עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  התחלה חדשה
דף הבית >> סיפורים קצרים >> התחלה חדשה


אם גם אתם רוצים להעלות סיפור קצר או ארוך ליוטיוב, נא להשאיר הודעה בצור קשר ואנו נחזור אליכם לגבי העלויות
  לקריאת הסיפור כקובץ  pdf  לחץ על הקישור:  "התחלה חדשה".


התחלה חדשה
  
בוקר יום שישי. נועם שכב במיטה ובהה בתקרה. היום מלאו לו 45 ומה הוא בעצם עשה בחיים שלו למען עצמו? כלום! מהרגע שהוא התחתן הוא הקדיש את כל חייו לבניית העסק המצליח שלו. עכשיו ממרומי גילו הוא מחפש את השנים שחלפו ביעף, ואין בכוחו של הכסף שצבר להחזיר לו אותן, את נעוריו.
הרהור טורדני חדר את מחיצת הברזל מאחוריה החביא את עברו. האם המרוץ אחרי ההצלחה הייתה הדרך שלו לבנות עתיד טוב ולתקן באמצעותו את העבר האומלל? האם בכלל אפשר לבנות משהו איתן על בסיס רעוע?
הוא לא אהב לחטט בעברו, זיכרונות העבר תמיד הצליחו לגמד את כל ההישגים שלו ולאיים על זהותו, לכן השתדל תמיד לדחוק אותם חזרה למקומם, עמוק בפנים.
קולו של בנו שי, מחזיר אותו להווה. כמו ברוב הבקרים, שי כועס על אימא שלו שלא העירה אותו בזמן. והיא במקום לשים אותו במקומו ולהגיד לו שהוא מספיק בוגר ואחראי להתעורר לבדו, היא מתנצלת בפניו. היא כבר מזמן לא אימא שלו, אלא הנהגת הצמודה שלו, וכשהיא לא צמודה אליו, היא עובדת בשליחויות עבורו, אימא, לכי תקני לי מחברת, אימא, תעשי טובה תפנקי אותי בטק. א. ווי נחמד...אפילו לחייג בטלפון ולהזמין פיצה הוא לא טורח, אלא מטריח את אימו.
זה מוציא את נועם מדעתו, אבל אם הוא מעיר לאשתו, היא מתחילה בנאום ארוך ומתיש, אותו ניתן לסכם בשתי מילים – זיון שכל.
לפני חודש, היה זה תורו של יניב, בנם החייל, לכעוס עליה, על כך שאיחרה בחמש דקות להגיע לרכבת. לדבריו, שום אימא לא הייתה נותנת לבן שלה המשרת ביחידה קרבית ומגיע אחת לשבועיים, להמתין לה. אימו לא רק שהסכימה איתו, אלא שלפני שבועיים הקדימה להגיע לרכבת בחצי שעה.  
ואחרי ההתנהגות כפוית הטובה שלהם, עדיין ילדים זה כל מה שיש לה בראש.
אין לה שום שאיפות לעצמה. היא חיה למענם ומצפה שגם הוא, בעלה, יחיה למענם. האם הוא לא עושה מספיק עבורם? האם הוא לא הקריב את שנותיו היפות ביותר כדי לגדל אותם? ומה עם עצמו? האם לא הגיע הזמן שלו ליהנות מהחיים?
אילו רק היה יכול לקחת תרמיל ומקל וללכת לאן שהוא, לחיות מרגע לרגע, לחוש את ההווה.
הוא שומע את טריקת הדלת על חלומותיו. היא לוקחת את שי לבית הספר.
נועם ממהר לקום מהמיטה, כדי להספיק ולברוח בטרם היא תחזור. כך תיחסך ממנו השיחה השגרתית של יום שישי בנושא הילדים, על כך שהוא צריך להיות יותר רגיש,יותר מבין, יותר אבהי ועוד שטויות מהסוג הזה.
הוא מוותר על מקלחת הבוקר, אוסף את מפתחות המכונית, פותח את דלת היציאה, והינה אשתו ניצבת מולו.
"חזרת מהר". הוא מסגיר ללא מישים, את כוונות הבריחה שלו.
"השכנה לקחה אותו".
 "את יודעת שלפי התנ"ך, עבד נרצע משתחרר בשנה השביעית?"
"לא עוד פעם הציניות שלך". היא אומרת. "אני כבר עושה את זה שנים ועדיין לא נמאס לך להעיר לי על זה כל פעם מחדש, מתי אתה מתכוון להפסיק?"
"עד שתביני".
"אבל למה זה מפריע לך שאני מקפיצה אותו אם לי זה לא מפריע? האמת שאני מאוד נהנית מזה, זאת הזדמנות נהדרת לבלות איתו דקות יקרות ולשוחח איתו על כל מה שבא לי מבלי שהוא יוכל לברוח ממני".
"אל תמרחי אותי. את סתם אישה חלשה שמחפשת עכשיו רציונליזציה למה שהיא יודעת שלא בסדר".
"זה רגש של אימא".
"אימא אוהבת לא מפנקת את הילדים שלה, אלא יודעת להציב להם גבולות, ללמד אותם שכמו שיש זכויות בבית, יש גם חובות".
"אימא שלך לא בדיוק הייתה מודל. אז מאיפה אתה שואב את הידע הזה?"
"כנראה שבדיעבד, היה בה בכל זאת משהו, עובדה שהצלחתי בחיים". הוא מסנן בשקט.
"אם הצלחת בחיים, אז איך יכול להיות שהיחסים שלך עם הילדים שלך נראים כך? הצלחה לא נמדדת רק בסכום הכסף בבנק, אלא בעוד כמה קריטריונים ואחד מהם זה הקשר עם המשפחה שלך, ופה אתה נכשלת בגדול".
"כי הפינוק שלך מוציא אותי רע. ובקשר לכסף, בלעדיו אולי היית יכולה לראות טוב יותר את הכישלון שלך עם הילדים".
היא תולה בו מבט חציו אמיץ וחציו חסר אונים. כמה שהוא שונא את המבט הזה, המבט שהוא מפרש כאומללות שנועדה לגרום לו לנקיפות מצפון.
אין לו סבלנות לזה. הוא זז ממפתן הדלת והולך לעבר מכוניתו.
 
"אתה הולך?" היא שואלת.
"לא, אני נשאר פה להמשיך את הויכוח".
"זה לא ויכוח".
"ככה זה נשמע כשאוהבים להתווכח". הוא ממלמל לעצמו אם כי דבריו מכוונים לאוזניה.
הוא יוצא מהחנייה ברוורס. אשתו עדיין עומדת על מפתן הדלת, תולה בו מבט מעורר רחמים, אותו המבט שהוא כל כך שונא, המבט שכולא אותו בתוך הזוגיות המקרטעת הזאת.
הוא ואשתו כבר מזמן לא זוג. הם מתווכחים על כל דבר. הוא חשב שעם השנים הפערים ביניהם יצטמצמו, אך להפתעתו משנה לשנה הם התרחבו, כאילו ששניהם נוסעים על אותו הכביש רק אחד דרומה ואחד צפונה, ואחרי עשרים שנה הוא רחוק ממנה אלפי קילומטרים. הוא אפילו לא מזהה את הצומת שבה הם נפגשו מלכתחילה ולא את הבחורה שבה התאהב. אפילו הילדים המשותפים שלהם הפכו לסלע מחלוקת ביניהם:
הוא חושב שילדיו מפונקים, היא טוענת שהם ילדים טובים.
הוא כועס שהיא הנהגת שלהם, היא מאושרת מזה.
הוא רואה בהשכלה דבר משני, היא רואה אותו עיקרי.
הוא חושב שהם צריכים לקחת אחריות על חייהם והיא חושבת שזאת אחריות שלה.
היא רוצה סקס איתו, הוא מעדיף אחרות.
היא מזמן הפכה בעיניו לחפץ. בדיוק כמו האביזר שתקוע בפינת החדר, הפסל המעוצב שהם קנו ביחד בירח דבש שלהם בפריז, והגיע הזמן לזרוק אותו מחמת מיאוס. לא כי הוא לא יפה או ישן, אלא משום שהוא כבר רגיל אליו עד כדי שעמום.
הוא כבר מזמן עשה החלטה, להיפרד, לעזוב, ללכת, לברוח, להתגרש, כל דבר שייקח אותו הרחק מהחיים האלה. גם כך הוא מיותר בבית, אף אחד לא ירגיש שהוא עזב,  אולי ואפילו הם ישמחו לשמוע על החלטתו. ולמרות המחשבות המקלות האלה, הוא לא מוצא את האומץ לקום וללכת. משהו עוצר אותו והוא לא יודע מה. מה זה שגורם לאדם להישאר נטוע במקומו ועוצר בעדו ללכת אחרי גורלו, אחרי החלטותיו?
 
הוא אוסף את המכתבים מהתיבה. שני מכתבים, אחד מאיתוראן והשני מקנדה.
''קנדה?'' הוא תוהה ומשחזר את מעשיו בימים האחרונים תוך כדי קריעת המעטפה. מכתב בעברית - מישהו שלח לו מכתב בעברית, בכתב יד: 
שלום נועם,
שמי יונתן, ואני פונה אליך כדי לבקש את סליחתך. אומנם לא פגעתי בך ישירות, אך גם לא נקפתי אצבע כדי לעזור לך. לצערי, בסיפור הזה אין דרך קיצור ואני חייב להתחיל מההתחלה:
חיי התחילו בהבטחה גדולה. זכיתי בהורים נהדרים שאהבו זה את זה וגידלו אותי באהבה רבה. החיים נראו יפים ומבטיחים מבחינתי, עד שהגיעה המלחמה ולקחה איתה את אבא שלי. מותירה אותי ואת אימי לבדנו. אימא שלי הייתה עסוקה כל כך בשיברון ליבה ולא מצאה כוח להתמודד גם עם הכאב שלי. מאוחר יותר יסתבר לי ששיברון ליבה נבע מהתלותיות שלה לא פחות מהכאב שלה. היא פשוט לא הייתה מסוגלת להיות לבד.
כעבור שנתיים, כשהייתי בן שמונה, אימא שלי הכירה גבר אחר והתאהבה בו עד מעל לראש. היא הפכה להיות השפחה שלו. הייתה עובדת מבוקר עד ערב כדי לתת לו את כספה, אותו הכסף שהוא היה מפסיד במשחקי הפוקר עם החברים שלו. הוא היה יוצא כל לילה וחוזר בבוקר, אך היא אף פעם לא התלוננה, היא הסתפקה בלהיות אשתו על הנייר.
ההסדר הזה של אימא עובדת במשך כל היום ובעלה מפסיד את כספה בפוקר, הביא אותנו לפת לחם. היו ימים שלא היה לי מה לאכול, אך לאימא שלי לא היה איכפת ממני, היא חיה רק למען בעלה.
היו גם מכות, אבל חשבתי שזה מגיע לי, משום שהמכות תמיד היו מגיעות עם ההסברים לכך. הסברים שכילד חשבתי שהם מוצדקים. למשל, באחת הפעמים העזתי לקחת מהאוכל שאימא שלי שמרה לבעלה ושניהם לא רק שכעסו והרביצו לי, אלא הסבירו לי שילד בגילי צריך להשתתף בהוצאות הבית ושלחו אותי לעבוד במכולת השכונתית. כמובן שאת הכסף הזעום שהרווחתי, אבי החורג לקח לעצמו.
אני חושב שבאותה תקופה איבדתי לראשונה את אימי. לפתע הבנתי שאני ילד של אף אחד...
"היי, חשבתי שנסעת". ניתק אותו קולה של אשתו מחייו של הזר שהפך ברגע לחלק ממנו.
"מה אתה קורא?" שאלה.
הוא הביט בה כאילו חלם בהקיץ. משהו בתוך ליבו ביקש לקבל ממנה חיבוק, לקבל ממנה פיסת אהבה קטנה, כמו זאת שהיא מרעיפה ללא גבולות על ילדיה, ילדיהם.
היא המשיכה לעמוד ליד הרכב, בטוחה שהוא נותר בחוץ בשבילה.
"אתה נכנס?" היא שואלת אחרי זמן מה.
הוא מסיט מבטו ממנה ובוהה בשמשה הקדמית.
היא נכנסת חזרה הביתה.
 
הוא ממשיך לקרוא:
לפתע הבנתי שאיבדתי לא רק את אבי, אלא גם את אימי. היא שכחה אותי. חייה התרכזו רק בבעלה, היא חיה למענו, הוא קיבל ממנה את האוכל הכי טוב כשאני הלכתי לישון רעב.
בגיל 11 חל מפנה בחיי. דודתי, אחות של אבי, לקחה אותי לגור איתה. הסתבר לי, שבמשך שלוש שנים היא ובעלה, ניהלו מלחמה נגד אימי ודרשו לקבל זכויות אימוץ עלי. בסופו של דבר, הם שילמו לבעלה של אימי סכום כסף ואני פתחתי בחיים חדשים.  
מאותו היום לא ראיתי את אימי. בהתחלה, כל נקישה בדלת הייתי רץ לפתוח בתקווה שזאת אימא שלי, הייתי הולך לבית הספר ומחפש אותה בעיני, בימי הולדת חיכיתי לטלפון ממנה...אך היא מעולם לא הגיעה. כשמלאו לי שלוש עשרה הייתי בטוח שה'' ישלח לי הפתעה ויביא את אימא שלי למסיבת הבר מצווה, אבל היא לא הגיעה. הייתי בטוח שקרה לה משהו.
יומיים אחרי הבר מצווה, מבלי להגיד לדודתי דבר, נסעתי לביתה ועמדתי שם בכביש, ממתין שהיא תצא מהבית. אחרי כמה שעות ראיתי אותה יוצאת עם ילד בערך בן שנתיים. כך הכרתי אותך. הכרות שהתחילה בקנאה ושנאה. קנאתי ושנאתי אותך על שזכית באימא שלי, באהבה שלה, במה שאני לא קיבלתי. המשכתי לבוא ולעקוב אחרי חייכם, ויום אחד כשעמדתי ממש ליד השער של הבית שלכם, שמעתי אותך בוכה בקול ומבקש שאימא שלך תפסיק להכות אותך. הבנתי שהחיים שלך הם העתק מדויק של החיים שהיו לי. בכיתי כאילו שאני זה שקיבל את המכות, כל כך ריחמתי עליך.
נועם הניח ראשו על הגה המכונית והרגיש איך מחסום של שנים נפרץ ברגע אחד. הוא בכה כמו ילד קטן. הפעם האחרונה שהוא בכה הייתה בגיל 12. ביום אחד הוא החליט שאיש לא יכה אותו יותר. אימא שלו הרימה את ידיה כדי להצליף בו והוא תפס את זרועותיה בחוזקה ועצר בעדה. פניה לבשו ארשת המומה שהתחלפה ברגע לפחד נורא. פרק המכות הסתיים ואיתו הסתיים גם הקשר המינימאלי שעוד נותר בינו לבין אימו.
 
נועם מחה את דמעותיו והמשיך לקרוא:
במשך שנים עקבתי אחר חייך. כבר לא באתי לראות את אימי, אלא אותך. פעמים רבות רציתי לגשת ולדבר איתך, אך משהו עצר בעדי, מן חשש לא ברור. אני זוכר את אחד המפגשים המרגשים והטראומטיים שלי איתך. הייתי סטודנט והתיישבתי לאכול במסעדה של האוניברסיטה. לפתע ראיתי אותך ניגש לשולחן שלי ומפנה את הכלים המלוכלכים. חשבתי לעצמי שלא יתכן שאין לך שום דודה או מישהו שיציל אותך, כמו שהצילו אותי. מסרתי לך טיפ גדול ואתה ביקשת ממני לשים את זה בקופה המשותפת. קמתי ממקומי, נצמדתי אליך ודחפתי את השטר לתוך הכיס שלך, כשאני לוחש לך שלא להתחלק בזה עם אף אחד. רק אחרי שיצאתי מהמסעדה הבנתי שלקחתי סיכון גדול שתחשוב שאני מטריד אותך מינית.
פעמים רבות רציתי ללחוץ את ידך ולהגיד לך שאתה לא לבד, שיש לך אח. אבל נראית כל כך שברירי, ידעתי שאתה בתוך טראומה מתמשכת ולא רציתי להכניס אותך לטראומה נוספת. בדיעבד, זה הדבר שאני אתחרט עליו לאורך כל חיי. 
נועם חזר על השורות שוב ושוב, לא מאמין למה שהוא קורא ''יש לו חצי אח, יש לו אח...''. הוא נשען מלוא גופו על גב המשענת, עוצם עיניו בחוזקה מרגיש את הדמעות נסחטות מהן. לפתע חזר להיות הנער בן ה- 15 שעובד כפיקולו במסעדה ומקבל את הטיפים מאותו בחור אלמוני. טיפים שסימלו עבורו את ערך האהבה לה השתוקק הרבה יותר מערך הכסף. ''אבל למה לעזאזל הוא לא אמר מילה? למה לעזאזל הוא לא עזר לו?למה הוא לא אמר לו שהם אחים? ולמה לעזאזל הוא נעלם לפתע והפסיק להגיע למסעדה?
נועם קיבל את התשובה:
כשסיימתי את לימודי באוניברסיטה, מצאתי עבודה בקנדה. הלכתי למסעדה בהחלטה שלפני שאני עוזב לקנדה, אני הולך לספר לך שאני אחיך, אך אתה כבר לא עבדת שם. הלכתי לבית שלך וראיתי את מודעות האבל של אימא. הבנתי שזה לא הזמן לוידוי. מעניין, אגב, שלא הרגשתי שום כאב, כנראה משום שעבורי היא מתה מזמן.   
הבטחתי לעצמי שבהזדמנות הראשונה, אני אספר לך על הקשר המשפחתי שלנו וכך עשיתי. בביקור הראשון שלי בארץ. הגעתי לבית שלכם, אבא שלך פתח בפניי את הדלת, מיותר לציין שהוא לא זיהה אותי ולא ידע להגיד לי היכן אני יכול למצוא אותך.
נועם חייך, סוף סוף זיכרון שמעלה חיוך בפניו. כמה מוזר, אך אחרי מות אימו, נפתחה בפניו דרך חדשה, דרך ההצלחה. הוא פתח סוכנות קטנה להשכרת מכוניות בתחנה המרכזית. אשתו רותי, עבדה במשרד תיווך בצמוד אליו. הם הפכו לידידים כשהוא פעם שותה במשרד שלה קפה ופעם היא שותה במשרדו. באחת הפעמים היא סיפרה לו על עסקה מעניינת ומשתלמת, מגרש באזור התעשייה השייך לזקן ערירי. כשהוא שאל אותה בהלצה מה תרצה בתמורה, היא אמרה לו חתונה. לאחר שהעסקה נסגרה, הם התחילו את הצעד הראשון לחתונה והפכו מידידים לחברים.
מעניין שרק עכשיו הוא חושב על כך שאשתו היא זאת שנתנה לו את קרש הקפיצה. הרכישה של אותו המגרש באזור התעשייה הכניסה לכיסו סכום כסף ששם אותו על המפה בעסקי המכוניות. סוף סוף הוא מצליח לחשוב על העבר בקונוטציות חיוביות.
תחושה מוזרה חלפה בגופו, ערגה להענקת אהבה, אהבה לאישה הקרובה לליבו, לאשתו. הוא קרא את השורה האחרונה במכתב:
אני לא יודע מה קורה איתך עכשיו, אני מאוד מקווה שאתה במקום טוב. שתסלח לי ותסכים לקבל אותי כחלק ממשפחתך.
 
באהבה רבה,
אחיך יונתן
 
נועם קיפל את המכתב והניח אותו בכיס חולצתו, הקרוב לליבו. ''אני אקבל אותך למשפחתי אחרי שאדאג שמשפחתי תסכים לקבל אותי''.
נועם חש מן קטרזיס. לפתע הבין נועם שכל הימים שבהם חשב על המיאוס שבחייו ועל העייפות מהם, היו תוצאה של מעמסת העבר שהכבידה עליו ואיימה לנפץ את חייו כמו מנגנון הרס עצמי.
הוא הודה ליונתן על המכתב שהחזיר אותו לעברו. זה היה כאילו שיונתן לקח את ידו והוליך אותו לבית הוריו, לפינה הקרה של חייו. לעבור את זה עם יונתן היה קל יותר. נועם ידע שיהיו עוד כמה שלדים שיעלו ויבואו מתוך עברו, אבל הוא הבטיח לעצמו לטפל בזה בבוא העת, כרגע ההווה היה חשוב הרבה יותר, היה עליו לאמץ את משפחתו חזרה לחיקו ולהחזיר את הרומנטיקה לתוך חייו עם אשתו.
 
הוא יצא ממכוניתו ונכנס הביתה. רואה את אשתו מבשלת במטבח. הוא נשען על השיש הלבן, סמוך אליה והביט בה, באישה שלפני חצי שעה חשב שהיא האישה הכי משעממת בעולם.
"קרה משהו?" שאלה.
הוא הושיט לה את המכתב.
היא ניגבה את ידיה, לקחה ממנו את המכתב והלכה לקרוא אותו בסלון. הוא התיישב לידה רואה אותה מפעם לפעם מרימה אליו מבט אוהב ותומך.
"לא היה לי שום מושג". אמרה כשסיימה את קריאת המכתב. פניה שטופות דמעות. היא חיבקה אותו.
"במשך שנים אני אובד בתוך עבודתי. מקדיש את חיי לעבודה ומתרחק מהמשפחה שלי. בעיני משפחה נורמאלית, הייתה אותה התבנית שהכרתי וזכרתי מילדותי. כבר בגיל 10 מצאתי את עצמי עובד לפרנסתי, זאת הסיבה שהחמרתי עם הילדים, שציפיתי מהם לעזור במטלות הבית. אני עדיין חושב שהם צריכים ויכולים לתרום מעט, רק שעכשיו אני גם מבין שאני לא יכול לשחק את תפקיד המבקר והמשקיף מהצד, אני צריך להיות שותף מעשי בחינוכם.
עלי ללמוד להיפרד מהדבר הזה שחשבתי שהוא משפחה ולאמץ לעצמי את משפחתי..."
נועם מצא את עצמו יושב מול אשתו ומרשה לעצמו לפתוח את דלת העבר לרווחה אותה הדלת שאחיו יונתן פתח קלות בפניו. יונה עמדה על אדן החלון והוא ניגש אליה בטבעיות, הניח את ידו על אדן החלון והיונה טיפסה על זרועו.
 "בגיל 16 הייתי מגדל יונים בבית. בחגים הייתי מוכר אותם לבתי ספר, הם היו מפריחים את היונים שמכרתי להם והיונים היו חוזרות חזרה לשובך, הייתי מוכר אותן שוב ושוב, עסק טוב". הוא חייך בעגמומיות כשחשב שגם בנו שי בן 16 עכשיו, וגם בנו כמוהו לא זכה לחיבוק של אבא, לחיבוק שלו. אוי, כמה שהוא רצה לחבק את ילדיו, לתת להם את מה שלא קיבל מאביו.
"הפסדנו הרבה". אמר לאשתו.
"אז כדאי שנשלים את החסר". אמרה ומשכה אותו אחריה לחדר השינה.
הוא בילה חצי מיום הולדתו במיטה עם אשתו. הפלאפון צלצל יניב, הבן החייל, מזכיר לאימו שהוא מחכה לה בתחנת הרכבת. היא מנשקת את בעלה ומודיעה לבנה שהיא עסוקה והוא יצטרך להגיע בכוחות עצמו.
נועם לקח את הפלאפון מידה: "איך את יכולה לתת לחייל קרבי לנסוע באוטובוסים?" נזף בה בהלצה והודיע לבנו שהוא בדרך אליו. 

הוא נסע לתחנת הרכבת נרגש לפגוש את בנו, כמו לא ראה אותו שנים רבות. כאילו שברגע שהוא התחבר לילד שבתוכו, רק אז הוא אצליח להפוך לאבא. חלון מכוניתו היה פתוח והוא הרגיש את ליטופה של הרוח רעננה וקלילה על פניו, מנערת ממנו את המשא הכבד שליווה אותו שנים.


כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
  

אם אהבתם את הסיפור אז הספר "נובמבר על הר גבוה" יקח אתכם הרבה יותר רחוק מזה.
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים