עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  מדרגות נסתרות
דף הבית >> סיפורים קצרים >> מדרגות נסתרות

מדרגות נסתרות

  
אסתר הושיטה בקושי רב את  ידה לעבר המראה הקטנה שהונחה על השידה לצד מיטתה במחלקה הגריאטרית והביטה זמן מה בפניה. דימעה נשרה על לחיה  ועברה בין קמטי גילה, זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה משוחררת מהחטא שכבל את נשמתה במשך שישים השנים האחרונות. היום בגיל 85, רגע לפני שהיא הולכת לעולם האמת, היא יודעת שהיא ללא ספק שילמה מחיר כבד.
 
בצעירותה היא היתה ילדה יפה  ומחוזרת, ולמרות זאת, היא התאהבה ביאיר, הבחור השקט שגר בשכונה שלה, סוג הבחורים ששום נערה לא מבחינה בהם, אך דומה שהוא לא הוטרד בענייני נשים, אלא השקיע  את רוב זמנו בלימודי ההוראה. היו לו הורים מבוגרים ואחות אחת, מרים. לאחר לימודי התיכון, נאלצה מרים לעבוד במקום ללמוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה ובמיוחד לעזור לאחיה לממן את לימודיו באוניברסיטה. היא קיוותה שבבוא העת הוא יסיים את לימודיו  והנטל ירד מכתפיה, אותו הנטל שלקחה על עצמה לפני כשנה, כשאמה לקתה במחלה ממנה התעוורה ואביה נאלץ לעבוד בחצי משרה, כדי להשגיח על אשתו, מצב שדרדר את המשפחה מבחינה כלכלית.
 
את יאיר היא הכירה דרך מרים. באחד הימים היא הלכה לבקר את חברתה שגרה בעיר אחרת וראתה את מרים מנקה את ביתם. אסתר נזכרה במבט הארוך והמובך שמרים תלתה בה. גם אסתר הובכה, מרים הייתה בסך הכול גדולה מאסתר בשנתיים, ונראתה צנומה וכל כך עדינה שמלאכת הניקיון לא הלמה את הנתונים השבריריים שלה. שתיהן עמדו שם מובכות וחסרות מילים, ואז מרים הנידה בראשה לאות שלום ואסתר החזירה לה שלום.  שעתיים לאחר מכן מרים סיימה את עבודתה ונסעה לביתה.
שתי דקות לאחר יציאתה של מרים, חברתה של אסתר שמה לב שמרים שכחה את מפתחותיה. אסתר לקחה את המפתחות ורצה לעבר תחנת האוטובוס, אך מרים כבר לא הייתה שם. אסתר עלתה לאוטובוס וירדה בתחנה הסמוכה לביתה של מרים, שם מצאה אותה יושבת על המדרגות בכניסה לבית. כשמרים הבחינה באסתר חיוך קל עלה על שפתיה, היא מייד ניחשה את הסיבה לביקור של אסתר ונשמה לרווחה.
"תרצי להיכנס ולשתות איתי משהו?" שאלה מרים מתוך נימוס.
האמת שלא היה לאסתר זמן, אך היא חששה שסירוב יתפרש כאילו שאינה רוצה קשר איתה בשל עבודתה ולכן הנהנה.
מרים פתחה את מנעול הדלת ואסתר התרכזה בכף ידה של מרים. למרות  העבודה עם חומרי הניקוי ידה של מרים הייתה יפה כמו קטיפה. הן התיישבו במטבח ושתו תה ואחרי שסיימו קמה מרים ממקומה "אני צריכה להכין אוכל, אבל את  יכולה לשבת פה בזמן שאני מבשלת".
"לא, אני אקום, אני לא רוצה להפריע לך".
"את לא מפריעה". אמרה מרים בחיוך ואסתר הודתה בינה לבין עצמה שיש במרים משהו שהוא מעבר ליופי. העדינות שלה הייתה כובשת. היא הייתה נעימת הליכות  במלוא מובן המילה.
"זה יקח לי רק חצי שעה ואחר כך נוכל שתינו לשבת ולאכול ביחד". המשיכה מרים.
עודנה חוככת בדעתה אם להסכים להזמנה והינה נשמעה חריקת דלת הכניסה ואל המטבח נכנס בחור שדמה למרים כשתי טיפות מים".
"שלום יאיר, באת מוקדם היום". אמרה מרים.
יאיר חייך קלות.
"תכיר, זאת אסתר השכנה שלנו".
"אני מכיר אותה". אמר יאיר ולחץ את ידה של אסתר.
"וזה יאיר, אחי התאום, אנחנו תאומים זהים". התפארה מרים.
'זהים ויפים' חשבה אסתר כשראתה חיוך קל ניבט בזוויות פיו של יאיר. עיניו הביטו לתוך עיניה והיא נותרה זמן מה מהופנטת.
את הדרך חזרה לביתה אסתר עשתה בריחוף, היא הייתה מאוהבת כמו שבחיים שלה לא הרגישה.
 
כשיאיר ביקר בביתה לראשונה, הוריה היו בטוחים שזה רומן חולף, אך כעבור חצי שנה הם נישאו ושנה לאחר מכן היא הלכה ללמוד בסמינר לגננות ובעלה התחיל את עבודתו כמורה בבית ספר. באחד הימים כשהיא ויאיר ישבו בסלון והקשיבו לתוכנית בידור ברדיו הופתעו לראות את חנן, אחיה של אסתר, נכנס בדלת כשהוא מחבק את מרים. אסתר נותרה ללא מילים. היא היתה בטוחה שבפעם הזאת אחיה עבר את הגבול.  אחיה היה בחור נאה ותמיד היו לו חברות, אך הוא מעולם לא היה נאמן לאף אחת מהן. אסתר היתה בטוחה שבעיני אחיה, מרים היא עוד שם בתוך רשימת הכיבושים שלו והיא לא רצתה שמרים תפגע. אך היא טעתה, מרים הייתה האישה שהצליחה לכבוש את ליבו של אחיה וכמעט ללא מאמץ הביאה אותו אל מתחת לחופה.
 
הנישואים של אסתר ויאיר היו נפלאים. יאיר, כמו אחותו, היה נעים הליכות ואיש תרבות הן בהתנהגותו והן בהשכלתו. היה לו ידע רב כמעט בכל דבר ועניין ושמו כמורה מחנך הלך לפניו. הוא אהב את התלמידים והתלמידים אהבו אותו. היה ברור שהוא נועד להוראה, היה ברור שהוא רואה במקצוע ההוראה שליחות.
 
לעומתם, נישואיהם של מרים וחנן ידעו עליות ומורדות, שכמובן העליות נרשמות לטובתה של מרים והמורדות לרעתו של חנן.  הספיקו לחנן שישה חודשים כדי לחזור לסורו ולצאת עם נשים נוספות. מרים ספגה את העלבון בשתיקה. היא לא סיפרה על כך לאיש במשך שנתיים, עד לאותו הלילה הנוראי:
היה זה ערב שישי חורפי וסוער. מרים התקשרה אל אסתר בעשר וחצי בלילה וביקשה ממנה לבוא אליה לשיחה. אסתר הניחה שאם מרים מבקשת ממנה להגיע בשעה מאוחרת וביום סוער כזה, סימן שהעניין אינו סובל דיחוי ולכן החליטה לנסוע אליה. יאיר הקפיץ אותה ברצון ואף המליץ שבמזג אוויר כזה עדיף שהיא תישאר לישון שם, כך הוא לא יצטרך לטרוח ולהגיע שוב כדי לאסוף אותה. אסתר הסכימה ויאיר היה מרוצה. הוא מאוד אהב את החברות ההדוקה בין אחותו לאישתו.
כשאסתר נכנסה לביתה של מרים, חנן  לא היה בבית. "הוא יוצא כל יום שישי". אמרה מרים כהערת אגב. באותו הלילה הסתבר לאסתר שהיא טעתה לחשוב שאחיה שינה את הרגליו הבוגדניים.
"אני מצטערת שהטרחתי אותך, אבל את החברה היחידה שלי".
"חשבתי שהכול בסדר ביניכם".
מרים הנידה בראשה  ובדמעות גוללה בפני אסתר את תמצית חייה לצידו של חנן. הסתבר לאסתר שאחיה מתעלל במרים מילולית, שהוא משפיל אותה וקורא לה בשמות גנאי וכמובן בוגד בה עם נשים אחרות. "אני מצטערת שאני שמה אותך במקום לא נוח" אמרה מרים "אני מבינה שזה אחיך וקשה לך לשמוע אותי מדברת בגנותו, זאת הסיבה שלא סיפרתי לך עד עכשיו,  ובכל מקרה, אני מעדיפה לספר לך מאשר להוריי או ליאיר. את יודעת, יאיר מאוד רגיש ומאוד מחובר אלי ואני חוששת שאם אספר לו, זה יחבל בקשר הטוב שבינו לבין חנן".
אסתר הנהנה.
"אל תספרי לו הא?"
אסתר הנהנה שוב, אך היה ברור לה שהיא מתכוונת לספר ליאיר, אם חנן לא מכבד את החברות הזאת, אין סיבה שהיא תתקיים.
אסתר אחזה בידה של מרים והביטה בדמעות שנשרו מעיניה. "אל תתני למילותיו של חנן להוריד את הבטחון שלך. תאמיני לי, את אישה מיוחדת. אני מעריצה אותך".
מרים חייכה בעגמומיות "איך אפשר להעריץ מישהי שמתנהגים אליה כך והיא לא קמה והולכת, אלא שותקת?"
אסתר נשכה את שפתה התחתונה. "אני חושבת שאין לזה שום קשר לאופי שלך או לאישיות שלך, זה פשוט מאוד קשה לקום ולעזוב. צריך הרבה אומץ כדי לעשות את זה".
"בהחלט" אמרה מרים. השתרר שקט ביניהם זמן רב ואז אסתר הפרה את השקט "למה בעצם החלטת לספר לי את זה אחרי שנתיים של שתיקה?"
"האמת, שהייתי ממשיכה לשתוק אילו לא הייתי זקוקה לעצתך. סיפרתי לך את כל זה, כדי שתעזרי לי לעשות החלטה".
אסתר הרגישה שמשהו לא צפוי עומד ליפול עליה וכך היה.
מרים לקחה נשימה עמוקה ובקושי רב הצליחה להוציא את המילים מפיה. "אני בהיריון ואני חושבת שאסור לי ללדת שום תינוק  אל תוך הזוגיות המקרטעת הזאת, כי ברור שחנן יהפוך אותנו למשפחה אומללה".
אסתר היתה בשוק. "את בעצם מתייעצת איתי אם לעשות הפלה?"
מרים הנהנה.
אסתר נותרה מזועזעת. היא ויאיר מנסים כבר שנתיים וחצי להביא ילד לעולם ללא הצלחה והינה גיסתה יושבת מולה וכמעט בלי להניד עפעף רוצה להפטר ממשהו שעבור אסתר זה משאת נפש. לאסתר הייתה דיעה נחרצת בעניין, אך היא לא רצתה לשפוט את גיסתה ברגעי השפל שלה "אני לא הייתי עושה הפלה, אך זאת ההחלטה שלך ושל חנן. אני חושבת שלמרות הכול, את חייבת לדבר על כך עם חנן..."
"אני לא יכולה להתייעץ עם הבן אדם שבגללו אני רוצה לעשות הפלה". קטעה אותה מרים בחוסר נחמדות ובקול מנוכר שלא אפיין את הליכותיה הנאות.
אסתר שפשפה את מצחה בידיה בייאוש, היה ברור שהיא אובדת עצות. "בואי נישן הלילה ונדבר שוב על הנושא הזה מחר בבוקר בראש צלול, בטוח שיש לכך פתרון, לכל דבר יש פתרון".
"את ישנה פה?"
אסתר הנהנה "יאיר יודע".
מרים עלתה לישון בחדר השינה אשר בקומה השניה ואסתר נכנסה לחדר השינה שהיה בקומה הראשונה. אסתר שכבה במיטה ומצאה את עצמה בוכה. מכל הדברים הקשים עליהם מרים שוחחה איתה עניין ההפלה הכי נגע לליבה והציף אותה. היא מאוד כעסה על מרים והיא התכוונה לעשות ככל יכולתה כדי למנוע ממרים לעשות את ההפלה. רעם חזק חדר אל תוך מחשבותיה והיא הרגישה שזה היה ביטוי הולם לזעם שחשה לגבי תוכניותיה של גיסתה. חלפו שעתיים ואסתר עדיין לא הצליחה להירדם. היא שמעה את דלת הכניסה נפתחת והבינה שאחיה חזר מהבילוי הלילי. היא החליטה לקום ממיטתה ולשוחח עם אחיה על היחסים שלו עם מרים ולו רק כדי למנוע את ההפלה. אחיה הופתע לראותה "לא ידעתי שאת מתכוונת לישון פה. אילו ידעתי הייתי נשאר בבית".
"אתה לא צריך להישאר בבית בשבילי, אלא בשביל אשתך".
"מה היא סיפרה לך?" שאל אחיה בזלזול.
"אני חושבת שכדאי שנשב ונדבר על זה עכשיו. אם לא איכפת לך".
הם ישבו במטבח ואסתר הסבירה לאחיה שהיא יודעת על היחסים העכורים  שלו עם מרים ושהיא מתכוונת לספר על זה ליאיר. אחיה מאוד כעס וכמובן שהיתה לו גרסה משלו  לכל האירועים. אסתר ניסתה לשכנע אותו שהדרך בה הוא מטפל בבעיות אינה נכונה, אך אחיה מצא אלף סיבות להצדיק את עצמו. דבר שגרם לאסתר לאבד את סבלנותה, ואז כמו רפלקס לא רצוני נפלט לה המשפט: "או.קיי. אם אתם לא מסתדרים אולי באמת כדאי שהיא תעשה הפלה".
עיניו של אחיה נפערו לרווחה.
"אוי, אני מצטערת" מלמלה אסתר "אוי, כמה שאני מצטערת ... לא הייתי צריכה לספר לך. זה נפלט לי בלהט הדברים. בבקשה אל תגיד למרים שספרתי לך, תחכה שהיא תספר לך בבקשה".
"אחרי ההפלה או לפני?" שאל אחיה בנימה מלגלגת.
"למעני חנן, אני מבטיחה לך שהיא לא תעשה הפלה לפני שתדבר איתך, בבקשה חנן, אני אדבר איתה, אני אשכנע אותה שלא לעשות הפלה".
הוא הנהן, אך לא קיים.
עשר דקות לאחר מכן הוא עלה במדרגות לחדר השינה והיא שמעה אותו נוזף במרים. מרים השיבה לו בשקט ואז החלו האשמות הדדיות כשאחיה מרים את טון דיבורו ומרים מגיבה לדבריו בטון נמוך.
"מתי חשבת לספר לי על זה לפני ההפלה או אחרי?" כעס אחיה.
אסתר הרגישה נורא. לקח למרים שנתיים לפתוח את ליבה בפניה והיא בהזדמנות הראשונה הפרה את האמון הזה. היא ידעה שמרים לעולם לא תסלח לה.
"אני מעדיף להרוג אותך ולשבת בכלא כל החיים שלי מאשר לתת לך גט". אמר אחיה והמשיך לעלוב ולהאשים את מרים בהרס הנישואים.
אסתר החליטה לעלות לחדר השינה שלהם ולנסות לשים קץ לסכסוך שנגרם בגללה. היא שמה על עצמה חלוק ופתחה את דלת ההזזה מעט. באותם רגעים היא ראתה את גיסתה יוצאת מהחדר וחנן אחריה. הוא תפס אותה בזרועותיה וניסה למנוע ממנה לרדת במדרגות, מרים  ניסתה להשתחרר ממנו ואז התגלגלה במורד המדרגות.  הכול היה עניין של שניות.
 
אסתר נותרה לעמוד ליד דלת ההזזה קפואה. מבטה עבר מהמראה של מרים ששכבה ללא ניע על הריצפה לעבר אחיה שעמד בקומה השניה חסר תנועה. לקח לה דקה ארוכה להתאושש.
היא רכנה לעברה של מרים וניסתה לבדוק אם היא נושמת, אחר הביטה מעלה לעבר אחיה שעדיין היה נטוע במקומו. "אני חושבת שהיא מתה".
אחיה ירד באיטיות במדרגות והתיישב על המדרגה התחתונה. הוא אחז את ראשו בידיו "זאת הייתה תאונה". מלמל "היא אמרה לי שהיא רוצה להתגרש... התפתח ויכוח והיא יצאה מהחדר. ניסיתי לעצור אותה...ואז היא נפלה". התייפח חנן.
"אני אתקשר לאמבולנס". אמרה אסתר.
הפרמדיק הגיע ואסתר סיפרה לו שקמה מהמיטה לשתות מים ומצאה את גופתה של מרים על הריצפה. היא לא הזכירה את אחיה. לא היה לה שום מושג למה נהגה כך. אחרי בדיקה קצרה הודיע להם הפרמדיק מה שכבר היה ידוע להם – שמרים נפטרה.
למחרת בבוקר, בשל כבוד המת, נקברה מרים בחופזה ואיש לא חקר ולא ידע את פרטי המקרה למעט היא ואחיה. אך מאותו הזמן העצב שכן בביתה והיה חלק בלתי נפרד ממנה ומיאיר, היא משום שהסתירה את הסיפור מבעלה למען אחיה והוא משום שאיבד את אחותו התאומה. אחיה לעומת זאת, בנה לעצמו משפחה חדשה.
 
לאורך השנים, התווסף לה ולבעלה עצב נוסף כשגילו שאינם מצליחים להביא ילדים לעולם שיכניסו מעט שמחה לבית הגדול ולליבותיהם. הדבר גרם לבעלה להשקיע את רוב זמנו ומרצו בעבודה וכעבור שנים אחדות התמנה למנהל באחד מבתי הספר התיכונים.
כשהגיע הזמן של בעלה לצאת לפנסיה היא דאגה, היא הייתה בטוחה שהוא יאבד את הטעם לחייו, משום שבשנים האחרונות עולמו התמקד בשני דברים, מסירותו לעבודה ואהבתו לתלמידים אותם ראה כילדים שלו. אך היא הופתעה כשהוא בא אליה יום לאחר פרישתו מהעבודה והתנצל בפניה על כך שהשקיע את כל אהבתו לתלמידי בית הספר והזניח את אהבתם. הוא הבטיח לה שאת שארית חייו הוא יקדיש לה. היא שמחה שכך הרגיש כלפיה, אך יחד עם זאת, ככל שהוא הפגין כלפיה אהבה, כך גדלה שנאתה העצמית.
 
לאורך כל השנים, היא חככה בדעתה אם לספר לבעלה על הסוד הנורא ולהוריד מעצמה את המטען, אך היא אף פעם לא מצאה את האומץ לעשות כן.
שנים האמינה שמותו של אחיה יקל במעט על המשא הכבד. אך אחיה זכה לאריכות ימים. ימים שבהם הכאב בער בתוכה כאש התמיד. ואז הוא נפטר בגיל 77 ורגע האמת הגיע. הסתבר לה שמותו לא הביא לה את השחרור המצופה, אלא העמיד בפניה בעיה מוסרית גדולה יותר: היה ברור לה שאסור שבעלה ילווה את רוצח אחותו בדרכו האחרונה. היה ברור לה שעליה למנוע את זה בכל מחיר. אך היא בחרה בשתיקה. בחרה לקחת את סודה איתה לקבר ולהעניק לבעלה את השקט שבאי הידיעה?
 
בלב כבד הניחה את הכובע על ראשה ויצאה לבעלה שחיכה לה בחצר, כדי שיוכלו יחדיו ללוות את אחיה בדרכו האחרונה.
כמצופה, בעלה ישב בחוץ כשראשו כפוף בין כפות ידיו. בעלה שמע את צעדיה והרים אליה את ראשו. היא ראתה את הדמעות ששטפו את פניו. היה ברור לה שהוא שבור ממותו של אחיה אותו הוא מאוד אהב. היא הניחה יד מרגיעה על כתפו, אך בעלה הזיז את ידה מעליו. היא שמה לב שהוא מחזיק נייר בידו השניה. "הבן של אחיך היה פה. הוא נתן לי את המכתב שאביו כתב. הבן של אחיך חשב שכדאי לתת לי את המכתב לפני הלוויה, כדי להעניק לי את הבחירה אם ללוות את אחיך בדרכו האחרונה או לא".
אסתר הביטה בנייר והבינה. אחיה הפחדן החליט לאחר מותו להתוודות על המעשה שלו. היא כל הזמן חשבה עליו, אך הוא מעולם לא חשב עליה, הוא לא חשב על מה שהוא משאיר מאחור.
בעלה הניע ראשו בייאוש. אחר נעץ זמן מה את  מבטו בטבעת שעל אצבעו. דמעות נשרו מעיניו כשהוציא את טבעת הנישואין מאצבעו והניחה על השולחן. הוא קם ללכת.
"לאן אתה הולך?" שאלה בקול חלוש.
"הגעתי לגיל שאני יכול לקוות רק לדבר אחד - שיש עולם הבא שם את ואחיך תשלמו על מעשיכם". אמר בקול מנוכר, נעלם הקול הרך והנעים שהיתה מורגלת לאורך כל השנים.
 
עכשיו, חמש שנים לאחר מכן, היא שוכבת במחלקה הגריאטרית גלמודה וערירית. היא כל כך מקווה שבעלה יפתיע אותה ויבוא להיפרד ממנה. הוא היה ונשאר אהבתה הגדולה. הוא היחיד שיכול לגרום לה לקבל את המוות שלה בשלווה: מבט עיניו, חיוכו, פניו המאירות, מילותיו הרכות... עיניה נעצמות, היא מרגישה את הכרתה הולכת לבלי שוב... יד מנחמת אוחזת בידה ברכות - ידה הרכה והענוגה של חברתה מרים.



                                                                           
                                                                               
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים