עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  ההשתתפות שלי במרוץ "אייל" - סיפור קצר חינם
דף הבית >> סיפורים אישיים >> ההשתתפות שלי במרוץ "אייל" - סיפור קצר חינם
סיפור קצר חינם לקריאה באינטרנט, סיפור קצר חינם לקריאה אונליין, סיפור קצר חינם לקריאה באינטרנט.               

 ההשתפות שלי במרוץ אייל רמת השרון

מעט אינפורמציה על המרוץ:
אייל ז"ל, בנם של זהבה וצביקה שמואלי, נפטר מדום לב בגיל צעיר. ההחלטה לקיים מרוץ על שמו, נבעה מן העובדה כי אייל אהב ספורט, וגדל באווירה של ספורט - אמו ייצגה את ישראל כרצת מרתון באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984. אייל התאמן ורץ באגודת הספורט של רמת השרון וגם את שירותו הצבאי עשה כמדריך כושר צבאי.

*   *   *
ידיד טוב שלי סיפר לי שהוא מתכוון לרוץ חמישה עשר קילומטר במרוץ רמת השרון והמליץ לי לנסות ולרוץ חמישה קילומטר. אך עמדו לפני שלוש בעיות: הקטנה; שאני כבר לא בת עשרים, הגדולה; שבחיים שלי לא רצתי, והגדולה ביותר; שיש לי רק שלושה חודשים להתאמן.
למחרת עליתי על ההליכון ורצתי חצי קילומטר, זה היה איום....איום ונורא. המשכתי להתאמן עם משמעת ברזל, כשאני אומרת לעצמי, 'קשה באימונים קל בקרב'. (אם אני אתפוס את השקרן הזה...)
הגעתי למרוץ, אווירת הפנינג, אבל שאף אחד לא יעבוד עלי עם דגלונים צבעוניים מתנפנפים ברוח ועדת מתופפים קנייתים, אפילו הכרוז החתיך לא הצליח לבלבל את דעתי. אני מבחינתי עשיתי החלטה: אני לא חייבת לסיים את המרוץ, אני בהחלט יכולה לסגור את העסק אחרי שלושה קילומטרים או במקרה של רצון טוב, בהליכה.
עמדנו כולנו על קו הזינוק כשפנינו מערבה, כלומר לכיוון האספלט. הכרוז, זה שאמרתי לכם שלא הצליח לבלבל אותי – אז צדקתי. האדון ביקש מאיתנו לעמוד עם הפנים מזרחה כשהוא מסביר לנו שהמרוץ הוא בשדות. הסתובבתי, הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה, השם ישמור, רק חול וחול. לא היה שם אפילו צמח קטן לנגב בו את הדמעות. אמנם ידעתי שהמרוץ יהיה בשדות, אבל הייתי בטוחה שהכוונה למרוץ על כביש אספלט בחיק הטבע.
התחלתי את המרוץ בתוך חול טובעני, בקושי רב הצלחתי להרים את רגליי. חצי קילומטר בסך הכל ואני עומדת ליפול. ניחמתי את עצמי שעוד מעט תהיה ירידה, עוד מעט יהיה אספלט, עוד מעט כיבינימט נשמתי יוצאת ממקומה... מאחורי רק קילומטר וחצי.
אחרי שני קילומטר, אני מאושרת עד לב השמיים, אני שומעת את האישה הראשונה שנשברת ומסתבר שזאת לא אני. שני בחורים שרצים לידי חושבים שהם בבית קפה, משוחחים זה עם זה תוך כדי ריצה. אחד מהם אומר שיש סיכוי קלוש שמישהו יקבל דום לב במרוץ ואני רוצה להגיד להם שהסיכוי הקלוש נימצא פה ממש מתחת לאף שלהם.
אני חצי מעולפת, עוד מעט נופלת. אני מביטה לאחור ורואה נחשול, איזה נחשול? צונמי של אנשים. אני נסה על נפשי, זה או לסיים את המרוץ או שהצונמי ידרוס אותי למוות.
אני כבר מזמן הפסקתי לרוץ, אלה הרגליים שממשיכות. אני רואה את מגרש הטניס, אך בטוחה שאני הוזה....זהו, הגעתי לנקודת השבירה או במילים אחרות לכניעה.
"הי נאוה, קדימה!" אומר לי מישהו ממכון הכושר בו אני מנויה. 'מאיפה הוא הגיע לעזאזאל? איפה הוא היה כשהייתי בשיא כוחותיי? (מתי?). למה הוא חייב היה להגיע כשאני נראית כמו עוף מרוט מרוח על הקיר? אוי ואבוי, יש לו מצלמה...הוא מתכוון לתעד את הבושה'. "קדימה נאוה עוד מעט מגיעים למדרגות". 'מדרגות? על מה הוא מדבר?איזה מדרגות בראש שלו?' אבל הוא צודק, עשרות מדרגות עושות דרכן מולי, מאיימות להכניע אותי. אני רואה את קו הסיום, בקושי רב אני נושמת. שימי ספרינט אומר לי אותו ידיד ממכון הכושר והספרינט היחיד שאני מסוגלת לעשות זה לעבר מכונת ההנשמה שנמצאת בתוך האמבולנס שעומד בבטלה גמורה.
מחיאות כפיים וצעקות רמות מקבלות אותי בקו הסיום. אני מלאה בגאווה ואושר ורק לאחר שאני דורכת על השטיח שמודד את הזמן, אני מבינה שתרועות הניצחון שייכות לרץ הקנייתי שסיים מרוץ של חמישה עשר קילומטר בזמן שאני סיימתי את החמישה שלי. אבל למה להיות קטנוניים...?
אני מתאמנת למרוץ של השנה הבאה.
המטרה: לנצח את הקנייתי שלקח את המקום הראשון!


                                             ספר חדש פרק ב' למתחילים ספר חדש 
נאוה דיקסטרה
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים