עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  התחלה חדשה-nava dijkstra
דף הבית >> ספרים להורדה >> התחלה חדשה-nava dijkstra
              
                מתחת לסרטון באנגלית אפשר לקרוא את הספר בעברית

              
                       
                               התחלה

    חדשה
   

                                          
 

בוקר יום שישי. נועם שכב במיטה ובהה בתקרה. היום מלאו לו 45 ומה הוא בעצם עשה בחיים שלו למען עצמו? כלום! מהרגע שהוא התחתן הוא הקדיש את כל חייו לבניית העסק המצליח שלו. עכשיו ממרומי גילו הוא מחפש את השנים שחלפו ביעף ואין בכוחו של הכסף שצבר להחזיר לו אותן, את נעוריו.
 
הרהור טורדני חדר את מחיצת הברזל מאחוריה החביא את עברו. האם המרוץ אחרי ההצלחה הייתה הדרך שלו לבנות עתיד טוב ולתקן באמצעותו את העבר האומלל? האם בכלל אפשר לבנות משהו איתן על בסיס רעוע?
הוא לא אהב לחטט בעברו, זיכרונות העבר תמיד הצליחו לגמד את כל ההישגים שלו ולאיים על זהותו, לכן השתדל תמיד לדחוק אותם חזרה למקומם, עמוק בפנים.
 
קולו של בנו שי, מחזיר אותו להווה. כמו ברוב הבקרים, שי כועס על אימא שלו שלא העירה אותו בזמן, והיא במקום להעמידו במקומו ולהגיד לו שהוא מספיק בוגר ואחראי להתעורר לבדו, היא מתנצלת בפניו. היא כבר מזמן לא אימא שלו, אלא הנהגת הצמודה שלו, וכשהיא לא צמודה אליו, היא עובדת בשליחויות עבורו: אימא, לכי תקני לי מחברת, אימא, תעשי טובה תפנקי אותי בטק. אה ווי נחמד...אפילו לחייג בטלפון ולהזמין פיצה הוא לא טורח, אלא מטריח את אימו.
זה מוציא את נועם מדעתו, אבל אם הוא מעיר לאשתו, היא מתחילה בנאום ארוך ומתיש, אותו ניתן לסכם בשתי מילים – זיון שכל.
 
לפני חודש, היה זה תורו של יניב, בנם החייל, לכעוס עליה על כך שאיחרה בחמש דקות להגיע לרכבת. לדבריו, שום אימא לא הייתה נותנת לבן שלה המשרת ביחידה קרבית ומגיע אחת לשבועיים, להמתין לה. אימו לא רק שהסכימה איתו, אלא שלפני שבועיים הקדימה להגיע לרכבת בחצי שעה.  
ואחרי ההתנהגות כפוית הטובה שלהם, עדיין ילדים זה כל מה שיש לה בראש.
אין לה שום שאיפות לעצמה. היא חיה למענם ומצפה שגם הוא, בעלה, יחיה למענם. האם הוא לא עושה מספיק עבורם? האם הוא לא הקריב את שנותיו היפות ביותר כדי לגדל אותם? ומה עם עצמו? האם לא הגיע הזמן שלו ליהנות מהחיים?
אילו רק היה יכול לקחת תרמיל ומקל וללכת לאן שהוא, לחיות מרגע לרגע, לחוש את ההווה.
הוא שומע את טריקת הדלת על חלומותיו. היא לוקחת את שי לבית הספר.
 
נועם ממהר לקום מהמיטה כדי להספיק ולברוח בטרם היא תחזור, כך תיחסך ממנו השיחה השגרתית של יום שישי בנושא הילדים, על כך שהוא צריך להיות יותר רגיש, יותר מבין, יותר אבהי ועוד שטויות מהסוג הזה.
 
הוא מוותר על מקלחת הבוקר, אוסף את מפתחות המכונית, פותח את דלת היציאה והינה אשתו ניצבת מולו.
"חזרת מהר", הוא מסגיר ללא מישים את כוונות הבריחה שלו.
"השכנה לקחה אותו".
 "את יודעת שלפי התנ"ך, עבד נרצע משתחרר בשנה השביעית?"
"לא עוד פעם הציניות שלך", היא אומרת. "אני כבר עושה את זה שנים ועדיין לא נמאס לך להעיר לי על זה כל פעם מחדש, מתי אתה מתכוון להפסיק?"
"עד שתביני".
"אבל למה זה מפריע לך שאני מקפיצה אותו אם לי זה לא מפריע? האמת שאני מאוד נהנית מזה, זאת הזדמנות נהדרת לבלות איתו דקות יקרות ולשוחח איתו על כל מה שבא לי מבלי שהוא יוכל לברוח ממני".
"אל תמרחי אותי. את סתם אישה חלשה שמחפשת עכשיו רציונליזציה למה שהיא יודעת שלא בסדר".
"זה רגש של אימא".
"אימא אוהבת לא מפנקת את הילדים שלה, אלא יודעת להציב להם גבולות, ללמד אותם שכמו שיש זכויות בבית יש גם חובות".
"אימא שלך לא בדיוק הייתה מודל אז מאיפה אתה שואב את הידע הזה?"
"כנראה שבדיעבד היה בה בכל זאת משהו, עובדה שהצלחתי בחיים". הוא מסנן בשקט.
"אם הצלחת בחיים אז איך יכול להיות שהיחסים שלך עם הילדים שלך נראים כך? הצלחה לא נמדדת רק בסכום הכסף בבנק, אלא בעוד כמה קריטריונים ואחד מהם זה הקשר עם המשפחה שלך ופה אתה נכשלת בגדול".
"כי הפינוק שלך מוציא אותי רע. ובקשר לכסף, בלעדיו אולי היית יכולה לראות טוב יותר את הכישלון שלך עם הילדים".
היא תולה בו מבט חציו אמיץ וחציו חסר אונים. כמה שהוא שונא את המבט הזה, המבט שהוא מפרש כאומללות שנועדה לגרום לו לייסורי מצפון.
אין לו סבלנות לזה. הוא זז ממפתן הדלת והולך לעבר מכוניתו.
"אתה הולך?" היא שואלת.
"לא, אני נשאר פה להמשיך את הויכוח".
"זה לא ויכוח".
"ככה זה נשמע כשאוהבים להתווכח". הוא ממלמל לעצמו אם כי דבריו מכוונים לאוזניה.
 
הוא יוצא מהחנייה ברוורס. אשתו עדיין עומדת על מפתן הדלת תולה בו מבט מעורר רחמים, אותו המבט שהוא כל כך שונא, המבט שכולא אותו בתוך הזוגיות המקרטעת הזאת.
הוא ואשתו כבר מזמן לא זוג. הם מתווכחים על כל דבר. הוא חשב שעם השנים הפערים ביניהם יצטמצמו, אך להפתעתו משנה לשנה הם התרחבו, כאילו ששניהם נוסעים על אותו הכביש רק אחד דרומה ואחד צפונה, ואחרי עשרים שנה הוא רחוק ממנה אלפי קילומטרים. הוא אפילו לא מזהה את הצומת שבה הם נפגשו מלכתחילה ולא את הבחורה שבה התאהב.

 
להמשך קריאה ב- pdf לחצו כאן!


               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים