עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  בין שמיים לארץ
דף הבית >> סיפורים קצרים >> בין שמיים לארץ
 לקריאת הסיפור כקובץ pdf (מומלץ) לחצו על הקישור: "מסע בזמן"

אותו היום היו איברי כבדים ומחשבתי טרודה. לא מסוג הטרדה הבאה על אדם מריבוי עיסוקיו אלא מחמת בטלה. שהייתי בטל מעבודה וכל זמני בידיי ואיני עושה עימו דבר.
חושב אני לעשות דבר כל שהוא ומיד מחשבתי מובילה אותי לדבר אחר. ואני חוכך בדעתי במה להתחיל והנה חלפה לה שעה. רואה אני שכך חלפה השעה ואני מתמלא צער וכדי להסיח דעתי מכך נוטל ספר ופותחו, תוך שכך מתערבבים לי האותיות ואינן נצמדות לכדי מילה או הברה. סוגר אני את הספר ומסדר את מדף הספרים שאם לא אעיין לפחות אסדר אותם לעתיד לבוא. עוד הספרים בידיי וכבר נטרדה דעתי שמא אסדרם לפי נושא או על  פי חיבתי אליהם. עודני חושב וחושב והשעון על הקיר מציין בקול תרועה כי חלפה לה עוד שעה. ושוב אני מתמלא צער על כי חלף הזמן ולא העליתי בידי דבר. נתבטלתי מלימוד ונתבטלתי מעשיה.
התיישבתי לפני שולחן הכתיבה ודף חלק מונח לפניי. זה כמה ימים עפה מחשבתי כציפור ואינה מוצאת מנוחה. משימה קבלתי מאחותי וזה יומיים אני מבצעה. כפי שאמרתי, בטל הייתי מעבודה וצר לי בכיסי דל המעות. ראתה זאת אחותי והציעה לי עבודה קטנה אשר שכרה אקבל ממנה. לקחת חלק משיריה ולהגותם, ובמקצת כתביה לפתח רעיונם . שהייתה לי חיבה יתירה לקריאה, אך חיבה יתירה מזו הייתה לי לכתיבה והרביתי לכתוב שלא על מנת לקבל פרס, אלא בשעת רצה ליבי לכתוב כתבתי, עת הגה ראשי רעיון רשמתי. לא חצבתיו ולא ליטשתי אותו אלא כמות שהוא הורדתיו אל הכתב.

לקריאת הסיפור כקובץ pdf (מומלץ) לחצו על הקישור: "הלכתי לקנות סיגריות"
הדף מביט למולי אך אותיות בו אין. ראשי כמו התרוקן וידיי כשלו מלכתוב. גם מלאכה פשוטה זו נתעצלתי לעשות.
ראיתי שטרוד אני, אמרתי לעצמי ליטול סגריה, פתחתי הקופסה והנה היא ריקה. מה שלרוב מעצבן את האדם המעשן ברגע זה הכניס בי מעט שמחה, לא כי אני רוצה להקטין את כמות הסיגריות שאני מעשן אלא שבגלל עצלות מחשבתי מצאתי תירוץ לשבות ממלאכתי ולצאת לקנות סיגריות, לפחות כך הייתה לי סיבה ולו למספר דקות להבטל מעבודה ללא נקיפות מצפון, שהרי הטבק היה אביזר הכרחי ליד שולחן הכתיבה שלי. נטלתי את מעילי בידי למקרה שהצינה תגבר בחוץ ויצאתי את ביתי.
גרתי בשכירות בדירת חדר, לבדי. ילדי ואימם גרו בדירה אותה הותרתי להם לאחר שדרכי ודרך אימם נפרדו. ומה לגבי שאר כספי? היה לי בנמצא, ותמורתו גייסתי הלוואות מבנקים ויצאתי להרפתקה עסקית. לא שעיתי לעצת זקני אשר אמר לי לפני שנים שאני, כל עיסוקי הוא בללמוד וללמד לעיין ולהרחיב הדעת. אצה לי הדרך ורציתי להעשיר. מחמת שאיני רוצה שתוסח דעתי שוב מן העניין איני רצה להרחיב בעניין עסק זה. מה שכן יכול אני לומר שכשם שמחשבתי פורחת לה ממוחי כך פרח כספי מן העסק וכשלתי בו כשלון רב. נותרתי חייב כספים לנושים ולבנקים ואת היותרת נטלו ההוצאה לפועל. כך מצאתי את עצמי לבד מלמד בשעות אחר הצהריים, לומד ביום, וכותב בליל.
ולעניין אותו התחלתי לספר. יצאתי מביתי ימי השרב חלפו להם וצינת סתיו הגיעה. הגשמים טרם הגיעו אך השמיים מלאו בעננים מאיימי גשם. צעדתי בשביל המוביל מביתי אל הרחוב וכבר בהגיעי אל הרחוב זכרתי כי נדרתי לתרום לבית הכנסת סכום כסף לביטול חלום רע שחלמתי לילה קודם והטריד מנוחתי כל אותו היום. כך שבמקום להימין ברחוב אל עבר המכולת השמאלתי לכוון בית הכנסת . בית הכנסת היה מבתי הכנסת הקטנים אשר מספר המתפללים בו בימי החול היה כתריסר לכל היותר, בהם השכינה שרתה לא רק לפניהם אלא קיננה בליבותיהם. לא היו אלה מן הקפדנים ולא ממזעיפי הפנים. אם שגית בתפילה לא היו נעמדים לתקן אותך ואם נהגת בשוגג בעניין כל שהוא הוכיחו אותך בעיניים אוהבות ומלאות יראה. כך היו אלה האנשים, היו מכופפים עצמם בענווה "והקב"ה מכופף שבעה רקיעים ויורד אליהם". מן הכביש פניתי שמאלה אל השביל היורד לכוון בית הכנסת. שתי זקנות בפנים זוהרות ראו אותי וברכוני לשלום ואני השבתי להן שלום תוך קידה קטנה לכבודן. כמה צעדים מהן כבר שמעתי קהל עונה בנעימה ערבה שלא הכרתיה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הלכתי לעבר הקול, אך לא מצאתי את בית הכנסת.
'שמא ראשי כזה מבולבל או שמא נשתבשה דעתי קליל?'
"מה אתה מחפש?" שאלה אחת מהן.
"את בית הכנסת".
"אין שום בית כנסת כאן". אמרה.
אמרתי לה, "ה' ישמור, בשבת האחרונה הייתי בו".
"רואה אני שיש לך זיכרון טוב, שלא כמותנו הבלות. אכן בית כנסת היה כאן, אבל היה זה לפני שנים כל כך רבות שאיני זוכרת אפילו מתי. ניגבתי את מצחי שהחל להעלות טיפין טיפין אגלי זיעה אשר חממו את מוחי, אך קיררו את מצחי בצינת הרוח שנשבה.
לבשתי את מעילי שהיה עד כה אחוז בידי ובצעדים מהירים וגדולים צעדתי על השביל המוביל אל הכביש.
השמש הסתתרה מבין העננים עוטרת את העננים בצבע כתום זהב וארגמן. מראה לא שגרתי שאילו הייתה מצלמה בכיסי הייתי מצלם זאת ושולח לחובבי מזג האוויר אשר בלי ספק היו נפעמים למראה זה.
כשהגעתי למדרכה סמוך לכביש פניתי ימינה לעבר המכולת. ידי היו בכיסיי מעילי והצמדתי אותם חזק לגופי, לא בגלל הצינה אלא מעין חיבוק עצמי הנותן לאדם בטחון עת תוקף אותו חשש או פחד לא מוסבר. כל הדרך מיהרתי. מימיני ראיתי מכולת קטנה השוכנת מתחת בית מגורים בן קומה אחת. נכנסתי אליה. היית זו מכולת מהסגנון הישן. החנווני ורעייתו עמדו מעבר לדלפק מוכנים לשרת אותך, וכל מוצרי החנות  מאחוריהם.
"מה שלומך?" שאלה רעייתו של החנווני, ואני כקצר רוח עניתי "בסדר" ובקשתי סיגריות. זו הסבירה שאין את הסוג שאני מבקש והביאה לי אחרת במקומן, אף על פי שנראו לי סוג לא מוכר ואולי משהו מן הסוג הישן לא התעקשתי ונטלתי אותן מידה. כיון שעמדו שניהם עלי לשרתני חשתי חוסר נעימות לקנות רק סיגריות ובקשתי גם חלב. ניגש החנווני למקרר, הוציא שקית חלב הניחה על הדלפק, התכופף קמעא לקח בידו נייר עיתון, עטף בסבלנות את שקית החלב  והגישה לי. ושוב הביטו עלי שמא רוצה אני דבר נוסף. ואני שהכרתי את המכולות של פעם הרשיתי לעצמי ובקשתי "חצי לחם".
נטל החנווני את כיכר הלחם הניחו על טס עץ ובסכין גדולה חצה את הכיכר לשני חצאים שווים והגיש אחד מהם לי. ראתה רעייתו שאיני יודע איך לקחת המצרכים, נטלה שקית ניילון מקומטת ומשומשה והגישה לי אותה תוך כדי חיוך ידידותי "שכחת את הסל בבית?"
"כן", עניתי מגומגם.
"אתה הבן של שרה, נכון?" שאלה כאשר הגישה לי את העודף.
"כן" עניתי, אבל הפעם עם חיוך קטן בקצה פי.
"איך שגדלת".
אמרתי להתראות ויצאתי לדרכי.
כן, כן, בודאי שזיהיתי את פניהם. היו אלה בעלי המכולת של ילדותי, אך כלום לא הזדקנו הם? כיצד זה מראה פניהם מעיד כי גילם כגילי שלי? כלום הם הצעירו ואני זקנתי??? והמכולת? האם לא שכנה במקום אחר?
הוי, כמה שצדקו חז"ל כשאמרו ש"הבטלה מעבירה את האדם מן העולם". מה זה?מה זה קורה לי? אולי בגלל שהחלפתי את שנתי בלילה לשנתי ביום נשתבשה עלי דעתי?
השמש יצאה מאחורי ענן וחשתי כי היא קודחת על פניי. חציתי את הכביש לצד המוצל של הדרך ופסעתי מהר לעבר ביתי הדל. מעבר לכביש נופף לי איש אחד לשלום, השבתי לו שלום בהינף יד ובהיתי בו. דמה דמיון מוחלט לחייל אחד שהיה בשכונתי ומת במלחמת שלום הגליל. 'איך שבנו דומה לו' הרהרתי, אבל לא זכור לי כי הלה היה נשוי או השאיר אחריו ילדים, צעיר היה לימים. אך האיש הזה הוציאני מהרהוריי וקרא בשמי בקול  "אריק, מה המצב?"
חציתי את הכביש לעברו ושאלתי תוך כדי שאני לא סגור על עצמי "מה שלומך?"
"בסדר, מה המצב?" השיב.
לא ידעתי אם לפנות אליו בשמו אם לאו. הוא הוציא שקית נייר ומתוכה שלף סוכרייה כתומה בעלת ריח מנטה חזק והגישה לי כמו בימים עברו. נטלתי אותה והכנסתי אותה לכיסי, צידה לדרך. הוצאתי את חפיסת הסיגריות ונטלתי אחת לעצמי ואחת הצעתי לו.
"מה, אתה דפוק?" השיב לי.
טוב, לא זכרתי. הלא הייתי בן 12 והוא כבן 23 כאשר נהרג במלחמה. אבל האם הוא זה או בנו או קרוב שלו?
לא ידעתי איך לסגנן את השאלה ובמקום זה יצא לי גמגום "אתה לא....במלחמה?".
"איזו מלחמה?" צחק בצחוק גדול אחר נשק על ידו האימתנית ונתן לי מעין אגרוף קל בכתפי. בזמנו, היה זה מנהגו להביע חיבה. הוא הלך ואני נותרתי על עומדי.
האטתי את הליכתי הלאה בדרכי. שמעתי על מקרים של ערבוב או אובדן נקודות זמן, אבל מה קורה לי לא הבנתי. העדפתי ללכת אל ביתי המוכר לי ולהתחיל לעבוד על ההגהות של אחותי. בעיקר כדי להשיב לעצמי את שפיותי שחשתי כי אובדת לי מרגע לרגע.
עברתי ליד בית הספר הסמוך. בשעה זו עמד מורה וזרז את התלמידים להיכנס פנימה לבל יאחרו. בעודי מקנא בקטנטנים ההולכים עם ילקוטיהם לבית הספר שלווים וחסרי דאגות. קטע קולו הרם של המורה את מחשבותיי "גם אתה אריק! מהר לכיתה הצלצול עוד דקה!" הבטתי בו מופתע וחייכתי. היה זה המורה שלי בבית הספר היסודי. אבל ריבונו של עולם הוא לא יצא לפנסיה?
"נו נו כנס, אני סוגר את השער" זרז אותי המורה. עמדתי המום מולו וחייכתי חיוך מנומס.
"קדימה בוא איתי. השעה הראשונה זה איתי". המשיך להאיץ בי.
ליבי הלם וראשי שוב לא היה במקומו. הפכתי להיות צייתן לפקודותיו של המורה ממש כמו אז לפני שנים. נכנסתי לפניו לכיתה. רעש והמולה מסביב. הבטתי בפרצופי הילדים. היו אלה בני כיתתי. נכנס המורה ופקד לשבת. כל הילדים נדמו, מיהרו ילד ילד למקומו וישבו בשילוב ידיים.
המורה החל להרצות את דברו בשיעור תנ"כ,  וככל שהוא התקדם בסיפור דוד ושאול, ירד העילפון אט אט על עיניי. התעוררתי למגע חבטות קלות על הלחי ויד רכה הרטיבה מצחי במים מתוך כוס. לידי עמד המורה ואחות בית הספר לצידו.
"שילך הביתה" אמר המורה בקול אנושי ורך.
"מישהו חייב ללוות אותו...איפה אתה גר?" שאלה האחות.  
לא היה בכוחי לענות. המזכירה הגישה לה פתק ובו כתובת מגוריי. היא אחזה את ידי והובילה אותי אל מחוץ לבית הספר. צעדתי בצעדים קטנים ואיטיים כשהיא צועדת לצידי בסבלנות. מידי פעם שאלה לשלומי ואני לא השבתי לה. עיניי התגוללו מסביב ומחשבותיי לא היו בי כלל.
כשהגענו לביתי, הייתי מאוד מותש הרגשתי כי עילפון נוסף פוקד אותי. את הדלת פתחה אימי יפה וצעירה. המחשבה שעלתה בראשי באותו רגע, שהנה כל ילדיה בגרו והתחתנו ועתה מצאה אימי זמן לדאוג לעצמה ולטפח את עצמה  וכך נעשתה צעירה למראה.
אימי חיבקה אותי ונשקה לי אחר הובילה אותי למיטה שהייתה מונחת במרפסת. שנייה לאחר מכן, חזרה אלי ובידה סיר ומטלית. טבלה המטלית במים והניחה אותה על מצחי תוך שהיא לוטפת את שיערי.

האם לא אני זה שצריך לטפל בהוריי הקשישים? מה זה שעובר עלי שכולם סביבי צעירים וחזקים ואני בן ארבעים רפה איברים? קמתי מן המיטה בתנופה, כשאני אוסף לשם כך את כל כוחי ויצאתי מבית אימי בריצה בהולה לעבר הכתובת שעוד זכרתי: רש"י 64 , שם שכנה דירתי הדלה בת החדר. תחושה מוזרה עוטפת אותי. אני רץ במקום אך הרחוב הוא זה שזז מתחתיי הרוח אל מול גופי מקשה עלי את ריצתי. הנוף החל להיות מוכר. המשכתי לרוץ כשאני חש את גופי הולך ונחלש ונשימותיי הולכות וכבדות... מרחוק ראיתי המולת אנשים... ככל שהתקרבתי היה קול שאון הרחוב הולך וחזק הולך ומתגבר בעוצמה אל תוך אוזניי.
בצידי הכביש עמדה משאית כיבוי אש ושטפה את הכביש מן הדם הרב שהיה שם ומשאריות שמשות רכב מנופצות.
הבטתי מהצד נוכח לא נוכח. האנשים התלחשו ביניהם.
מי זה היה? שאלה אחת.
"איזה גרוש הוא גר פה במספר 64. חי לבד". השיב לה הבחור.
"אתה מכיר אותו?" שאלה.
"לא ממש, ככה בפנים. הוא כזה שאוהב להסתגר בביתו".
"יש לו ילדים??....
קופסת הסיגריות הריקה שלי הייתה מונחת בשולי המדרכה ממול, ממש ליד מעילי הקרוע והטבול בדם.
  
  כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים