עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ"...
דף הבית >> סיפורים קצרים >> "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ"...

  
"וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ"

      (ישעיהו פרק ל',פסוק כ').
 
 
 
מצאתי עצמי בבית הילדים בקבוץ. אותו "בית הילדים" אודותיו נכתבו ספרים וסופרו סיפורים ומצאו ממנו את פרנסתם ברווחה דורות של פסיכולוגים:
הורי התגייסו שניהם בין ראשוני הנענים לחובה שהטילה עליהם ה"הגנה" – להתגייס לצבא הבריטי, בסמוך לפריצתה של מלחמת העולם השניה. אני אופסנתי בקיבוץ, מה שקורין "ילד חוץ". היה עלי להתמזג אל המרקם של קבוצת הילדים הלא גדולה, כולם מבוגרים ממני, ואחד אפילו ב 10 שנים, חבורה פעלתנית וזמזמנית, שעליהם מופקדת פרומה המטפלת, גברת לפידות "ייקית", המנהלת ביד רמה את המופקדים למרותה באולם גדול בקומת חצי-מרתף של "בית הבטחון " הדו-קומתי. כעשרים מיטות סדורות בניצב אל הקירות. בירכתי אולם המיטות היה פרוזדור קצר המוביל לשני בתי שימוש ומקלחת מגירת צוננים בכל עונות השנה. גם כיור "חינוכי" היה בפרוזדור: כל המשמיע מלה מסדרת המלים המגונות בעיני פרומה, נגרר היה בבדל אזנו אל הכיור ופיו היה נרחץ ביסודיות ארכנית בסבון הכביסה החריף. מטוהר-הפה הוזהר כי בפעם הבאה ישמש לטיהור בקבוק הליזול שעמד ליד הכיור.
 
הילדים נחשבים היו כשייכים יותר לכלל מאשר להוריהם. אלה לא הורשו להוציאם ממתחם בית הילדים, פרט לבוקרי השבתות. לפנות ערב, משסיימו הילדים את עבודתם המקודשת במשק והתרחצו, הורשו הורים (ולא בכדי הושמטה ה' הידיעה, כי היו הורים שבאו והיו הורים שבאו לפעמים או לעתים רחוקות יותר או בכלל לא , כהורי) להתרועע עם ילדיהם על הדשא שלפני בית הילדים, עד לשעה בה היתה פרומה מגיחה ומניסה את ההורים. על ההורים נאסר להאכיל את הילדים (איסור שחברי הקבוץ ה"ייקים" למדו כנראה מן השלט "אסור להאכיל את החיות – בפקודה!" בTier Garten  , שזה שמו של גן-החיות של ברלין).
במרכזו של כר הדשא המקריח, ניצב עץ גוייבה. עץ מופלא הוא עץ הגוייבה. עץ אשר חונן בגזע חלק ומשיי הקורא לליטוף. יושבים היינו, אלה שלא באו אליהם הורים, ומלטפים את גזע הגוייבה.
מה גוייבה זו? או שאתה חובב את פריה או שלתועבה ולשאט נפש היא בעיניך. כך גם המוסד "בית הילדים" השנוי במחלוקת. החינוך משותף, או שהיה יפה וטוב והותיר זכרונות מופזי קסם וגעגועים, או שהיה לסיוט של בדידות וקור ופחדים וניכור. 
אני מצהיר: אני שייך לבעלי הזכרונות מן האסכולה הראשונה!!!
 
כל ילד בקבוץ מרגע שיכול להלך על רגליו, חיב היה בין היתר, בערך המקודש של העבודה. כשתי שעות בכל יום, לאחר הלימודים בגן הילדים או בבית הספר.  כבר אז הובילו אותי רגלי מאליהן אל הרפת, בעת ההיא וכל אימת שהזדמנתי לקבוץ בהמשך חיי. תמיד ברפת. היה אולי משהו אמין וחמים ויציב בפרות הענקיות, אשר נשימתן מעלה הבל חם ביום חורף, תנועותיהן אטיות, עיניהן גדולות, רביצתן שלווה, סבלנותן אינסופית... כל מה שלא היה לילד שמבחוץ הובא אל הקבוץ. 
 
בית הספר שכן בקבוץ סמוך, אליו היינו הולכים בחולות טובעניים בינות לפרדסים שכיסו את כל הנוף, עד לאופק, מרחק אינסופי לטובעים עד ברכיהם בחולות בקיץ ובבוץ בחורף. הדרך חלפה בין כפרים ערביים, ואף על פי כן לא היתה שום מועקה בטחונית. והלכנו, קבוצת ילדים, ללא לווי וללא הסעה משום סוג.
 
לאחר שובי מבית הספר. אחרי העבודה, כמצוותה של פרומה, הובילה דרכי אל המקלחת הכללית של הקבוץ. 
רק מקלחת משותפת אחת היתה עבור כולם: אדונים וגבירות, עלמים ועלמות, ילדים וילדות, ורק שם היו מים חמים לרחצה ורק בחורף.
זכורני מקלחת עשוייה לוחות עץ או פחים, ללא תאורה, ורצפת הבטון שלה מוצפת מים בגובה קרסולי ילד. בחודשי החורף היו החשכה והרוח חודרות מבעד לחלונות הבלתי מזוגגים וכבר בשעה מוקדמת של אחרי הצהרים ודמויות הרוחצים היו מעין צלליות לא מזוהות ומעלות אדים בעלטה.
והנה, באחד הימים, באתי אל המקלחת שוקקת העמלים המהבילים. הצטרפתי גם אני אל להק הצלליות המתפשטות, נשטפות, מסתבנות, מתנגבות, מתלבשות, וכו'. אף שאני מכיר את כל קהילת הקבוץ, באפלולית המהבילה אינני מבחין מי הוא מי ומיהו מה.
ניצבי בין גושי קצף ענקיים, שוקד על קרצוף ה"מזכרות" מן הרפת, כפי שלימדתני פרומה.    
פתע, אחד מגושי הקצף גחן לעברי, ובקולה של מורתי לאט לאמור: "ערן, תכיר בבקשה, זוהי לאה", ובשלוחה מוקצפת הנשלחת ממנה, מחווה לעבר "מומית הסבון" הסמוכה לה, "לאה תהיה המורה שלך במקומי"... (וכך היה).
 
ואני נזכר בדברי ישעיהו הנביא: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ"...
 
 
 

 

 

               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים