עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  "נסיכת הגאות והשפל"
דף הבית >> סיפורים קצרים >> "נסיכת הגאות והשפל"


לקריאת הסיפור כקובץ pdf  (מומלץ) לחצו על הקישור: "נסיכת הגאות והשפל".



הייתי רווקה בת עשרים ושמונה ויפה. נותרה לי שנה אחת לקבלת התואר במנהל עסקים, אך כמובן שלא חיכיתי לתואר כדי להצליח בעסקים ולקנות לעצמי מקום מכובד בחברה הגדולה בה עבדתי. נכון שהייתי שם בסך הכל מזכירה בכירה אך ידעתי שהכל ניתן לשינוי ותלוי בי. הייתי מתעוררת השכם בבוקר, מגיעה למשרד הרבה לפני שיתר העובדים הגיעו ויוצאת ממנו שעות לאחר שהיו עוזבים. בקושי מצאתי זמן להיפגש עם חברים ושלא לדבר על לפתח מערכת רצינית עם בן זוג. היו כמה אופציות לא רעות אבל האופציות נפרדו ממני במיידי לאחר שגילו שאני נשואה כבר - לעבודה שלי. לא הייתה לי בעיה עם זה, היו לי סדרי עדיפויות והקריירה עמדה בראש.

תוך שלושה חודשים כולם במשרד ידעו מי הבוס האמיתי. גם הבוסים עצמם. עשיתי הכל עבורם ואט אט הפכתי ליד ימינם. דבר שגרם להם לפתח בי תלות, בדיוק מה שתכננתי. הבחורות הותיקות במשרד שבהתחלה התנהגו אלי בהתנשאות החלו לחפש את קרבתי ולהתחנף אלי, אך מאחורי גבי נופפו ברוחות מלחמה. פעמים רבות תפסתי אותן מרכלות עלי ומעלות כל מיני השערות לסיבה שהגעתי לאן שהגעתי. בתגובה, הטלתי עליהן משימות שלא אהבתי. נכון שזה הגיע מטעמי נקמה, אבל מה זה חשוב כל עוד הפכתי את המשרד ליעיל יותר?

מה שהן לא ידעו, שתפקיד המזכירה הבכירה היה רק תחנת ביניים בדרכי במעלה ההר, אל על, לעבר משרת המנכ"ל. חיכיתי לפריצת דרך גדולה שבוששה לבוא. חלפה לה שנה של המתנה מורטת עצבים וחסרת סבלנות, ואז ההזדמנות המבורכת הגיעה בדמותו של צ. בחור חינני ומוכשר שכולם ניבאו לו גדולות בחברה כולל את משרת המנכ"ל. התרעמתי על כך שהוא נכנס ישר לתוך כיסא בכיר בעוד אני צריכה לדדות מהתחתית לעבר הפיסגה, אבל כמובן שלא נתתי לרגשות המחלישים להשתלט עלי וחשבתי שכדאי לי במקום, להשתלט על הסיטואציה ולשמור את האויבים שלי קרוב אלי. הפכתי את העובד החדש לידיד נפש, ידידות חד סטרית, כלומר, הוא ידיד שלי, אני לא ידידה שלו. את זה הוא כמובן לא ידע.

לקריאת הסיפור כקובץ pdf  (מומלץ) לחצו על הקישור: "נסיכת הגאות והשפל".

מתוך הכרות קרובה איתו, התברר לי שגם הוא זומם על משרת המנכ"ל והוא משקיע זמן ועבודה לא פחות ממני. הוא החל להיות איום מסוכן שהייתי צריכה להעיף. הטיסה העסקית שלו לארה"ב, הותירה לי כמה ימים ליוזמה חתרנית. שבוע ימים לפני הטיסה, הצעתי לו מתוך נימוס מדומה לסייע ולעשות עבורו כמה מטלות בזמן שהייתו בחו"ל, כדי שהוא לא יצטרך להתמודד עם עבודה רבה כשישוב מארה"ב. להפתעתי הוא סירב. המשכתי ללחוץ להעזר בי אך הוא המשיך להתנגד בתוקף ואפילו זיהיתי בפניו אותות מצוקה וטון דיבור לחוץ. בחושיי המחודדים הבנתי שמתרחש פה משהו מתחת לפני השטח.

כמזכירה בכירה ניצלתי את השליטה שלי במרכזיה והתחלתי בהאזנות סתר לשיחותיו מתוך אמונה שאין בן אדם נקי כפיים ובר לבב. ואכן עליתי על כך שהוא משוחח עם אנשים שלא נמנו על קהל לקוחותינו על מוצרים שמשווקים בחברה. בשיחה אחת אף התנהל שם משא ומתן לגבי כמויות ומחיר. הגילוי הפתיע אותי, האם הצעיר המבטיח מנהל חברה קטנה בתוך החברה הגדולה שלנו? המזימות המכוערות שלי והתושייה הביאו אותי למרחק נגיעה מהמשרה הנחשקת, אך הייתי צריכה הוכחות חותכות. עם יציאתו של צ. לארה"ב השתלטתי על המשרד שלו והפכתי את המקום לזירת חקירה. הזזתי כל נייר וכל מגירה במטרה לאמת את החשדות שלי. אחרי שלושה ימים עליתי על משהו, מכירות החברה עלו וכמובן גם ההכנסות, דבר שגרם לבעלי החברה להעריץ אותו, אבל מה שאני גיליתי היה שערוריה לא קטנה, ההכנסות לא עמדו בקנה אחד עם המכירות, הן היו קטנות בחצי אחוז, ומאחר ואני עובדת בחברה שאינה מקבלת החזרות היה ברור שלחבר שלי צ. יש עסק קטנטן מהצד.

נכנסתי לבעל החברה וחשפתי את העובדות בפניו החיוורות. הידיים שלו רעדו מעט כשהחזיק את הניירות עם ההוכחות שלי. הגילוי והחשיפה הפכו את החברה על פיה. החברה געשה ורעשה במשך ימים ארוכים, דרמה אמיתית. כולם היו בשוק, איש לא היה מאמין על צ, במיוחד שהוא מגיע ממשפחה מאוד מכובדת. לאחר התגלית הזאת, הבין הבוס שלא יוכל להתחבא יותר מתחת לתקרת הזכוכית והעלה אותי בתפקיד. נפרדתי מכיסא המזכירה הבכירה וקיבלתי את הכיסא של צ. מנהלת בכירה.

כמובן שאחרי המקרה הזה, הפכתי ליקירת המשרד. התיישבתי על הכיסא הבכיר ולמרות מימדי גופי הזעירים, הכיסא התאים בדיוק לנפח של האגו שלי. כמה נהנתי להפרד מתואר המזכירה הבכירה, כמה שנאתי את התואר הזה. נזכרתי בחדווה באותו בחור מלפני שנה שהשוויץ בפניי שאשתו יותר בכירה ממני משום שהיא מזכירה בכירה של אחד מעשירי האומה. מה שהוא לא ידע שהתחרויות שלי מתנהלות ברמת מנכ"ל, כך שאישתו יכולה להמשיך ולהתהדר לה בנוצות המזכירה הבכירה.

התפקיד הבכיר פינה לי מעט זמן והחלטתי להשקיע אותו בעתיד. כלומר, מציאת גבר והקמת משפחה. חברים וחברות לעבודה נרתמו לעזרתי. בכל זאת, אחרי תקופת בצורת, הייתי זקוקה למעט עזרה ולא חסרו ממליצים, אחרי הכל הייתי שידוך בכלל לא רע. להלן כמה מהפגישות העיוורות:

המלצה ראשונה – בחור מיליונר וביישן. זאת אומרת שאם אני רוצה אותו הוא שלי. אבל עלי לדעת שאני זאת שצריכה לחזר אחריו. הבעתי תרעומת וסירבתי בתואנה שאני לא יכולה לחזר אחרי בחור, זה משפיל מידי עבורי. השדכן מהמשרד הסביר לי שהבחור כל כך ביישן שאני לא צריכה לחשוש מהשפלה. מה גם שהוא בטוח ירצה אותי ולכן איפה בדיוק תהיה ההשפלה?
"השדכן המשרדי" הודיע לי שהבחור יהיה אצלו בשתים עשרה, והציע שאני אכנס למשרד כאילו במקרה, ואראה אם מבחינה חיצונית הוא מתאים לי. כמובן שמלחץ בעבודה שכחתי מהפגישה, אך במקרה הייתי במסדרון החברה כשניגש אלי בחור מרושל בחולצה פתוחה ומכנסיים רחב משנת תרפ"ט. עוד בטרם פתח זה את פיו הרחתי ריח נורא של דגים ומיהרתי להגיד לו שאנחנו לא מחפשים עובדים חדשים. רק זה חסר לי, עובד שיגיע מידי צהריים עם דגים עטופים בתוך נייר עיתון. הוא חייך בביישנות ולאחר מכן שאל אותי איפה המשרד של ש. הסברתי לו כיצד להגיע לשם כשאני מוסרת לו פתק עליו כתוב 'אין סיכוי'. "תמסור את זה לש." אמרתי לו בחיוך נחמד.

המלצה שניה – באחד הימים ראיתי גבר גבוה ומרשים שכמו יצא מהג'ורנל, נכנס לפגישה עם הבוס שלי. בסיום הפגישה, הודיע לי הבוס שהוא שולח אותו אלי עם מסמכים ובאותה הזדמנות ביקש ממני לבדוק אם הוא לטעמי. דרך אגב, הודיע לי שהבדיקה שמנגד כבר נעשתה והבחור הביע עניין ואם גם אני מעוניינת אפשר להעביר הילוך ולהתקדם. דווקא לא כעסתי שהמנהל ניהל את הדברים מאחורי גבי, נהנתי מהעובדה שאני מוצאת חן בעיני הגבר המרשים הזה. הוא נכנס למשרדי והושיט לי כרטיס ביקור "תתקשרי".
לקחתי מידו את הכרטיס וכשהוא יצא ממשרדי מיהרתי להביט בפרטים שלא מצאו חן בעיני ומטעמי סטיגמות לא אפרט אותם כאן.

המלצה שלישית – חבר טוב של הבוס שלי, איש עסקים מצליח. רצה שאני אפגש עם אחד החברים שלו, בחור רווק ושווה. סרבתי, אני לא יוצאת לדייטים אלא אם ראיתי מראש את הבחור פנים אל פנים. החבר של הבוס שלי הציג בפני תמונה של הבחור באינטרנט, אך הודעתי לו שבתמונה לא רואים את הגובה, לא שומעים את טון הדיבור, את השפה, את ההתנהגות בקיצור, יכולים גם לתת לי תמונה של דוגמן כדי למשוך אותי לתהום ובפגישה אני פשוט אקפוץ לשם (לתהום) כשאגלה שטעיתי.
את לא סומכת עלי? התעקש ואני התרצתי.
הלכתי לפגישה, כלומר, נסעתי. העדפתי לנסוע באוטו הפרטי שלי כדי שאוכל לברוח במקרה והבחור לא ימצא חן בעיני. בקיצור, הגעתי לבית הקפה החשוך והבחור עמד מולי מרייר, גם אני. הבחור אכן היה כמו שתואר, שווה. התיישבתי על הכיסא והוא הושיט לי ספר מתנה והוציא  מכיסו נייר כחלחל. הוא פתח אותו אט אט והקריא לי שיר. כאחת שלא אהבה שיעורי ספרות ושירה קצת הסתייגתי, אבל הערב רק התחיל ולא רציתי לפסול שום דבר על הסף. אשת חיל, שם השיר, שיר ענוג על אישה חסודה, מאוהבת וחלשה ועל גבר חסון וחזק, על התלות של האישה בגבר, על חום ואהבה שבאים לידי ביטוי באישה יולדת ומבשלת...התנצלתי והסתלקתי מהמקום. "את לא רוצה לקחת איתך את השיר?" קרא אחרי.
חזרתי על עקבותיי, לקחתי ממנו את השיר וביציאה קרעתי אותו לגזרים והשלכתי לפח הקרוב.
הבטתי בשם הספר  "ספרים מומלצים למתחתנים" וזרקתי גם אותו לפח.

המלצה רביעית – התקשר אלי בחור ואמר לי שהוא הגיע לביקור של שבוע ימים בישראל. יש לו חברת מחשבים גדולה בבלגיה והוא בא לישראל להכיר אישה יהודיה. מי נתן לך את הטלפון שלי? שאלתי. הוא ענה סתמית מעין. היו לי שלוש חברות בשם מעין וכשניסיתי לנחש איזו מעין הוא ענה לי בקוצר רוח שזה לא משנה ושאני מתעסקת בנושא הלא חשוב. הוא הציע שניפגש לחמש דקות אם יראה לנו נמשיך ואם לא נפרד.
החלטתי להיפגש איתו רק כדי לדעת איזו מעין נתנה לו את הטלפון שלי. פגשתי בחור מרשים. דיברנו שעה באוטו והוא הודיע לי שאני מוצאת חן בעיניו והוא מעוניין להתקדם. הוא הסביר לי שהוא רוצה אשה למטרה רצינית, וזו שנתנה לו את הטלפון שלי אמרה לו שאני אשה רצינית.
אבל הבחור היה יותר מידי רציני. הוא רצה שאחליט בתוך יומיים אם אני רוצה לעבור לגור בבלגיה ולנסות לחיות איתו? מאמאמיה, זה לא רציני, עניתי. איך אני יכולה להחליט על העתיד שלי עם גבר בתוך יומיים?
אני מבטיח לך שאת תהי מאושרת איתי. תשובתו הבהירה לי שאולי אני אהיה איתו, אבל מאושרת כניראה שלא. אמרתי שלום ולא להתראות.

אחרי הפגישות האלה, חזרתי מותשת למשרד והחלטתי לקחת פסק זמן מדייטים. המנורה במשרד שלי נשרפה. התקשרתי לאיש התחזוקה בחברה ובקשתי שיחליף לי נורה, כשעשה זאת אמר בחצי חיוך שיש לו בחור טוב להכיר לי.
"איך אתה יודע שהוא בשבילי?" התלוצצתי.
"תסמכי עלי," אמר בביטחון "כל הבחורות משתגעות עליו".
שתקתי. לא התכוונתי לנהל שיחה עמוקה איתו בעניינים הפרטיים שלי.
רגע לפני שהוא יצא מהמשרד פנה אלי שוב. "לתת לו את הטלפון שלך?"
"אתה עוד פה?" רמזתי לו שאין לי כל כוונה להכיר את הבחור.
"אני אתן לו, קוראים לו יניב". אמר ויצא מהמשרד.
למרבה הפלא, מצאתי את עצמי באותו ערב מחכה שהבחור יתקשר אלי, אך הוא לא התקשר באותו היום ולא בימים שלאחר מכן.

לאחר שבועיים, נסעתי כהרגלי מוקדם בבוקר לעבודה. לפתע שמעתי רעשים שלא בישרו טוב ואחרי הרעשים הגיע הקרטוע. אוי לא, נבהלתי, רק זה חסר לי להיתקע באמצע הכביש המהיר עם פוזת חליפת העסקים שלי. החלטתי לקרטע לעבר המוסך. נהגי המכוניות צפרו ודחקו בי להגביר מהירות אך ככל שניסיתי ללחוץ על הגז כך האוטו נסע יותר לאט. איכשהו הצלחתי להגיע למוסך. יניב, מנהל המוסך, לא היה אך אחד העובדים התנדב להקפיץ אותי למשרד. בשעות הצהריים כבר קיבלתי את האוטו חזרה למשרדי כשהוא מתוקן. כמה הערכתי את יניב על השירות הנפלא והמיוחד שהוא נותן לי לאורך כל השנים, ממש וי.אי.פי.

התכוונתי להתקשר אליו, אך הוא הקדים אותי בשנייה. "היי זה יניב".
"שלום יניב", אמרתי בהתלהבות. "בדיוק עכשיו עמדתי להתקשר אליך. תודה על השירות. אתה לא מאמין באיזה לחץ הייתי כשהאוטו התחיל לקרטע. איזה מזל שיש לי אותך".
"תודה". ענה קצרות.
"עוד משהו?" שאלתי כשהשתיקה בינינו הביכה אותי.
"תודה על המחמאות, רק שאני בחיים לא פגשתי אותך ולא סידרתי לך רכב".
"רגע, אתה לא יניב?"
"אני יניב, אבל אין לי מוסך".
"אז מי אתה?"
"חבר של ירון".
מי זה ירון? ניסיתי לאמץ את זכרוני, ואז נזכרתי באיש התחזוקה של החברה.
"כן, ירון דיבר איתי עליך אבל שכחתי כי עבר הרבה זמן".
"לא נורא, את רוצה להיפגש היום בערב?"
הקול שלו נשמע לי נעים ומרשים. שכחתי שאני לא אוהבת פגישות עוורות והסכמתי מיידית. "אוקיי".
"בשמונה?" שאל.
"אוקיי".
"בקפה של סולי?"
"אוקיי".
"אני אאסוף אותך מהבית".
"אוקיי".
איזו ממושמעת הייתי, ממש לא האמנתי שזאת אני, אפילו לא התעקשתי להגיע לפגישה עם האוטו שלי, קרי, במקרה הספציפי הזה הייתי מוכנה לקחת את כל הסיכונים הכרוכים בבליינד דייט.
בחמישה לתשע יצאתי מביתי וראיתי בחניה אוטו עם אורות דולקים. ניגשתי לחלון והבטתי בבחור מחייך. העברתי אותו שלב ראשון. נכנסתי והתיישבתי לידו, הריח היה טוב, העברתי אותו שלב שני. הוא החל לנהוג כשהוא מפעם לפעם מעביר אלי מבט. התחלנו לשוחח ומצאנו את עצמנו מדברים כאילו שהכרנו שנים. ויתרנו על הקפה של סולי והלכנו לשבת בפאב חשוך. לא ראיתי אף אחד מלבדו, וזה לא היה בגלל החשיכה. ריחפתי בין שמיים לארץ, התאהבתי בפעם הראשונה בחיי ועוד ממבט ראשון.

לאחר שלוש פגישות, הוא שאל אם אוכל להכניס אותו לרשימת הספקים שלנו ולשתף אותו במכרזים של החברה?
כמובן שהסכמתי, לא ראיתי שום פסול בלהכניס אותו לתפוצת הספקים שלנו, אך הודעתי לו שהמכרזים יתנהלו ביושר ואני לא אתן לו עדיפות על פני אחרים.

אחרי שבועיים, הוא ביקש שאתן לו עבודות קטנות שהחברה לא מתעסקת בהן ולא מוצאת בהן עניין. גם בזה לא ראיתי פסול, אחרי הכל, אם החברה מוותרת על מכרז, אז עדיף שיניב ילך על זה. אט אט החברה של יניב החלה למנף את עצמה והוא התקשה לעמוד בצמיחה המהירה והגדולה. מצאתי את עצמי משקיעה בעסק של יניב הרבה יותר משהשקעתי בחברה בה עבדתי. מידי יום הייתי ממהרת לצאת מהעבודה כדי ללכת למשרד של יניב ולעזור לו בעומס המצטבר.

כעבור שלושה חודשים יניב עבר לגור בביתי. המגורים ביחד שידרגו את מערכת היחסים בינינו והקשר הלך והתחזק, גם העובדה ששנינו עסקנו באותו התחום תרמה ליחסים בינינו. התייעצנו ושיתפנו זה את זה בידע וכל החלטה התקבלה בשני קולות, גם אם היה מדובר בהחלטות עסקיות שקשורות למקום בו עבדתי. עם הזמן מצאתי את עצמי מוחקת את הגבול בין החברה בה עבדתי לחברה של יניב.

בוקר אחד הגעתי למשרד והבוס קרא לי אליו "אני לא יודע מה קרה, אבל משא ומתן שניהלנו בסתר עם אחד הלקוחות התפוצץ, החודש כבר שני לקוחות גדולים עזבו אותנו".
הופתעתי לשמוע זאת, ידעתי על הלקוח הגדול שעזב אותנו לפני שבועיים, דבר שגרם לנו לעוגמת נפש רבה ויחד עם זאת, הבנו שזה חלק ממצבים שלא תלויים בנו, אך עזיבה נוספת העידה שהגיע הזמן לעשות בדק בית. עוד באותו היום ניסיתי לבדוק את העניין עם שני הלקוחות, אך העליתי חרס בידי.

כעבור שבוע שוב קרא לי הבוס הגדול.
"איבדנו עוד לקוח". אמר בקול רפה. "יש לי הרגשה כאילו שאני נוסע במדרון ואין לי שליטה על הברקסים".
הרגשתי שהוא מאשים אותי ובצדק, כמנכ"לית, האחריות לכישלון היא שלי כמו שאני מייחסת לעצמי את ההצלחות.

עבר עלי שבוע נורא, אפילו יניב לא הצליח לעודד אותי. שמחתי כשהוא הודיע לי על נסיעתו העסקית בסוף השבוע, כך יכולתי להקדיש את עצמי למרכוז מחשבות ומציאת פתרון. ביום ראשון יצאתי מהבית עם כוחות מחודשים ועם החלטה ברורה – אני אעשה כל מאמץ להחזיר אלינו את הלקוחות וגם אבנה מערך רחב ודינמי שיעסוק בגיוס לקוחות חדשים. פתחתי את השבוע בפגישה מחוץ למשרד והצלחתי לגייס לקוח רציני. נכנסתי למשרדי במצב רוח מרומם כשאני חולפת על פני מספר עובדים שהעבירו בי מבט שלא עמדתי על טיבו.

ניסיתי לברר זאת עם המזכירה, אך היא לא מיהרה לציית להוראה שלי ולהיכנס למשרדי.
הטלפון צלצל, על הקו הייתה המזכירה של הבוס שביקשה ממני להיכנס אליו בדחיפות. בדרך כלל הבוס היה מתקשר אלי ישירות והעובדה שעתה ביקש ממזכירתו לעשות זאת עבורו, הפתיעה אותי.
נכנסתי למשרדו והתיישבתי מולו ומול עורך הדין של החברה. התחלתי לספר להם על הפגישה המוצלחת שקיימתי מוקדם בבוקר, אך פניהם נותרו חתומות, ההודעה שלי לא גרמה לאף אחד מהם להתרגש. התחלתי לזוז בכיסא בחוסר נוחות, איכשהו הבנתי שכיסא המנכ"ל הולך להיגזל ממני והכנתי לעצמי כמה שורות מחץ מתגוננות, אך למה שבאמת היה לבוס להגיד, לזה לא הייתי מוכנה. ראיתי את פניו של עורך הדין מרצינות ושמעתי את קולו מצליף בי ללא רחמים: את גנבת מידע...ריגול עסקי...מעלת באימון...מעשים פליליים...העורך דין המשיך בהאשמות ואני נותרתי משותקת בתוך הכיסא. ידעתי שאני לא עשיתי שום דבר ממה שהואשמתי ולכן הבנתי שיניב חתר תחתיי וניצל אותי. המשכתי לשבת שם שעה ארוכה עד שנאמרו מילות הפרידה - את מפוטרת!
עשיתי את מצעד הבושה ממשרד הבוס למכוניתי בראש מורכן ובתחושה צורבת שיניב בגד בי. מיותר לציין שמאותו היום לא ראיתי את יניב, הוא פשוט לא חזר מחו"ל.
לקח לי ארבע שנים לטפס אל ראש ההר ודקה להחליק על המדרון.

עברו שבועיים. שכבתי במיטה מיואשת, מאוהבת וכועסת על עצמי. כל מה שיניב עשה לי ואני לא מסוגלת לשנוא אותו, נהפוך הוא, תמונות מאושרות מחיינו המשותפים והקצרים חלפו בראשי...הצחוק שלו, המבטים שלו, המגע שלו...הייתי הרוסה.
הצטערתי שלא הייתה לי עבודה, כך יכולתי להעסיק את עצמי ולחשוב פחות על יניב, אך לא יכולתי לחפש עבודה בתחום שבו עסקתי ארבע שנים, מן הסתם כל הענף שמע עלי ולהתחיל מאפס לא בא בחשבון, למרות שזה בדיוק מה שהרגשתי שאני שווה. נותר לי רק לבלות את ימיי ולילותיי ספונה בביתי, בתוך מיטתי, ולקונן על מר גורלי. זרקו אותי מהעבודה ותיכף הבנק יזרוק אותי מהבית כי אני לא עומדת בתשלומי המשכנתא. כל חיי עמדו דום גם הפלאפון נדם.

באחד מלילות החורף הסגריריים כשאני בתוך מיטתי, שמעתי את הפלאפון שלי חוזר לחיים בצילצול שהחריד את שלוותי. הבטתי בצג ולו רק כדי להיות בטוחה שהוא אכן מצלצל. ראיתי שיחה לא מזוהה, עניתי.
"שלום", שמעתי את קולו של יניב, הקול שלו עדיין הרטיט את מיתרי ליבי.
לא עניתי.
"את עוד כועסת?"
רק בשביל השאלה הזאת הייתי מוכנה לשבת בכלא 30 שנה, כועסת? הוא שואל, הרס לי את החיים והוא שואל אם אני כועסת. סגרתי את הטלפון.
הוא התקשר שוב, נלחמתי עם עצמי כדי לא לענות לו... ואז נכנעתי ועניתי.
"אני מתגעגע אליך", אמר ושתק גם אני שתקתי.
זמן רב נותרנו שנינו על קו דומם.
"קניתי מלון קטן במרכז אמריקה ואני משכיר חדרים בעשרים דולר ללילה, רוצה להיות חדרנית?" התלוצץ כהרגלו. "אה, ועוד נישאר לי הרבה זמן כדי לגלוש על הגלים".
הייתי בשוק "גנבת את כל הכסף והרסת לי את החיים בשביל מלון מסריח בדרום אמריקה?"
"במרכז אמריקה". קטע את דבריי. "ליתר דיוק, קוסטה ריקה". ניסה לשוות לשיחה נופך מליצי. "את חייבת לבוא. יש פה נוף מהמם, הרים יפהפיים סביב ויערות כמו באגדות, תוכלי לראות את החיות מבעד לחלון....הים פה כל כך יפה והחולות שחורים, ממש גן עדן".
חייכתי בני לבין עצמי בפעם הראשונה מאז שעולמי נהרס. "כשאני אסיים איתך, שחור זה כל מה שאתה תיראה, אתה תתפלל לגיהינום".
"את לא צריכה לכעוס תבואי לפה ואני אסביר לך הכל. אני מודה שבהתחלה התחברתי אלייך כדי שתוכלי לזרוק לי כמה עצמות, אבל לאט לאט הבנתי שאת זאת שעושה את העבודה הגדולה ואת זאת שמקבלת את העצמות". הוא צחק לפני שהמשיך. "רק עשיתי איזה צדק קטן ובדרך גם התאהבתי, מה היה יוצא ממך בעוד עשר שנים? משכורת יותר גדולה?"
"ומה יש לי עכשיו?"
"אותי". ניסה שוב להצחיק והוסיף. "אה, ומלון מסריח באזור הכי יפה בעולם, אין יותר יפה מזה. למה את צריכה לעבוד כשאת יכולה כבר עכשיו לנוח?"
"אני לא רוצה לנוח אני רוצה לעבוד, אבל תודות לך אין לי עבודה, אתה ניצלת אותי".
"החברה ניצלה אותך, אני הצלתי אותך".
האם שמעתי אותו אומר שהוא הציל אותי? הרגשתי איך כל הזעם יוצא מגופי."הצלת אותי?!" צרחתי עליו. "לזה אתה קורה להציל אותי?..." המשכתי בצרחות והוצאתי מתוכי את כל מה שהצטבר אצלי במשך השבועות האחרונים, וכשלא נותר בי אויר וכוח ניתקתי את הטלפון. הוא ניסה להתקשר אלי באותו הערב וביתר הימים שלאחר מכן, אך לא עניתי. באחד הימים כשנחה עלי רוח טובה והרגשתי שאני מתחזקת, הקשבתי להודעות שיניב השאיר לי, באחת מהן הוא השאיר לי כתובת. חשבתי שהגיע הזמן ללכת אליו ולסגור איתו חשבון, או כמו שהבטחתי לו: כרטיס טיסה לגיהנום!

 ספר חדש פרק ב' למתחילים ספר חדש

הגעתי לחאקו אשר בקוסטה ריקה. הדרך למלון הייתה יפהפייה, הרים סביב מכוסים בעצים טרופיים, ים יפה, חולות שחורים, אכן, המקום ניראה כפי שיניב תיאר אותו - גן עדן.
ניגשתי לדלפק הקבלה ושאלתי על יניב.
"הוא בים", ענתה לי פקידת הקבלה בחביבות "את רוצה לשכור חדר?"
רציתי להגיד לה, שהיא יצאה לגמרי מדעתה אם היא חושבת שאני מתכוונת לשלם אגורה שחוקה לזה ששדד אותי, אך עניתי לה בלא החלטי, השארתי אצלה את המזוודה ויצאתי  לעבר החוף השומם מעט.
הבטתי הלאה לתוך הים וראיתי גבר גולש על הגלים, למרות המרחק זיהיתי את יניב. התיישבתי על החול ובדקתי ביני לבין עצמי איך יראה המפגש שלי איתו כשפניי למלחמה ופניו לשלום. לאחר זמן מה הגעתי למסקנה, שאם אני רוצה לנצח במלחמה עלי לנצל את אפקט ההפתעה, כלומר, כלפי חוץ להיות נחמדה ליניב ובסתר לחרוש את מזימותיי.
 
ראיתי אותו מרים את הגלשן תחת זרועו וצועד הלאה מהים לעבר המקום בו ישבתי. הוא  חלף לידי מבלי שהביט בי, ואז ראיתי את הצל שלו נעצר ושמעתי אותו קורא בשמי, בסימן שאלה ובקול נמוך. "שרון?"
הבטתי בו בחיוך מתוק.
"אני לא מאמין, אני לא מאמין".
הוא הושיט אלי את ידו ומשך אותי מעלה אל זרועותיו, מדביק לי נשיקה מלאה בגעגוע. כעסתי על עצמי כשהרגשתי שאני נהנית מהנשיקה, והזכרתי לעצמי שאני פה בשליחות הנקמה ולא ההנאה. הרחקתי אותו ממני בכעס "למה עשית את זה? למה הרסת לי את החיים?"
"שרוני, החיים שלך היו כבר הרוסים, הצבת לעצמך מטרות לעוד מאה שנה, היית עבד של החיים ולא ידעת את זה".
"ואתה הגאון ידעת בדיוק מה טוב בשבילי. באמת כל הכבוד!"
הוא חייך אלי. "בשביל זה יש חברים". התלוצץ.
נותרתי ללא מילים, לא ידעתי אם אני בשוק ממנו או ממני, כך או כך, מצאתי את עצמי על המיטה שלו מתחת לגוף שלו עם חוט השדרה הרופף שלי, אך מצד שני, אפשר לבצע את המשימה עם הנאה זה לא פוגם בנקמה נהפוך הוא, זה ממתיק אותה.
 
בשבוע שלאחר מכן, התגייס יניב להיות מורה הדרך שלי ולהראות לי את סאן חוזה והסביבה. כמה צפוי, אבל את היום הראשון בילינו בפלאיה הרמוסה, שם קיבלתי הסברים על גלי הצינור המדהימים ושיעורי גלישה ואת הערב סגרנו בבר מלא בצעירים. חששתי שאני הולכת למות משעמום, גלים ומועדונים בהחלט לא היו הבילוי המועדף עלי. למחרת קיבלתי משהו מסעיר ביותר, הליכה רגלית סביב הר הגעש ארנל. לדבריו של יניב, הר הגעש ארנל יותר מעניין מפואז. לא היה לי מושג למה ולא שאלתי, אך כשישבתי בבריכות החמות ומעלות האדים כשסביבי צמחיה טרופית עניפה, כבר לא עניינה אותי שום שאלה.  את היומיים האחרונים סגרנו בפארקים יפהפיים עם בעלי חיים שונים שהשתכנו שם. בסיכום השבוע נאלצתי להודות בפני עצמי שיניב צדק, אני התרכזתי בעבודה כשבחוץ החיים רועשים וגועשים בעשרים דולר ליום. 
חזרנו לשגרה, יניב לגלים ואני לעסקים. אחרי חודש כבר שלטתי בעניינים וניהלתי את המלון ביד רמה ולשביעות רצונו המלאה של יניב, אשר לא הפסיק להגיד לי שהוא מעריץ אותי וסומך עלי במאת האחוזים. הוא שתה בצימאון את מילותיי ונותר לי לקוות שבסוף הוא גם יבלע את הפיתיון.
 
אחרי חודש נוסף, הלכתי למתווך יוקרתי והתעניינתי במכירת המלון של יניב ורכישת מלון טוב יותר. המתווך הבין שיש פה עסקה כפולה ורווח כפול ומיהר לקחת אותי לאחד המלונות שלדעתו התאים לדרישותיי, ואכן, זה ענה לדרישות שלי. הסברתי למתווך את החשיבות של עסקה במקביל והמשכתי לדרכי, בטוחה שהמתווך ידאג לאינטרסים שלי כמו לאינטרסים שלו.
 
באותו ערב, שכבתי לצידו של יניב במיטה לאחר סקס מיוחד שהענקתי לו, ועניינתי אותו בהגדלת העסק קרי, ברכישת מלון גדול יותר.
הוא חייך מעט. "ידעתי שזה יגיע, את לא יודעת להרגע ולהנות מהחיים".
חייכתי אליו והוא חיבק אותי באהבה "אני לא צריך יותר מחדר קטן, מיטה ואישה".
"אתה יכול להמשיך ולהסתפק במיטה, חדר קטן ואישה, ואני אדאג לכל השאר".
עניתי כשאני עדיין חבוקה בזרועותיו "היום הלכתי לראות מלון שאני בטוחה שאפילו אתה תודה שהמראה שלו, המיקום והמחיר משתלמים. אם נמכור את המלון שלך וניקח את החסכונות שלי נצליח לעמוד במחיר שלו".
הוא לא ענה, אבל למחרת בבוקר כבר הובלתי אותו למלון הפיקטיבי שאותו אני מעוניינת לקנות במחיר לא פחות פיקטיבי – זול במיוחד. בסיום הסיור לא היה ליניב שום עילה להתנגדות, והוא נותר כמו תמיד עם מבט מעריץ ומילות שבח והודיה לאישה שאיתו – אני.
 
אחרי שבועיים כבר הגיע רוכש פוטנציאלי למלון. יניב העדיף שאני אעשה את הסיור ואטפל ביתר הפרטים הבירוקרטיים, משום שקשה לו לעמוד בפרידה הנוסטלגית. כבר באותו היום חתמנו זיכרון דברים וקיבלנו סכום יפה על החשבון, אותו הנחנו בכספת שבחדרנו המשותף ואיתו תכננתי לעוף חזרה לישראל. הייתי מעט מאוכזבת שלא אוכל לראות את פרצופו של יניב כשיגלה שברחתי עם הכסף, אבל בהחלט יכולתי להסתפק בלדמיין את זה.
 
לילה לפני הבריחה, כשהכסף מונח בתוך תיקי ביחד עם מסמכי הטיסה, מצאתי את עצמי בלחץ אטומי, כל כך חששתי שרגע לפני שהמשימה תושלם, יניב יעלה על התרגיל. התקשיתי לישון ליד יניב ושלא לדבר על לחגוג את העסקה המוצלחת בסקס מטורף מתחת לסדינים. יניב נשק לי בכל גופי והודה על מזלו הטוב. 'מעניין אם גם מחר הוא יודה למזלו', גיחכתי ביני לבין עצמי.
אחרי הסקס איתו, מיהרתי לקום מהמיטה והלכתי לשירותים. הבטתי במראה והתפלאתי לגלות שאני מעט סולדת מהדמות שהשתקפה ממנה, אך הבנתי שזה אפקט המתח והלחץ בו אני שרויה, בכל זאת, התכוונתי לעשות משהו חמור ופלילי. יצאתי מהשירותים והופתעתי לראות את יניב שוכב על גבו ומביט בטלביזיה, הייתי בטוחה שהוא ישן, חסר לי שהוא יחליט לפתוח את הכספת. המשכתי לעמוד בחשיכה זמן מה עד שהנשימה שלי חזרה מעט לסדרה, ואז גיליתי שהלחץ האמיתי שלי נובע מכך שאני מאוהבת לגמרי בבחור הזה, הבחור שאיבדתי למען הנקמה. סיפור האהבה שלי ושלו נגמר. נכנסתי חזרה למיטה וגנבתי עוד כמה רגעים רומנטיים איתו.  
"אין לך מושג כמה קשה לי להפרד מהמקום". אמר.
לא עניתי.
"זה היה החלום שלי מאז שביקרתי פה לאחר השחרור מהצבא, אך החלום הזה הלך ודעך, עד שלמזלי הכרתי אותך. בזכותך העסק שלי גדל והתרחב והחלום היה קרוב יותר מאי פעם ויפה יותר, משום שאת היית בתוכו". יניב העביר יד רכה על שיערי וקרע את ליבי.
"פרסמתי ללא ידיעתך מודעה למכירת העסק, ידעתי שאת תתנגדי לצעד הזה שלי, וכשבאו אלי שני לקוחות רציניים, לא הייתי צריך לחשוב פעמיים, לקחתי את הכסף שהם שמו לי על החשבון וטסתי היישר לקוסטה ריקה לחפש לי מלון.
"ואז הכל השתבש, האנשים שמכרתי להם את החברה חזרו בהם וביקשו כמה ימים נוספים למחשבה. לא ידעתי מה הולך להיות איתי, לא היה לי אומץ לחזור אליך ולספר לך שיצאתי מטומטם. ישבתי על הגדר וחיכיתי שהחברות ..." הוא נקב בשמות החברות שבגללן פוטרתי מהעבודה בבושת פנים, אך מסתבר שיניב לא גנב ממני שום מידע ואותן חברות לגמרי במקרה ענו למודעת המכירה של יניב. "לא היה לי אומץ להתקשר אליך", המשיך יניב "אגו, אם את מבינה, אבל כפי שאת רואה, בסופו של דבר העסקה יצאה לפועל והתקשרתי אליך".
הוא הביט סביב בחיוך מרוצה. "המטרות שלי מומשו, אני חי בגן עדן". הוא הביט בי. "את פה איתי....אני לא צריך שום דבר יותר מזה".
שמעתי את עצמי עונה "גם אני לא".
שנתי נדדה כל הלילה, הבנתי שדפקתי לעצמי את החיים, התחרטתי לגמרי, אבל מכרתי את המלון וידעתי שיניב לא יסלח לי על זה. היה רק נתיב אחד פתוח בפניי - נתיב הבריחה, אבל החלטתי לברוח ללא הכסף. הדמעות ירדו על פני, במאזן הכללי, הפסדתי גם את יניב וגם את הכסף.
בשעה שש בבוקר קמתי בשקט מהמיטה, לקחתי את הניירות של הטיסה והתכוונתי לברוח בטרם יניב יגלה את התרמית. פתחתי בשקט את הדלת והתכוונתי להתגנב החוצה.
"שכחת את הכסף". שמעתי את קולו של יניב ונותרתי לעמוד רועדת במקומי.
הוא קם מהמיטה, עמד מולי והניח את ידיו על הדלת משני צידי פני. רעדתי בכל גופי. "את אישה קטנה ומרירה שחושבת שהיא הכי חכמה בעולם. באמת חשבת שהייתי נותן לך למכור לי את המלון?" הוא פלט גיחוך אחר הוריד את ידיו מעל הדלת ופתח אותה בפניי. יצאתי ממנה שפופה.
התקשרתי למונית כשהדמעות צורבות את פניי. אומנם שמחתי שבסופו של דבר לא הצלחתי במזימה שלי, אבל לא היה בזה לנחם אותי.
 
במשך שבוע ימים השתכנתי במלון סמוך, זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע ליניב, ואחרי שבוע כבר לא הסתפקתי בזה והלכתי לראות אותו גולש על הגלים. כמו ביום שהגעתי, ראיתי אותו יוצא מהים, מניח את הגלשן תחת זרועו ופוסע לעבר המלון, רק שהפעם הוא הבחין בי ונעצר לידי "מה את עושה פה?" שאל בכעס מתון.
"אפשר להתחיל מחדש?" שאלתי כשאני מנסה להסתיר את החשש הגדול שלי מדחייה.
הוא הביט בי בהלם, אבל לי לא נשאר מה להפסיד והמשכתי להביך את עצמי.
"אתה בטח רוצה לשאול אותי למה לקח לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור".
הסתבר לי שהבדיחה "הקורעת", לא הצליחה להצחיק אותו, אז ניסיתי בדיחה אחרת והושטתי לו את ידי. להפתעתי, הוא הושיט לי את ידו ומשך אותי מהחול.
כשהזדקפתי, הוא ניסה למשוך את ידי מידו ללא הצלחה, משום שאחזתי בה בחוזקה, ולאחר כמה צעדים הרגשתי את אחיזתו מתהדקת על ידי והוא שאל: "למה באמת לקח לך כל כך הרבה זמן?"
 
 ***
 

כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה


 ספר חדש פרק ב' למתחילים ספר חדש 


 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים