עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  ניצחון הרוח
דף הבית >> סיפורים קצרים >> ניצחון הרוח

 
ניצחון הרוח
 
 
רבי שמואל, לא תלמיד חכם היה, נהפוך הוא. רבי שמואל בור היה ואותיות האלף בית היו לו לזרה. אבל כינוי זה דבק בו שהיו חלק מבני העיירה לועגים לבורותו וחלק כינוהו כך סתם משגרת לשונם, שהיו רגילים לקרוא לכל יהודי באשר הוא בתואר זה. לא די בזה שלא היה רבי שמואל תלמיד חכם אלא שהיה עני מרוד מאז ומתמיד. רבי שמואל נתייתם מאביו עוד שהיה בן  שנה ואימו נשאה בעול הפרנסה לבדה. וכך מצא עצמו שמואל כילד משוטט בשווקים ועובד כשוליה לכל דורש בעוד בני דורו לומדים תורה בחדר. משבגר לא האיר לו המזל פנים והוא ואשתו התנהלו בדוחק רב. כשהתחתן רבי שמואל קנה במעט שהיה לו חמור זקן על מנת שזה יביא לו את מטה לחמו. היה מציע את עצמו וחמורו לאיכרים בסביבה ואלה שכרו אותו שיחרוש שדותיהם טרם הזריעה. היה רבי שמואל חורש תלם, מביט בחמורו ורואה בצערו, נכמרו רחמיו של שמואל על החמור והיה עוצר ממלאכתו ונותן לחמורו לנוח שעה קלה, ושוב חורש תלם ושוב רואה בצער חמורו ושוב עוצר ונח. ראו האיכרים כי שמואל לא עומד בזמן אליו התחייב, וחדלו מלשכור את שירותיו.
 
ישב שמואל ימים מספר בבית עד שכד הקמח בביתו כלה. לקול מחאת אישתו, יצא שמואל אל השוק וחמורו אחריו. עמד שמואל באחד מכיכרות השוק והציע את חמורו למכירה. תמורת החמור קבל סכום פעוט שלא היה בכוחו לקנות את מצרכי השבת. מה עשה שמואל? רצה להגדיל את ערך כספו. נטל את הכסף וקנה תבלינים. היה יושב בקרן רחוב ומציע את תבליניו למכירה. באו אנשים אל שולחנו של שמואל בשוק והחלו מתמקחים איתו על טיב הסחורה ועל מחירה. שהיה זה מנהגם, לעשות מיקח על כל דבר. רבי שמואל חשב כי הללו נושאים ונותנים עימו מחסרון כיס והיה מרחם עליהם שמא עניים הם יותר ממנו והיה נותן להם סחורתו בהפסד. בסופו של יום נותר שמואל עם סכום כסף קטן יותר ממה שהיה לו בתחילה. נשא רגליו שמואל מן השוק חפוי ראש. עת צעד בסמטה הצרה בדרך לביתו משך בשרוולו מקבץ נדבות, הושיט ידו אל רבי שמואל וקרא "צדקה, צדקה, צדקה תציל ממוות". ראה כך רבי שמואל הכניס ידו לכיסו הוציא מעותיו ומסרם בידו של העני ששמח ובירכו, ושמואל חזר לביתו כלעומת שבא.
 
בימים שאחרי יצא שוב שמואל לתור אחר עבודה עד שהגיע אל שוק הקצבים. אחד הקצבים שכר את רבי שמואל ונתן לו את מלאכת מריטת העופות שהייתה בזויה בעיניהם. שמואל עשה עבודתו נאמנה ובמרץ רב מחכה לסוף היום למען יטול שכרו. כששקעה השמש נתן הקצב לשמואל את שכר יומו וזה שמח שימחה רבה שהיה בידו די כסף לקנות מצרכים לביתו. עת עמד שמואל לצאת לביתו נכנסה  אישה זקנה אל החנות וביקשה עוף מן הקצב. זה סרב לתת לה עד שלא תסדיר חובה לו, שחובה טפח מעט מן הרגיל לאחר קניותיה לחג הפסח שחלף. נכמרו רחמיו של רבי שמואל על הזקנה נטל כספו ושילם חובה, וזו בירכה אותו והבטיחה כי תשיב לו כספו עת ירווח לה.
 
כך היה נודד רבי שמואל, ממלאכה למלאכה מעיסוק לעיסוק וממטלה למטלה, וכסף אין ופרנסה רחוקה מן העין. היתה אשתו בוכה ומבכה על מר גורלה. צערה התרבה כאשר נתבשרה כי ברחמה גדל עובר, יורש לרבי שמואל. 
כששמע שמואל כי אשתו הרה נתמלא שמחה, אך מיד כבש שמחתו בחושבו מה יהיה על
גורלו? כיצד יזון ויפרנס רעיה ובן, ומזל אין.
ערב  אחד קרא שמואל לרעייתו ופתח בפניה את סגור ליבו "ראי נא, הזמן קצר ופרנסה אין. אלך לי לעיירות הרחוקות ואתור אחר פרנסה. כי שמעתי כי בערים הגדולות יש פרנסה רבה. ולא ירחק היום ואשוב חזרה ושכרי בידי ואזין ואכלכל אותנו".
חשש גדול היה בליבו של רבי שמואל. לא חשש מרעב וממחסור. חשש גדול היה בליבו של שמואל שידו לא תהיה משגת לשלוח את בנו למלמדים טובים, וחלילה יהיה בנו עם הארץ כמוהו, שאינו יודע קרוא וכתוב ואינו יודע תורה.
קצרה היריעה מלפרט את כל הקורה את שמואל. כל שנוכל לומר זה ששמואל יצא מביתו בברכת אישתו. נדד מעיר לעיר, מיריד ליריד, משוק לשוק. היכן שמצא עבודה עבד, והיכן שלא מצא היה מקבץ תרומות. היה משתדל להעריב יומו בעיירות בהן שכנו יהודים, שם גבאי בית-הכנסת דאגו שכל יהודי יתארח אצל משפחה בעיירה ללינת לילה.
 
הלב הולך אחר המעשים ושמואל חבר לקבצנים ריקנים. ריקים מתורה וריקים ממעשים. כל פרוטה היה צורר בתרמילו ובראשו מחשבה אחת לחסוך כסף לשכור מלמדים בעלי שם לבנו.
באחד הימים פגש בדרך שלושה נוכרים . שיותר מבני אדם נראו הם כמלאכי פורענות, השייכים לכנופיות הפורעות ביהודים בכל עת שתחפוץ נפשם. שמואל נרתע מעט, אך הללו היו חביבים אליו והציעו כי יעלה על סוסם עד לעיירה הקרובה. שמואל לא יכול היה לסרב ורכב עימם עד שהגיעו לבית מרזח. השלושה גמעו יין ללא הפסק ושמואל סרב להצטרף אליהם מחמת יין נסך. כטוב ליבם ביין התעוררה תאבתם והאדימו עיניהם ואלה החליטו לקחת משמואל את כספו במרמה. אחד מהם שלף קלף מעור צבי עליו היו כתובות מספר שורות בשפת הקודש.
 "רייב שמואל" פנו אליו בלעג "אתה יהודי, בטח זה חשוב לך".
רבי שמואל נטל את הקלף והביט בו. את תוכנו לא ידע. הקלף היה קרוע ושרוף בקצותיו, כאילו היה רק קטע קטן ממכתב ארוך. בבית שמואל לא היה ספר ולא סידור תפילה ושמואל החליט לקנות את הקלף השרוף ובלבד שיהיה בביתו איזה כתב קודש.
הנוכרים דרשו מחיר מופקע ושמואל שפחד מהם הסכים ונתן להם. אלה התפקעו מצחוק והמשיכו לשתות מיינם.
 
שמואל מיהר משם אל בית השליחויות. נטל מעטפה ובה הקלף ושלחה אל אישתו בליווי מברק כי תשמור על קלף זה. בצאתו מבית השליחויות פגש שוב את הנוכרים. הללו פנו אליו והוא השיב להם כי פניו מועדות לעיר הגדולה כדי לעבוד שם באיסוף כספים. הנוכרים סיפרו לו כי יש דרך קיצור בה ילך ואם ימהר יספיק ליריד גדול המתקיים בעיר. הם התנצלו בפניו שלא יוכלו לקחתו עימם כי דרכם בכיוון ההפוך.
"לך תמהר בדרך זו, כי ליריד הזה באים הרבה עשירים וגבירים ובטח תמצא שם את לחמיך". הודה להם שמואל ופנה אל הדרך.
 
היום נטה לערוב ושמואל לא ראה את העיר באופק. היה שמואל עומד בשביל מוקף יער צפוף ותמה שמא תעה בדרכו. בעודו מתלבט לאן ילך והנה שלושת הנוכרים באים מולו רכובים על סוסיהם. שמואל שמח שמחה גדולה ורץ לקראתם. לא הספיק רבי שמואל להוציא את דברו והבריון מבין השלושה שלף את חרבו והנחית מכה  על ראשו של רבי שמואל. ושמואל נפל ארצה ונפח נשמתו באחת. היתה זו שיגרה עבורם. רגילים היו לרצוח יהודים ולבזוז את כספם. שיהודים שם היו בבחינת הפקר. אין מי שיגן עליהם, אין מיד מי לדרוש את דמם. נטלו שלושת המנוולים את תרמילו, השאירוהו מושלך בדרך והמשיכו בדרכם תוך שהם יורקים על גופתו של רבי שמואל, וגופת שמואל נותרה למאכל לעוף השמיים ולחיית הארץ.
 
השנים חלפו וזמן רדף זמן. יושבת אשת שמואל בביתה עגונה זה חמש שנים, כי לא נמצאה גופת בעלה. לצידה ישב ילד יפה תואר, שיערו שחור כפחם ועיניו גדולות וכחולות.
לא היה בידה לשלוח את בנה למלמדים, כל שעשתה היה לתת ביד בנה את אותו קלף ששלח לה רבי שמואל. והיה הקלף הזה עם הילד בכל אשר ילך ובכל מעשה שיעשה. הילד, יעקב שמו, היה משנן את השורות שבקלף שוב ושוב. בתפילת שחרית הוציא הקלף מכיסו וקרא בו וכך במנחה וכך בערבית, בכל עת שהציבור היה מתפלל מן הסידור היה יעקב הילד קורא בקלף.  אע"פ שלא למד קרוא וכתוב מצא דרך עם הזמן לקרוא את שכתוב בקלף.
 
ערב  כיפור אחד העיירה נמה מעט טרם ארוחה מפסקת. אל העיירה הגיע גדול  האדמו"רים מלווה בפמליה גדולה. הציבור לא ציפה לו. מרכבתו נתקלקלה ולא היה בנמצא נגר אשר יספיק לתקן את גלגלי המרכבה טרם יכנס יום הדין. נאלצו האדמו"ר ופמלייתו ללון בעיירה עד צאת יום הכיפורים.
 
בבית הכנסת התכנסו כולם, והאדמו"ר ישב ליד ארון הקודש. התחילה תפילת "כל נדרי". כולם התפללו בכוונה וביראה. גם יעקב התפלל. מכיס חולצתו הלבנה הוציא את הקלף והיה קורא ושונה, קורא ושונה, שוב ושוב כך את עשר השורות הכתובות בקלף. כך עשה כל אותו הלילה וכל היום שלמחרת. יושבי בית הכנסת לא ממש שמו לב אל יעקב. כי היה בן עניים ויתום, ואימו אומללה ועגונה. רחוק ממנו ישב האדמו"ר עסוק בתפילתו.
 
במוצאי כיפור נשמע קול השופר וכל באי בית הכנסת מיהרו אל ביתם לסעוד ולתקוע יתד ראשונה בסוכה. כולם רצו לארח את האדמו"ר, אך זה סרב באדיבות ונשאר בבית הכנסת.
עמד האדמו"ר מול ארון הקודש לא זז ולא נע. נראה היה כי הוא משייט בעולמות עליונים,  אך מילה לא יצאה מפיו. לפתע הסתובב האדמו"ר וקרא אל אחד מבני לווייתו.
 
"לך כנוס את כל הציבור אל בית הכנסת" השליח, ללא ניד עפעף ומבלי לתהות, רץ וקרא לכולם. כולם הגיעו אך תמהו מדוע עוצר אותם האדמו"ר ממצוות סוכה וכונס אותם חזרה למקום שהיו בו אך לפני שעה.
 הציבור השתתק . קם האדמו"ר ופנה לקהל   "מרגע שבאתי לעיירה אין שקט בנפשי. ככל שאעמיק בתפילה ובכוונות תפילה אין בי מנוחה ושקט. קול מדבר אליי אל אוזני כל התפילה,  ומסיח את דעתי מהיום הקדוש"
 בקהל נשמע רחש של מלמולים. מהו הדבר תמהו!!!
המשיך האדמו"ר ואמר "כל התפילה אני שומע  קול שאומר לי: רייב משה, תפילתך רצויה, אך יש תפילה גדולה משלך. וקול זה חוזר אליי שוב ושוב: תפילתך רצויה אך יש תפילה גדולה משלך".
ואני -לא היה שקט בנפשי, ובצאת יום הכיפורים עמדתי מול ארון הקודש ושאלתי "של מי התפילה הגדולה? ואמרו לי: של יעקב".
 "ובכן, אמרו לי אתם מי הוא אותו יעקוב?" הקהל התחיל להתלחש, היו לוחשים דברים זה באוזני זה, אך לאיש לא היתה תשובה מי זה יעקב שתפילתו רצויה יותר מתפילת האדמו"ר.
 
לפתע, מפינת בית הכנסת מהספסל האחורי התרוממה יד קטנה של ילד בן 7  "לי, לי קוראים יעקב". הקהל השתיק את יעקב בתנועת ביטול לבל יפריע לדברי האדמו"ר, ויעקב הוריד את ידו.
קם האדמו"ר מכיסאו וצעד לעבר יעקב, הושיט לו את ידו, לקחו מהספסל האחורי והושיבו בכיסאו שלו, שליד  ארון הקודש, כשהקהל מביט בהשתאות על כל מה שמתרחש.
 פנה האדמו"ר אל הילד ואמר "קום קרא". יעקוב התבייש שמה ילעגו לו. ושוב פנה אליו  האדמו"ר "קום קרא, קום קרא".
 
קם יעקב, הוציא הקלף מכיסו והחל קורא את הדברים בגמגום קל.
כשסיים יעקב לקרוא בהתרגשות גדולה, עדיין לא היה הקהל שקט.
קם האדמו"ר ואמר: "עד היום היו כתביו של הבעל שם טוב סתומים בפניי. שכל דבריו הובאו אל הכתב. אבל כתביו של הבעל שם טוב עברו גלגולים וידיים. בעיירה אחת, בה שמרו על כתביו של הבעש"ט, באו פורעים, טבחו בבני עמנו והעלו באש את בית המדרש בו היו גנוזים כתבי הבעש"ט. רק יהודי אחד, אמיץ לב, חרף נפשו, קפץ אל האש הבוערת והציל את כתבי הבעש"ט, חוץ מכמה שורות שחסרו. בלי שורות אלה לא ניתן להשלים את כל מכלול כתביו ודבריו של הבעש"ט ולהביא אותה לכדי יחידה אחת. כל זה היה נכון  עד היום. היום נתגלה לי שבידו של ילד זך זה מצוי החלק החסר. ויתירה מזו, היות שהיה הילד חוזר ושונה את הדברים הללו הרי שהשלים את דבריו של הבעל שם טוב, ודבריו היו לריח ניחוח בישיבה של מעלה. עתיד זה שהשלים את דברי הבעש"ט, לזכות לגדולה בתורה ולהעמיד תלמידים הרבה".
כשסיים את דבריו , הורידו כל באי בית הכנסת את ראשם, כאילו היו בושים על כך שהתעלמו מיעקב הקטן ומאימו.
 
למחרת יצאה מרכבתו של האדמו"ר ופמלייתו אל הדרך ברוב עם ופאר. ליד האדמו"ר ישב יעקב הקטן. קורא בקלף שבידו. עשו דרכם אל מקום מושבו של האדמו"ר. האדמו"ר אימץ את יעקב והיה יעקב לומד תורה מפיו.
 
אימו של יעקב נפטרה בגיל 96 שנה. לא חסר לה דבר על שולחנה כל ימי חייה. הייתה נוהגת לשבת בעזרת נשים ולשמוע את בנה לומד ומלמד תורה, בשפה ברורה ובנעימה קדושה.
 
רבי יעקב מנדל נפטר בגיל 98 זקן ושבע ימים. רבי יעקב לא הנחיל ספרים פרי עטו, אך העמיד תלמידים הרבה מתוכם סופרים רבים, רבנים וראשי קהילות.
 
ומה עליו היום? מספרים חכמים כי רבי יעקב ורבי שמואל אביו שוכנים אצל כסא הכבוד ולומדים תורה יחד, אב ובן, והקדוש ברוך נהנה מזיו לימודם ומשתעשע מחוכמתם.
 
 
הדמויות הן פרי המצאתי - נאוה דיקסטרה.
 
 
 
 
 כל הזכויות  שמורות לנאוה דיקסטרה
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים