עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  "מורה לחיים"/ד"ר ערן גרף
דף הבית >> סיפורים קצרים >> "מורה לחיים"/ד"ר ערן גרף

 
"מוֹרֶה לַחַיִּים"/מאת ד"ר ערן גרף

 
לקריאת הסיפור בקובץ pdf, לחצו כאן!

ידיעה בעיתונות, א' באלול, 11.8.10 אודות דייל שיצא מגדרו וקילל את הנוסעים, סחפה אותי במכונת הזמן, עשרות שנים אחורה. קובץ עלה מן הארכיון "Read only" שבעמקי גולגולתי:
 
 אני, דייל אל-על, ניצב על כבש המטוס Bristol Britannia 312, 4x-AGB, מְסוּנְוָּר מקרני שמש הבוקר, בנמל התעופה של ווינה.
יום עבודתי החל עוד בצהרי היום הקודם. שלוש פעמים טסנו בין לוד לניקוסיה. (אלה ימי הרכבת האווירית של מגהצי האדים מקפריסין). בחצות טסנו מלוד למינכן ומשם לווינה ועוד מעט נמריא לקטע הטיסה האחרון – לתל אביב.  

במינכן התחלף הצוות: חניתה
[1], דיילת-מדריכה, שטסה עוד מלפני שהמציאו מטוסים, בוחנת דיילת טירונית. יוסי, דייל שמתמזג עם הקירות, שהוא צריך לעבור פעמיים בטרם ירגישו בו, ו"נעים מאד, שמי חֶפְצִי וזו הטיסה השניה שלי" – חפציבה, תימניה זריזת מותניים, מָרְאֶה עָרֵב-לַחֵיק לה, כמו לַחֵטְא בכבודו ובעצמו. זהו הצוות השלישי שהתחלף לצידי בטיסות המחוברות זו לזו לפי בקשתי, כדי לפנות זמן להשלמת תואר המאסטר שלי. מדור הצבת צוותים היה קשוב לבקשותי.
מטוס הבריטניה, "הענק הלוחש" בפי הפרסומאים, לא היה אלא מעין ויברטור ענק שהיה מרטיט את נוסעיו בגובה נמוך ומערבל את בני מעיהם, לאורך זמן כמעט כפול משעשו זאת המטוסים בני הדור החדש, אשר ראשוניהם כבר נראו בנמלי התעופה הראשיים של העולם. עם זאת, הבריטניה היא פלא טכנולוגי לעומת הקונסטליישן הישיש, אשר טס בעצלתיים בגובה צמרות העצים וכל שאכלו נוסעיו היה מוחזר לאל-על בשקיות ההקאה.
 
הנוסעים מטפסים במדרגות הברזל החלודות אל דלת המטוס.
"האתה הוא זה, עֵ–ירָן?" – יש רק מישהו אחד בעברי שביטא כך את שמי כך, בטון של בוז ולעג כאחד. המורה ישעיהו.   Not again!
"כן ישעיהו", (בשמחה של תשעה באב וחמימות של צינת קוטב).
"ע–ירן, מה מעשיך כאן?"
"תנחש".
"הזאת עבודתך?"
"זה נראה לך תחביב?"
"או! דייל! עסקי אויר, זה יאה לך! בעוד אביך מספר שאתה לומד מתמטיקה באוניברסיטה"... מגחך, "תמיד היית 'בלופר' ".
"ישעיהו, הנוסעים מתעכבים, נתראה בהמשך.  אמור לדיילת חפציבה שאני בקשתי להושיב אותך ב A12 אם פנוי". (הויברציות בשורה זו היו בלתי נסבלות במיוחד.  ועל כן אם לא היתה הטיסה מלאה, לא הושיבו נוסעים בשורה זו).
עת עמדנו שנינו על כבש המטוס, כל כך רציתי לסמן למורה ישעיהו להסתלק מן המקום, כשם שהיה מסמן לי בעת שנכנסו התלמידים האחרים בשלושה טורים מסודרים אל הכתה, ואני נותרתי כרגיל, בחוץ. הפעם, עם הנוסע האחרון, נכנסתי אף אני והגפתי את הדלת הכבדה.
 
ימות ילדותי ונעורי...
בנחישות ובעיקשות של שנים עמלתי להשכיחם ממני. שרפתי את כל קשרי לעבר. בניתי את כל עולמי האישי מחדש, כנפקנית שהיתה לאשה הגונה ועברה לעיר אחרת. אני מכבר ילד אחר, חדש. 
חרף זאת, עודני משתוקק לנקום. עבורי – ישעיהו הוא מה שמכנים "מורה לחיים". עודני רוצה לחנוק אותו למשמע הטון המלגלג שלו כשהוא מבטא את שמי. עד יומי האחרון אֶטּוֹר לו.
אני שב ונזכר במעמד המביש שחזר על עצמו במשך שנים: אני ליד הלוח בחדר המורים, ישעיהו מולי מלוא קומתו, מנהל בית הספר (המורה יעקב, אביו של מיודענו יוסי שריד) יושב כצופה. הורי יושבים כהורי הנאשם בבית המשפט.
ישעיהו: "כתוב על הלוח 'המורה'!"
אני מרטט בגיר על פני הלוח וכלום לא קורה.
ישעיהו (בקרשצ'נדו) " אמרתי כתוב 'המורה'!" .
כנ"ל - איני מצליח.  
ישעיהו כמעט בצעקה: "כתוב 'המורה'!"
כלום לא קורה.
המורה יעקב שואל אותי בדבר איות בלי לכתוב. הַדִּבֵּר נעתק מפי.
אבא לישעיהו :"אולי תנסה מלה אחרת?"
ישעיהו להורי: "הוא אפילו לא מבין מה שאמרתי לו, הרי הוא פשוט מפגר".

בהרשמה לבית הספר התיכון, כבר ידעו "מי אני" ומראש נועד לי מעמד של תלמיד בלתי רשום.
מתמטיקה דווקא ידעתי. לפעמים אירע ונגשתי לבחינה והייתי או פותר אותה במלואה או נכשל לחלוטין. בכל פעם שפתרתי נכון, היה ישעיהו מאשים אותי לנוכח הכתה כולה – כי העתקתי את הבחינה מאביבה שכנתי (תלמידת-מחמד של המורה, שהיתה משתוחחת על מחברתה פן אציץ לה ואחמוס מנכסיה הרוחניים, וְעוֹשָׂה את ההצצה אל מחברתה בלתי אפשרית כלל).
הוא היה מציב אותי ליד הלוח ועורך לי טכס צליבה פומבי בפני כל הכתה, להוכחת בורותי. עובר בלעג מנושא לנושא עדי צלחה משימתו – לגרשני בבושת פנים החוצה באשמת רמייה.

כל אותן שנים הייתי גם מנודה חברתית. בני כתתי וחברי לתנועת הנוער התייחסו אלי בסדר גמור, אין לי שום תלונות לאיש מהם, אולם אף אחד מהם כמעט ולא החליף עמי מלה מעולם.
בכתה י"א, הברקה של אבי – קנו לי מכונת כתיבה. והנה פלא – אני כותב!... מאוחר מדי... (כיום יש לזה הגדרה קלינית והמון פסיכולוגים מתפרנסים משמות כמו דיסלקציה, דיסגרפיה, הפרעות קשב ושאר צרות, המקנות לסובלים מהם פריבילגיות רבות עד כדי מעמד של כבוד)...
 
הגפתי את דלת המטוס.
פצחתי בנאום: "הקברניט טל-שחר וצוותו מברכים... וכו' אנו מאחלים לכם טיסה נעימה" (לעצמי: "ישעיהו, לך אני לא מאחל"(.
שעות טיסה רבות לפנינו, (מטוס הבריטניה).
אני עוסק לי בהא ודא. יוסי כטבעו, מתמזג עם הקירות. חפציבה שועטת רצוא ושוב לאורך המטוס בניסיונות נואשים להבין היכן היא נמצאת ולשם מה. חניתה מתחפרת בשורה האחרונה בין שלל העיתונים שמספקת אל-על לנוסעיה – 'הצופה', 'המשקיף', 'המודיע' ועל פי שייכותו של שר התחבורה לאותה עת – 'דבר' או 'למרחב'. חניתה אורבת בזוית עינה לכל תנועותיה של חפציבה חניכתה ורושמת בעפרון קטן רשימות קטנות בדפתר קטן.
 
מתפרקד לו המורה ישעיהו במושבו, מפיק כל קורטוב עונג אפשרי מן התפקיד הזמני שנפל בחלקו במחזה "גם הוא באצילים".
ברגע של חסד מצדו, הוא מיירט באמצעות לחצן הקריאה את חפציבה ממרוצתה מהכא להתם, באי-היעילות האפיינית לדיילות מתחילות.
בעברי לידם אני קולט קטעי שיחה:
"הייתי מנהל בית הספר היסודי ברחובות שנים רבות וזה עתה יצאתי לפנסיה.
מביקור אצל אחי במינסק שב אני".
"וואו, היית ברוסיה? אומרים שאי אפשר לישראלים להכנס לרוסיה".
"שגריר ישראל במוסקבה היה תלמיד שלי והוא עצמו סידר עבורי את אשרת הכניסה לבריה"מ. הטסה הנך לרוסיה מדי פעם?"  
"הצחקת אותי אדוני, אל-על לא טסה לשום רוסיה ובכלל זו רק הטיסה השניה שלי ובקודמת טסתי ללונדון וחזרה לתל-אביב באותו יום".
"אם כך עלמתי טרם ראית עולם? אם כן, ראי נא את העיר מינסק", כך ישעיהו, הַפּוֹרֵשׂ על מדף הסעודה המתקפל לעיני חפציבה את תמונות המשפחה מן הביקור... "תימניה כל כך יפה , ולא מרחובות הנך? הכיצד"? 
"אני דווקא מירושלים, אבל יש לי המון קרובים ברחובות".
"ומיהם בני משפחתך אשר ברחובות? הן  מכיר אני את כל ילדי רחובות, כולם היו תלמידי. למשל הדייל שלכם, ע–ירן, היה תלמיד שלי. אני ממש מתפלא..."
"שחרזדה"! אני מגיח מאחורי גבה של הדיילת החדשה, ובקול מזיז ארונות: "בדקת כבר את ניקיון השירותים, שיש לך כל הזמן שבעולם?" 
 
מתחילים במכירת ה Duty Free. מכירת ה Duty Free בימים ההם היא סצינה מתוך "ספר הקבצנים". אלה הרגעים האחרונים טרם נשוב אל מדינת ה"צנע" הספרטנית.  הנוסעים – בהנחה שזו נסיעתם הראשונה וגם האחרונה בחייהם – הספיקו בששת שבועות מסעם לחלוף דרך כל ארץ ביבשת. הם חופנים את כל שאריות הַפֶּרֶט שנותר להם: דרכמות יוניות, לירות איטלקיות, דינרים יוגוסלביים, פרנקים שוויצריים, צרפתיים , בלגיים, קרונות דניות ושוודיות, תומאנים איראניים, ראנדים דרום אפריקניים, שילינגים בריטיים ואוסטריים, וכו'. כל נוסע ולגין מטבעותיו, נראה כמו אחד ששדד קבצני רחוב ברחבי היבשת.
מתקדמת עגלת הממכר. כל נוסע מגיש את תערובת המטבעות המצלצלת שלו, מבקש לקבל תמורתה כדי שוויה (בדרך כלל בסיגריות Kent ובושם Nina Ricchi), ואת העודף לקבל בדולרים ארה"ב. זאת בטרם הומצאו המחשבון ומכונת החישוב הניידת. ישעיהו משתאה למראה תלמידו המפגר, המחשב בזריזות וללא עפרון ונייר (שהרי אינו יודע כתוב), אינסוף שערי מטבע זה מול זה, מחשב את העודף וממשיך הלאה.
 הוא מעולם לא התעניין ולכן גם לא גילה, שטרם בואי לבית ספרו, בקבוץ, למדוני חברי לבית הילדים הרב-הגילאי, המבוגרים ממני בשנים רבות, את תורת החשבון שהתקשו בה ועד מהרה, עוד טרם ידעתי קרוא, הייתי אני הפעוט, מכין לכולם את שעורי הבית בחשבון.
שאול, הנווט, מופיע בקבינה ומזעיק בחרישיות מהדהדת את הדיילים אל הקברניט טל-שחר לתדריך דחוף כדלקמן: "מנוע מס' 4 בוער. אנו עמוסי דלק ולא יכולים לנחות נחיתת חרום טרם נשפוך את עודפי הדלק מעל היערות, להקל על משקל המטוס, ורק אז בעוד כשעה ומחצה לערך נוכל לנחות נחיתת חרום ונפנה את הנוסעים באמצעות מגלשות החרום". והוסיף: "כל מה שלמדנו ותרגלנו בזלזול – בהנחה שאלה הם דברים שקורים רק בסרטים – עומד לקרות עתה.  הִזָּכְרוּ בנהלי נחיתת ריסוק והתחילו לפעול מיד, בלי שהנוסעים ירגישו".
יוסי נמוג אל בין הקירות, חניתה מזיעה ואדומת פנים מדברת אל עצמה משפטים סתומים מתוך "נוהל נחיתת ריסוק" בנוסח של "למלך מידאס אוזני חֲמוֹר[2]". דווקא שירלי טמפל השחרחורת שלנו נראית זחוחה, על גבול המשועשעת. כל התורה עוד טריה אצלה מקורס הדיילות שזה עתה סיימה.
בתירוץ אֱוִילִי מגיפים את הוילונות לבל יראו הנוסעים את מנוע מס' 4 הבוער. מטף הכבוי שמובנה בבית המנוע, כשל בכבוי האש. נקל לראות את ארבעת להבי המדחף הענקיים של מנוע ה 765 Proteus שחדלו מלסוב ואת לשונות האש העולות מבית המנוע. הס מלרמז לנוסעים על הדרמה שהם משתתפים בה. רק לקראת הנחיתה נכין אותם לנחיתת ריסוק כפי שלמדנו.
אין באפשרותם של 4 דיילים לנהל ארוע של פנוי חרום ויש למנות מספר נוסעים כעוזרים לצוות בתפקיד שיוטל עליהם (כולל להרגיע את הדיילת חניתה). יחד עם הצוות, יהיו הם האחרונים לנטוש את המטוס. אחד אחד ובחשאי תדרכנו את אלה שבחרנו. ראש וראשון להם – ישעיהו, כמובן. הוא כבר מראש היה יָשׁוּב–מרטט במושב שליד חלון החרום בצד של המנוע הבוער. אני מסביר לו את תפקידו כאחראי לחלון יציאת החרום בצד המנוע הבוער. ישעיהו בחלחלה: "הנפשותינו בסכנה?" 
אני: "סכנה – היא אפשרות. כאן האסון – ודאי! כן, זה ארוע נדיר למדי. לא, לא ידוע לי כי אי-פעם קרה באל-על מקרה כזה ואף אחד מעמנו לא התנסה בכך מעולם אלא רק בתרגולות".
היה ישעיהו הולך וְשׁוֹחֵחַ, ומים הולכים בין ברכיו והוא מרטט בחרדתו, ומתכווץ בכסאו. וכמובן, מתרה אני בישעיהו: "אף מלה לנוסעים, פן תפרוץ בהלה. בעיתוי הדרוש יודיעו להם את שיהיה עליהם לדעת". אני מרגיע את מורי המבוהל: "תלמיד אפשר להשאיר כתה, מטוס אי אפשר להשאיר באוויר".

נוסע זועם ומפוחד מתפרץ אל רחבת הדלת הקדמית ומתלונן על שמסתירים מן הנוסעים מצב חרום. "מנין לך שיש מצב חרום? שואל אני. 
"הנוסע בשורה לפני אמר לי שאתה ספרת לו והראה לי את המנוע".
"למען האמת, אנחנו משתתפים בתרגיל", אמרתי. "לשם כך מדמים מנוע בוער, אך אין לנוסעים כל ענין בכך והתרגיל יסתיים בקרוב. הנוסע שלפניך נראה לי קצת פנטזיונר, הוא סיפר לי שהוא היה מורה שלי..."  
"נכון, גם לנו הוא סיפר שהוא היה מורה שלך ושאתה היית שקרן ורמאי מאז שהיית ילד ושהוא לא מתפלא שמה שיצא ממך זה מלצר מעופף", ספר הנוסע בהקלה רבה.  
חניתה: "חבצלת, לווי את האדון למושבו ותרגיעו את השכנים שלו שכבר יודעים משהו. תסבירי להם בשקט כי  מוטב שינתקו מגע עם הנוסע המוזר בטרם יגיע להתקף פסיכוטי".
חפציבה קרובה לדמעות. כל הדיילים החדשים עוברים את ההשפלה בידי הותיקים. אלה, מתעלמים משמותיהם להוכחת אפסותם, פונים אליהם בנימת פקודה, נמנעים מלשבת לידם בנסיעות לשדות התעופה ומהם. כמה זמן עובד נחשב "חדש"? עד שיש חדשים ממנו. 
 
המטוס הנמיך טוס. הכנף המשיכה לבעור. כולם חולצים נעלים, יושבים בתנוחה עוברית. אני חולף לאורך המטוס לביקורת אחרונה. אני רואה את ישעיהו מבועת ואחוז אימה. אני מפזר חיוכים כחתול שאכל את כל הנקניק. הנוסעים, חלקם מצווחים, יש המתפללים, יש חרישיים, ואני? ראשי ריק ונבוב, חסר כל תחושה, כאילו רק אני וישעיהו, לבדנו, ביום הדין.
בסופו של דבר נכמרו רחמי על ישעיהו הפוחת והולך, והושבתי לידו את חפציבה אשר הנווט הוצב במקומה בדלת האחורית. 
חפציבה מדהימה. איני יודע אם חמת מזג היא אם לאו, אבל קרת רוח להדהים. כאילו כלום לא מתרחש סביבה. היא חופנת את כפו של ישעיהו, מרגיעה אותו, מספרת לו מיני סיפורים,  כאילו לא היו רגעים אלה, אולי הרגעים האחרונים לחייה. ההיה עלי להקדים ולהציע לה הצעות מגונות טרם יעוטו עליה כולם? כנראה שלא. בעוד דקות ספורות נהיה אולי עיסה מדממת העולה בלהבות ואם נשרוד, אין לי ספק שתוך זמן קצר ימצא את דרכו אליה אחד מבכירי הקברניטים והיא תצחק על כל החניתות הממורמרות.
 
קברניט טל-שחר הנחית את המטוס אחוז הלהבות בכנפו, בנחיתה מושלמת על מסלול צדדי ובלם באחת. כל שלא היה מחובר לרצפה, כָּפוּת בחגורות למושב או לדפנות המטוס, כולל כמה נוסעים ששחררו את החגורות, עף קדימה והוטח במחיצה הקדמית.
פרצתי את הדלת הקדמית שהייתי ממונה עליה, והפעלתי את ה"מגלשה" שלא היתה אלא יריעת אברזין; שני נוסעים צעירים וחסונים השתלשלו כלפי מטה, אוחזים בלולאות העשויות לצורך זה, פורסים ומותחים את היריעה והנוסעים מתחילים להחליק כלפי מטה, יחפים ומבוהלים, ופותחים במרוץ מטורף להתרחק מן המטוס.  עדת מכוניות כבוי-אש ועשרות אמבולנסים צופרים ומאותתים באורות חרום הקיפונו מכל עבר, אוטובוסים פעורי דלתות נכונים לקלוט את ה"ניצולים".
בעודי ניצב בדלת הקדמית מצד הכנף הבוערת, שִׁלַּחְתִּי במורד המגלשה, בין אחרוני הגולשים, את ישעיהו – שנראה כמו דמות השעווה של עצמו –וחפציבה, אוחזים ידים.  בהגיעם לקרקע, פרץ ישעיהו בריצה לכוון ההפוך מזה שחפציבה מנסה למשכו אליו, מקרטע בדיוק אל מתחת לכנף הבוערת. אמבולנס דלק אחריו ואסף אותו ממש מתחת למנוע הבוער. הוא היה כל כך קטן קומה, כל כך זקן, כל כך עלוב וכל כך חסר אונים...
המורה ישעיהו האימתני שהיה מביים את כל הצגות בית הספר ביד רמה, הפעם סטטיסט במחזה אשר ממש לא ביקש לקחת בו חלק.
שלום לך המורה ישעיהו. ולא להתראות. סיימת את תפקידך בחיי. 
אפשר והמעשה הטוב של הרגע האחרון שעשיתי למענך, כשעליבותך נגעה ללבי – בהושיבי לידך את חפציבה – יסיר מעלי את גורלי כיורש גהינום, ויגְאָלַנִי מן הסיכוי  לפגוש אותך שם.


[1] השמות בדויים, פרט לשמותיהם של הַמְּסַפֵּר ושל המומחה לפדגוגיה/גלישה ממטוסים בוערים. כל העובדות – נכונות עד מדויקות.
[2] אגדה יונית על המלך מידאס שאוזני החמור שנענש בהן היו סוד שמגלהו היה מוצא להורג. מן הספר אי-אפשר היה להסתיר את הסוד שהיה עליו כבד מאד. בעבי היער חפר הספר בור עמוק ושם חזר על המשפט "למלך מידאס אוזני חמור" חוזר והשמע. כסה הספר את הבור בעפר וחזר לביתו בלב קל. והנה, ממש מעל הבור, צמח שיח של קני סוף, ועם משב הרוח, בקעה המיה מן הקנים: "למלך מידאס אוזני חמור".
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים