכל עבור ההומלס.
אנחנו יוצאות מהמסעדה ופתאום מישהו על כיסא גלגלים טס אלינו במהירות של 100 קמ"ש ועוצר מילימטר ממני. אני מזנקת הצידה כדי שהוא לא ידרוס אותי, ליידי די. לעומתי, עומדת כמו קיר כי היא רגילה שבשבילה יזיזו את העולם.
שלום, הוא אומר לה ולוקח ממנה את המנה שהכינה לו "בואו, אני אלווה אתכן לחניה. עכשיו לילה מסוכן לשתי נשים ללכת לבד".
בדרך הוא "מתחיל" עם ליידי די. ומציע לה לצאת איתו. היא מסבירה לו בשלווה וברצינות גמורה שזה לא מתאים לה. הוא ממשיך לנסות ולשכנע אותה והיא מאבדת את סבלנותה ומבקשת ממנו בטון גבוה להפסיק. הוא מפסיק.
אנחנו צועדות איתו לעבר החניון שם נמצא האוטו גג נפתח של ליידי די. אחרי חמש דקות הוא פונה אליה שוב "ומה עם החברה שלך?" הוא לא פונה אלי, אלא פונה אליה ומבקש ממנה להכיר לו אותי או אותי לו. כך או כך, אני ברירת המחדל של הומלס ואין לי שום זכות תגובה בנושא. מעליב.
אז כך, אני מסכמת לעצמי בעצב.
1.     את אוכלת תפריט של פחות ממאה דולר.
2.     על פי קריטריון יופי יחביאו אותך עמוק בפנים בתוך המסעדה.
3.     את ברירת מחדל של הומלס.
טסתי אלפי קילומטרים כדי שמישהו ירמוס לי את האגו. האמריקאים האלה לא מבינים שבאתי ליהנות. אם הייתי רוצה מסע של גילוי עצמי הייתי טסה מן הסתם להודו. התקשרתי לחברה שלי בארץ וסיפרתי לה את הקורות אותי.
"ככה זה כשהולכים עם ליידי די. היפה, בגלל זה הפסקתי להיות חברה שלה". אומרת חברתי.
"אז אם אני לא אהיה חברה של ליידי די. אז פתאום אני אהפוך ליותר יפה, יותר עשירה ויותר מחוזרת?"
"לאאא, אבל אם הומלס גורם לך לכאלה מחשבות עמוקות, אז כדאי לך לחזור מהר הביתה. הגברים פה ינחמו אותך ויחבקו אותך בחום".
"אני לא חוזרת הביתה עד שאני לא חוזרת לאיתני. עד שאני מוכיחה לכולם שאני שווה. אני אלך למסעדה הזאת על אפם ועל חמתם, ואני רוצה לראות שמישהו יושיב אותי בפנים...או שרק יעיז להציע לי את המקום המביש הזה".
"אבל תלכי בשעות עמוסות, שלא תרמי את עצמך". אומרת החברה שלי.
'מגעילה'. אני חושבת לעצמי ומצרפת מסקנה נוספת לשלוש מלמעלה: יש לי חברה שלידה אני אפס והשנייה ששואפת להוכיח לי את זה.
למחרת אני הולכת לאותה מסעדה לבד. תודו שצריך אומץ כדי ללכת לבד למסעדה...ללכת כן, להיכנס זאת כבר שאלה אחרת. מהמדרכה אני מביטה באנשים שיושבים בחוץ. לא את כולם הייתי מדרגת כיפים... ואז אני נחרדת, מילא להיות פחות יפה מליידי די. אבל פחות מאלה שיושבים עכשיו בחוץ?
עודני משקיפה על המסעדה מהעבר השני ופתאום הגיח משום מקום ההומלס. "מה שלומך? איפה ליידי די.? רוצה לאכול ביחד איתי במסעדה?" ירה לעברי מטח שאלות.
לא נעים לי להגיד לו שאין סיכוי שיכניסו אותו למסעדה עם הציוד שהוא נושא על גגו והריח הנלווה לכך, ולכן אני אומרת לו שכבר הייתי שם ואין להם מקום.
"כן, ברור" הוא אומר וסורק אותי מלמעלה למטה. "את לא בדיוק ליידי די. חכי פה שלא יראו אותך, לי הם לא יגידו לא". הוא מחליף כמה מילים עם המארח ומסמן לי ביד להגיע למסעדה. אוי ואבוי לי.
אני נכנסת אחריו, כל העיניים עוקבות אחרינו. להפתעתי אנחנו מקבלים את אחד המקומות הטובים ואני מאששת את השערתי הראשונה: שחברתי אישה יפה שמדברת שטויות, ואז חברי לשולחן אומר לי "בפעם הבאה תגידי להם שליידי ד. צריכה להגיע". 


נאוה דיקסטרה
 
 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים