עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  אין מחיר לחופש
דף הבית >> סיפורים אישיים >> אין מחיר לחופש
אין מחיר לחופש

דווקא היום התחיל יפה. חברתי הציעה לי לבחור בין גלישה על הגלים המפורסמים של סן דאגו לבין הליכה לאווטלט הנמצא על גבול ארה"ב-מקסיקו. מאחר ואני לא יודעת לגלוש על הגלים בחרתי באווטלט.
חברתי הבטיחה לי שתוך עשרים דקות אנחנו באווטלט הכי טוב והכי זול בארה"ב, אך חולפת לה שעה ואנחנו עדיין בתוך פקק. סוף סוף אנחנו יוצאות ממנו והיא אומרת "אוי, קיבינימט, טעיתי, לא נורא, נכנס למקסיקו ונעשה פרסה".
אני מבחינה בשוטרים חמושים וחמורי סבר ונכנסת ללחץ "חייבים להיכנס לשם?" אני שואלת.
"תירגעי, סתם שטויות, נכנסים ויוצאים ותוכלי להגיד שהיית במקסיקו".
חברתי מושיטה לשוטר את הדרכון הישראלי שלי ואת האמריקאי שלה. הוא פותח את הדרכון שלי, מביט בפניי, סוגר את הדרכון ומניח בצד. הוא פותח את הדרכון של חברתי, מביט בה, מביט בדרכון, שוב בה ואז מבקש ממנה לנסוע מעט קדימה ולהמתין בצד. חברתי מזיזה את מכוניתה הצידה וממלמלת "ישראלים זה תמיד בעיה, הייתי צריכה לדעת".
השוטר ניגש אלינו, מוסר לי את הדרכון ומודיע לחברתי שהדרכון שלה פגום ולכן זה בבירור. נא להמתין בסבלנות, הוא מבקש.
אנחנו ממתינות בסבלנות עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות ואחרי חצי שעה נגמרת לנו הסבלנות.  חברתי ואני ניגשות אל השוטר ומבררות איתו מה קורה איתנו. הוא מבקש שנמשיך להמתין בסבלנות.
 
אני מנסה להסביר לו שנכנסנו בטעות למקסיקו וכל רצוננו זה לחזור על עקבותינו וללכת לשופינג באווטלט.
"גברתי הנכבדה", פונה אלי השוטר, "איש לא עוצר אותך פה, מבחינתי את יכולה ללכת לשופינג כבר עכשיו, אבל השופינג היחיד שחברתך תעשה היום, זה לקנות כובע סומבררו".
"יש לו הומור למניאק הזה". אומרת לי חברתי בעברית ושוכחת שמניאק והומור אלה מילים באנגלית. כמובן שלאחר צחות לשונה, ציווה עלינו השוטר להמשיך ולהמתין בצד עד שהוא ייגש אלינו, והזכיר לנו בקול רשמי שדרכון פגום זו עבירה חמורה על החוק שדינה מאסר.
אנחנו ממתינות זמן מה ואני מתחילה להבין שהזמן פועל לרעתי ועוד מעט האווטלט ייסגר. אני פונה לחברתי בעדינות "תגידי, איכפת לך שבזמן שהם עושים את הבירור, אני אלך לעשות קניות באווטלט וכשהכול יסתיים תצטרפי אלי?"
"אני מקווה שאת צוחקת", היא אומרת ומביטה בי בקשיחות.
אני מבינה שניסיוני נכשל וממהרת להחליף נושא "תגידי, יש מצב שהוא רוצה מאיתנו שוחד? ידיד שלי סיפר לי שעצרו אותו במקסיקו על עבירת תנועה, הוא שילם לשוטרים שוחד והם נתנו לו ללכת".
החברה שלי מתרכזת לרגע בשאלתי ואומרת "מה זה שוחד? איך מחליטים כמה זה שוחד מכובד? הרי ברור שאם ניתן לו  50 דולר הוא יפגע, לא?"
אני מסכימה איתה. "תיראי,  100 דולר נישמע בסדר, אבל אם רוצים ללכת על בטוח ניתן לו 500 דולר".
"500 דולר? יש לך לתת לו 500 דולר?!" מזדעקת חברה שלי.
"לי? למה לי? את עצורה פה לא אני".
"אבל באנו לאווטלט בשבילך, אני מבחינתי אין לי מה לחפש באווטלט. אני מוכנה להתפשר על חצי חצי".
"אז תיתני לו את החצי שלך ואני מקווה שהוא יסכים להתפשר".
"נאוה, אני לא אוהבת את הבדיחות שלך עכשיו".
"מי מתבדח?"
"אז את לא מתכוונת להשתתף איתי בהוצאות?"
הבטתי בה בתדהמה והבנתי את מה שהיא עדיין לא הבינה, שהיא מתרכזת בבעיה השולית כשהבעיה הגדולה, המאסר, מרחפת מעל ראשה.  
"אז מה את אומרת?" היא ממשיכה, "נניח שאנחנו מנסות לשחד שוטר ישר, אז אכלנו אותה בגדול, לא?"
"אז בואי נהיה מתוחכמות, נישאל אותו אם צריך לשלם קנס, ונוסיף שאין לנו צורך בקבלה".
החברה שלי מסתכלת עלי, כמו דנה בינה לבין עצמה ברעיון שהעליתי "ומי תלך אליו עם הצעת הקנס ללא קבלה?"
"את", אמרתי.
"למה אני?"
התשובה הייתה מיותרת כמו השאלה.
המשכנו לשבת, שעה, שעתיים, שלוש, ראיתי אותה מתחילה להילחץ מהמצב וניסיתי בדרכי להרגיע אותה. "יהיה בסדר, האוכל המקסיקני בכלל לא רע".
"תסתמי כבר עם הבדיחות המפגרות שלך", נזפה בי ופרצה בבכי. "את חייבת ללכת ולדבר איתו, תציעי לו שוחד, סקס ווט-אבר, העיקר שכבר נצא מפה".
הבכי שלה שבר אותי. אזרתי אומץ וניגשתי לשוטר "על מה אתה עוצר אותה? מה בסך הכול קרה, דרכון מקומט קצת?"
הוא הביט בי כאילו נפלתי מהירח. הוא לא ידע מי אני בכלל.
"אני והחברה שלי כבר ארבע שעות פה בגלל הדרכון הפגום שלה..." אני מחדדת את זכרונו.
"אוי נכון, אני מצטער, שכחתי מכן לגמרי".
הייתי מזועזעת לנוכח העובדה שישבנו חרדות במשך ארבע שעות כי האדון שוטר שכח אותנו, אבל הרגע שהוא מסר לי את הדרכון של החברה שלי השכיח ממני את כל הכעס והצער. לקחתי ממנו את הדרכון ונופפתי בו מול פניה המופתעות של חברתי "בואי נברח מפה".
"את גדולה איך עשית את זה?" שאלה באושר אחרי שיצאנו ממקסיקו.
"שילמתי לו שוחד. מה לעשות? לא יכולתי לראות אותך בוכה". שקרתי במצח נחושה.
"וואוו, איזו אמיצה את! כמה שילמת לו?"
"לא חשוב, פחות ממה שסיכמנו".
הגענו לאווטלט. היא התעקשה לשלם על הקניות שלי.
 איך אומרים?
"אין מחיר לחופש".
 
נאוה דיקסטרה
שלח לחבר הדפס
שתף
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים