עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  "מעשה מגונה"
דף הבית >> סיפורים קצרים >> "מעשה מגונה"
  

לקריאת הסיפור כקובץ pdf (מומלץ) לחצו על הקישור: "מעשה מגונה".

מיכל הייתה בת שלושים וחמש, יפה, עדינה וגרושה טרייה. כששמענו שבעלה בגד בה, הוכנו בתדהמה, אף אחד לא האמין למשמע אוזניו, איך אפשר לוותר על אישה כזאת?

היא הייתה נכנסת למשרד בוכייה וכולנו מיהרנו לתת לה כתף ולחזק אותה.

 

חלפו מספר חודשים והיא חזרה לעצמה והפכה למושא הערצה ומשיכה של הרווקים במשרד ובמיוחד של הנשואים. והיו גם כאלה שהפכו את הפנטזיות למציאות:

 

רונן, אחד העובדים הבכירים של החברה, סיפר לנו שבאחת הפעמים כשנתקל בה יורדת במדרגות מהקומה השנייה לראשונה, הוא לא הצליח להתאפק והדביק לה נשיקה. לדבריו, היא לא שיתפה פעולה אבל גם לא התנגדה.

התפלאנו לשמוע זאת, אבל האמנו לו, אחרי הכל, הוא היה גם יפה וגם בכיר, אומנם גם נשוי, אבל יכול להיות שדווקא זה החמיא לה.

 

אופיר, הליצן של החבורה, הפך להיות המעריץ הצמוד שלה, היה לוקח ומחזיר אותה מהעבודה, מעודד אותה להנות מהחופש שחזר אליה באדיבותו של בעלה הבוגד, ומסביר לה שהשילוב של חופש ויופי יכולים להטיב עימה. הוא לא הסתפק בהסברה, אלא לקח על עצמו באופן אישי את המחויבות להדריך אותה בדרכה החדשה. וכשהוא סיפר לנו שבילה איתה את השבת בים כשגופה המשגע עטוף בסך הכול בביקיני קטנטן, לא רק שהאמנו לו, אלא גם התמלאנו ברגשות קינאה.

לקריאת הסיפור כקובץ pdf (מומלץ) לחצו על הקישור: "מעשה מגונה".

 

בקיצור, היא הפכה לנושא השיחה הכי מעניין בהפסקת הצהריים, עד שיום אחד הייתה לה תאונת דרכים שגרמה לה לצליפת שוט ולשבועיים חופשת מחלה. חיככנו ידינו בהנאה, שמחים להזדמנות לקיים מצוות ביקור חולים בביתה. הטלנו מטבע וקבענו את סדר הביקורים כשאנו מכסים את כל ימי השבוע. כמובן שלא הודענו לה על סידור העבודה שעשינו, כדי שהיא לא תוכל לשריין תירוץ שיפגע לנו בשעות הביקור.

 

עלה בגורלי להיות המבקר הראשון. הגעתי אליה בשעה תשע וחצי בערב, אחרי שהשכבתי לישון את אישתי והילדים.

"מי זה?" שאלה מעבר לדלת.

"יונתן", עניתי.

היא פתחה את הדלת כשמבט המום על פניה.

מיהרתי לפלוט "שמעתי שאת חולה ודאגתי, אז באתי לבקר".

היא הביטה בשעון ואמרה "קצת מאוחר, לא?"

"אני יודע, מצטער, באתי רק כדי לבדוק שהכול בסדר איתך, אולי קפה קטן ואני עף מפה".

היא עמדה עוד שנייה ליד הדלת, הנהנה קלות בראשה ואמרה את המשפט המביש "אני לא מכניסה גברים הביתה, זה לא טוב, רכילות, אתה יודע, גרושה וכו'".

 

עמדתי חסר אונים ופגוע על מפתן ביתה, יחס כזה אפילו אנס לא מקבל "אז את בעצם מסלקת אותי?" שאלתי בטון נעלב, למרות שלא הבנתי למה הרגשתי כך אם ידעתי שהביקור שלי אינו תמים כלל ועיקר.

ראיתי על פניה את מבט הצער והחמלה, ואז היא פתחה את הדלת לרווחה "תחכה פה", הצביעה על הכורסא בסלון "אני אלך ללבוש משהו נורמלי ונצא לאן שהוא". לא הבנתי למה היא צריכה להתלבש, מבחינתי היא יכולה להיות ערומה. כשיצאה מהחדר בג'ינס וחולצת טריקו, הבנתי שהיא לא התאמצה להתלבש יפה, משמע, חבל לי על הזמן.

 

הלכנו לבית קפה צנוע סמוך לביתה והתיישבנו בשתיקה מביכה. אם כשהגעתי אליה הרגשתי כאנס, אז עכשיו הרגשתי רק רבע אנס, שלושה רבעים היו תחושה של אגו במנוסה, קמתי ממקומי והסתלקתי מהמקום.

 

למחרת בבוקר, עטו עלי כל החבר'ה והתעניינו במפגש שלי איתה, איך היא קיבלה אותי? לאן הלכנו? מה היא לבשה? האם הייתה נשיקה או חיבוק ידידותי? וכו'. שיפצתי את הסיפור האמיתי כיד הדמיון הטובה עלי, חולצת הטריקו שהיא לבשה הפכה לחולצה מבד צמוד ומחשוף גדול בגב, הג'ינס הפך לחצאית מיני צמודה ונעלי הסניקרס לנעליים גבוהות מחודדות עקב, שילוב מנצח להורמונים המזיעים של החבר'ה.

 

הקשבתי לסיפורים של יתר חבריי שביקרו בביתה. אחד סיפר שניסה לנשק אותה והיא נתנה לו סטירה, שני סיפר, שהיא התנצלה שהיא עייפה, שלישי אמר, שהכניסה אותו לביתה. שיערתי שבסופו של דבר כולם, כמוני, שיפצו את הסיפורים ושכולם כך או אחרת, מצאו את עצמם מחוץ לדלת. מה שבטוח שאחרי הביקורים שלי ושל החברים שלי נשארנו כלבים מיוחמים, העובדה שגרושה יפה ישנה כל לילה לבד בבית, הסעירה את מוחנו. נותר רק הבכיר להציל את כבודנו, הבכיר שנישק אותה במדרגות והוא אכן הציל את הזן הגברי, הוא הצהיר שבילה איתה את הלילה.

"ומה עם אישתך?" שאלתי מתוך קינאה, אך ניסיתי לשוות לקולי טון מבודח.

"בהודו", השיב קצרות כבדרך אגב.

"איך יכול להיות שמכל האנשים שביקרו אותה, דווקא אתה הצלחת?" שאלתי.

העובד הבכיר כוון את האגו שלו לשמיים "אל תיקח את זה אישית", חייך, "יכול להיות שהיא הייתה במצב רוח טוב כשביקרתי אותה, אל תתייאש, תמשיך לנסות".

ראיתי אותו הולך כשהוא סוחב אחריו גיחוך ואגו מנופח.

 

חופשת המחלה של מיכל נגמרה ואיתה אפסו הסיכויים שלי להשיב לעצמי את הכבוד. לא היה שום סיכוי שהיא תענה לחיזורים שלי במשרד, שם היא הייתה נטו עובדת חרוצה, אבל החלטתי לנסות עוד אסטרטגיה אחת ואם זה לא ילך אז חסל, חלומות לסל. הגעתי למשרד בשעה עשרה לחמש, אחרי שרוב העובדים עזבו את המשרד והבוסים בקצה המשרד היו לקראת תנומה מיום ארוך ומשעמם. היא חייכה אלי לשלום והודתה לי על הביקור. 'איזה חיוך' חשבתי, יפהפייה. היא קמה ממקומה והלכה לעבר המטבח לבושה בחולצת טי צהובה עם פסים לבנים ולא סימטריים, שהאירו את פניה, וחצאית שחורה עם כפלים. רגליה השזופות עוטרו בנעליים גבוהות מחודדות עקב והליכתה דמתה לריחוף, הייתי מהופנט. היא נכנסה למטבח הקטן ואני נכנסתי אחריה, עושה את עצמי עסוק בהכנת קפה. המטבח בקושי הכיל את שנינו. הייתי כל כך קרוב אליה עד למצב שהרחתי את השמפו איתו חפפה את שיערה.

"צפוף פה לא?" שאלה.

לא הצלחתי לענות לה.

ראיתי את שפתיה הסקסיות קרבות לפניי, מדמה שהן נעות בריקוד חושני לקראתי,  ופתאום שפתיי היו על שפתיה.

היא הדפה אותי "מה אתה חושב שאתה עושה?"

הצמדתי אותה שוב אלי, אך הפעם היא לא הצליחה להדוף אותי. כששחררתי אותה, הרגשתי שאני בלתי מנוצח, קיבלתי את מה שרציתי וזה הרבה יותר מסעיר לנוכח התנגדותה. יצאתי מהמשרד מרוצה.

 

למחרת הגעתי למשרדה עם חיוך ידידותי, אחרי הכול היה לנו רגע אינטימי משותף.

"יורם מחפש אותך", אמרה לי.

"אני יודע, אני כבר הולך אליו, קחי, קניתי לך". הושטתי לה בושם עטוף בנייר יפה.

היא הניחה את זה על השולחן שלה ללא אומר, ואני שמחתי שלא סירבה, ראיתי בזה סימן שהיא מעוניינת בי.

 

הלכתי שמח וצוהל לעבר המשרד של יורם, הבוס המרובע עם החיים העוד יותר מרובעים, חשבתי שעם כל הכסף שלו הוא לא ידע להפיק מזה תועלת ולגוון את חייו. נישואיו לצילה לפני ארבעים שנה, היו הדבר הכי מסעיר שקרה לו. לכולם היה ברור שעבורו נישואין זה קודש הקודשים, ובגידה, רחמנה ליצלן, זה ייהרג ובל יעבור. לעומתו, שלום, הבוס השני, היה יותר פתוח, גם עבורו היו הנישואין דבר מקודש, אבל הוא הבין שלא אצל כולם זה כך, הייתה לו סובלנות לצורות חיים אחרות. בכל אופן, שניהם היו חברים שלי עוד מימי האוניברסיטה, וכשהם פתחו חברה גדולה לא היה מן הנמנע שהם יבקשו ממני להצטרף אליהם כפרי לנסר.

 

התיישבתי מול יורם והופתעתי לראות את ארשת הדאגה שהייתה על פניו, חששתי שקרה משהו בעבודה שתחת אחריותי, ואז הוא פתח ואמר "תקשיב, לא מעניין אותי מה אתה עושה בחיים הפרטיים שלך, כל עוד אתה לא מערב את העובדים שלי או העובדות שלי וכמובן לא עושה את זה בתחומי החברה שלי".

"על מה אתה מדבר?" ניסיתי להעמיד פני תמים שלא מבין במה מדובר.

"אתה תקפת את מיכל במטבח".

"איזה תקיפה? על מה אתה מדבר? ראית את המטבח הקטן? אני הייתי שם והיא נכנסה אחרי, היה צפוף אז התחככנו קצת, ואם אתה רוצה לדעת, המזכירה שלך לא כזאת טהורה, אתה יכול לשאול את רונן איתו היא שוכבת".

ראיתי את ההלם בפניו של יורם, אחרי כמה שניות הוא חזר לעצמו "זה כל ההבדל, שאיתו היא בחרה לעשות את זה ואיתך לא וגם אם היא ..." יורם התקשה להגיד את המילה ואני השלמתי עבורו "זונה".

יורם המשיך "מה שלא יהיה היא העובדת המוערכת שלי, ומה שהיא עושה בחייה הפרטיים זאת כבר לא בעיה שלי וגם לא שלך".

 

יצאתי עצבני מהמשרד שלו וחלפתי על פניה של מיכל בכעס גלוי. רציתי להמשיך החוצה, אבל הייתי חייב לזרוק למיכל את מה שעל ליבי, כאישה בוגרת ציפיתי ממנה לסגור את החשבון איתי ולא לרוץ לבוס, שהיה גם החבר הטוב שלי ושל אשתי ולהכתים את שמנו.

"את חצופה ברמות, אני לא מאמין שהלכת להגיד את זה ליורם, נישקתי אותך כי חשבתי שאת נמשכת אלי, הדפת אותי, הבנתי שאת לא מעוניינת, נגמר. למה היית חייבת ללכת ולספר את זה ליורם ולבייש את אשתי?"

"לא אני ביישתי את אשתך אלא אתה, וביני לבינך, הרגשות של אשתך לא הנושא פה, אלא הרגשות שלי, אתה תקפת אותי".

"על איזה תקיפה את מדברת? כולה נשיקה, מה את עושה מעכבר פיל? ואם כבר מדברים, את צריכה להגיד תודה שאני מתייחס אליך, את לא שווה את הנעליים שאשתי דורכת עליהם".

התכוונתי לצאת בזעם מהמשרד והיא קראה אחרי "לא שכחת משהו?"

עצרתי והבטתי בה, רואה אותה מנפנפת במתנה שהבאתי לה "לא תרצה להביא את זה לאשתך השווה?" שאלה בלעג.

"את יודעת מה? כן".

חטפתי ממנה את המתנה ויצאתי.

במדרגות ראיתי את רונן הבכיר וסיפרתי לו את הסיפור כשאני מתרעם בפניו על כך שאיתו היא שכבה ואיתי היא מתחשבנת על נשיקה. הסברתי לבכיר שהייתי מעדיף שהיא תפנה למשטרה מאשר ליורם, שיספר לאשתו שתספר לכל החברים המשותפים שלנו – הפחתתי מהערך של אשתי...

"היא המאהבת שלו". שמעתי את הבכיר חוצה את דבריי.

"מי?"

"מיכל".

"המאהבת של מי?"

"של הבוס, של יורם".

"לא נכון", נדהמתי "של יורם? איך אתה יודע?"

"אתה זוכר את תורנויות הביקורים?"

"כן". עניתי עדיין המום.

"זוכר שסיכמנו שלא נודיע לה כשאנחנו באים? אז הגעתי בלי להודיע לה וראיתי אותו נפרד ממנה בפתח הדלת בנשיקה. התחבאתי מתחת למדרגות כמו אידיוט, לקח להם חמש דקות להיפרד, חמש דקות ארוכות שהתכווצתי מתחת המדרגות עם איזה כלב רחוב שהתכרבל לצידי ולא הפסיק ללקק לי את הפרצוף".

"אבל אמרת לי ששכבת איתה".

"מה רצית, שאגיד לך ששכבתי עם איזה כלב רחוב מתחת למדרגות של הבית שלה?"

 

                                    ספר חדש פרק ב' למתחילים ספר חדש 

תודה שקראתם,

כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה

 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים