עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  החלטה אחת שמאלה
דף הבית >> סיפורים קצרים >> החלטה אחת שמאלה
החלטה אחת שמאלה
 
יוגב
שמי יוגב ואני בן 31 נשוי ואבא לשני ילדים: 8 ו- 5. לפני כחצי שנה סבתא שלי נפטרה והורישה לי מאה חמישים אלף ₪. החלטתי לעזוב את משרד המכירות שבו עבדתי ולפתוח עסק עצמאי, תמיד רציתי להיות עצמאי שמרוויח טוב. בדיוק באותו הזמן הודיעה לי אישתי שהבעלים של המינימרקט בו היא עובדת החליט למכור את העסק וכדאי לי להשקיע שם, משום שזה עסק שמניב רווחים טובים. התלבטתי משום שלא כל כך התחברתי לקמעונאות, אך בסופו של דבר החלטתי ללכת על זה, אחרי הכול כבר שנים שאני לא מצליח למצוא את התחום שמעניין אותי - את היעוד שלי בחיים, אז עדיף לעשות משהו מלא לעשות כלום. את הכסף החסר, החלטנו אני ואישתי להשלים על ידי הלוואה מהבנק. לאחר משא ומתן קשה הצלחנו להגיע לעמק השווה עם המוכר וקנינו את העסק. במשך שבוע ימים שיפצתי את החנות: הרכבתי מדפים חדשים, צבעתי את הקירות, קניתי מקרר חדש, קופה, תליתי שלט גדול מקדימה, מרקיזה, שמתי זכוכית במקום הקיר הקידמי וכשסיימתי את השיפוץ החנות נראתה יפהפייה. הייתי חייב להודות שיש לי חוש עיצוב נהדר...אולי זה היעוד שלי בחיים... 
 
 
איציק
שמי איציק, אני בן 42 נשוי ואבא לשלושה ילדים: 10, 7 ו-5. עיקר פרנסתי הינה הלוואות בריבית של 25 אחוז - אם משלמים בזמן. המקצוע שלי נחשב לנטול רגשות, אבל זה כלל לא נכון, כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי לב זהב. אני פשוט שחקן מעולה שיודע גם לעשות כסף בסרט של החיים שלו. זה הצד הכהה של החיים שלי. למה צד? כי האנשים הקרובים אלי אומרים לי שאין לי אמצע בחיים, אבל זה לא נכון, כל סוגיה שעולה על שולחני מונחת באמצע ואז אני מחליט אם לשים אותה בצד ימין או שמאל.
ובקשר לצד היפה שלי, אז אני יושב עכשיו בבית חולים בילינסון וממתין לאימי שתצא ממיפוי עצמות. אני זה שדואג לה למרות שיש לה עוד שבעה ילדים.
חיכיתי לה בחדר ההמתנה וניצלתי את הזמן כדי לעשות כמה טלפונים לחייבים. אם נדמה לכם שהעבודה שלי קלה, אז אתם טועים. כשאנשים רוצים ממני כסף הם לא מפסיקים לרדוף אחרי ובסופו של דבר מקבלים ממני את הכסף, אך אחרי שהם מקבלים את הכסף אני זה שרודף אחריהם עד שאני מקבל כאב רגליים ונאלץ בסופו של דבר לאיים עליהם ולפעמים גם להשתמש בשיטות המיוחדות שלי...אני לא רוצה להיכנס לפרטים, רק אגיד לכם שבסוף כולם משלמים.
אימא שלי יצאה מהבדיקה. הסעתי אותה לביתה והלכתי למכון הכושר כדי לעבוד על ניפוח השרירים שלי. אחרי הכול אני לא יכול לאיים על הלווים שלי במשקל נוצה. איך אומרים: "יותר שרירים יותר שברים".
אחרי המכון הלכתי הביתה והתכוונתי להכין לי קפה שחור, פתחתי את הקופסה והינה היא ריקה. לקחתי את המפתחות וצעדתי לעבר המכונית. למזלי, שמחתי לגלות שהסופר לידי עדיין פתוח בשעה כה מאוחרת. נכנסתי פנימה וביקשתי מהמוכר קפה שחור.
"אני מצטער, אנחנו רק מסדרים את המוצרים על המדפים, עדיין לא פתחנו אותה רשמית". ענה לי בחור צנום ונמוך.
"אז מה, תיתן לי עכשיו ללכת מרחק של קילומטר כדי להשיג קפה שחור?" עניתי לו בקולי העבה והאימתני.
הבחור הביט בי רגע ואז ניגש למדף ומסר לי שקית קפה שחור.
הודיתי לו ושאלתי למחיר הקפה.
"זה על חשבון הבית".
הבטתי בו לרגע בשתיקה ואז הסברתי לו את השיעור הראשון להצלחה בעסקים – לא נותנים שום דבר בחינם. הוא חייך אלי. הנחתי על שולחנו עשרים שקל והוא בביישנות אמר לי שאין לו עודף כי עדיין הקופה לא עובדת. אמרתי לו שישאיר את העודף בשבילו, הוא סירב בנימוס, התעקשתי, ובסופו של דבר נעמדנו משני עברי הדלפק ושוחחנו כמו שני חברים ותיקים.
 
יוגב
במשך שישה חודשים אני ואישתי עבדנו נהדר. היו לנו לקוחות קבועים וטובים ובזכותם יכולנו לדעת כמעט בוודאות לגבי ההכנסות ולהתחייב בהתאם. עם הזמן, כמו כל מכולת שכונתית, החלו הלקוחות הקבועים לקנות בהקפה. בתחילה, הם קנו דברים בסכומים קטנים ומיהרו לשלם את חובם, אך אט אט הקניות נעשו בסכומים גדולים והם לא מיהרו לשלם.
מידי ערב ישבתי עם אישתי והבטתי בקופה הדלה. נכון, היו לנו הכנסות, אך הן היו על הנייר וחשמל, ארנונה ושכירות לא משלמים בניירות.
"האם כדאי להתקשר אליהם?" שאלתי את אישתי כשחסרו לי כמה מאות שקלים כדי לשלם על הסחורה לתנובה.
"לא, הם יפגעו אם תבקש מהם את החוב ואנחנו לא רוצים להפסיד את הלקוחות הטובים האלה".
"אבל הם לוקחים סחורה ולא משלמים עליה, במצב כזה החנות תתרוקן ותתמוטט".
היא הנהנה.
"איך היה אצל בעל הבית הקודם שלך?" שאלתי.
"הוא לא נתן בהקפה". ענתה סתמית.
"אז למה אנחנו כן?"
היא לא ענתה.
שבוע לאחר מכן, כבר לא הייתה לי ברירה. ישבתי עם כרטיסיית החובות והחלטתי לעשות גבייה. התקשרתי ללקוח הראשון וכמצופה הוא נעלב ואחרי חצי שעה הגיע לחנות והשליך על השולחן צ'ק על סך 2000 ₪ לכיסוי חובו."זאת בושה שאתם מעיזים להתקשר אלי בשביל חוב קטן של 2000 ₪. אני נראה לכם גנב או חסר אמצעים?" הוא יצא בכעס מהחנות והתנגש קלות עם איציק שנכנס באותו הרגע לחנות.
"מה קרה?" שאל אותי איציק.
סיפרתי לו על הקונפליקט שבו אני נמצא כשהדמעות חונקות את גרוני "לא הייתי מתקשר אליו, אבל אני צריך לשלם חשמל ולקנות סחורה. תראה, המדפים שלי מתחילים להתרוקן".
"אני מבין אותך, העבודה שלנו מאוד דומה. גם אני עוסק בגביית חובות. גביית חובות זה עסק קשה, אנשים חושבים שאנחנו מלקקים דבש. הם לוקחים את הכסף שלנו, אוכלים על חשבון הכסף שלנו וכשמגיע הרגע לשלם הם כועסים, בורחים ומקללים".
הנהנתי "אבל אני לא יודע מה לעשות עכשיו, הוא הראשון אליו התקשרתי ועם תגובה כזאת אין לי אומץ להמשיך ולהתקשר".
איציק הניח את מרפקו על הדלפק וקירב את ראשו אלי "אם אתה זקוק לכסף דחוף אני יכול לתת לך הלוואה".
"לא, אני לא רוצה לקחת עוד הלוואות, יש לי הלוואה ענקית בבנק ובטח שאני לא אעמוד בריבית הגבוהה שאתה לוקח". הוספתי בחיוך עגמומי.
"יוגב", נעץ איציק את עיניו בעיניי. "אנחנו חברים, אתה חבר שלי ומחברים אני לא לוקח ריבית". איציק לא נתן לי זמן להגיב, אלא שלף צרור שטרות מכיסו ושאל "כמה?"
"טוב, אני אקח רק עשרת אלפים ש"ח, אשלם את החשמל ואקנה קצת סחורה וכשהלקוחות ישלמו לי את חובם אחזיר לך".
"קח את הזמן שלך, זה כסף קטן. רוצה עוד חמש?"
"לא תודה" שלחתי אליו מבט מלא הכרת תודה. "בלי ריבית?" שאלתי במעט בושה, אך רציתי להיות בטוח.
"יש לנו חוזה?"
"לא".
"אז למה אתה דואג, אמרתי לך שאנחנו חברים".
 
איציק
הכרתי את אישתי בגיל מאוחר יחסית, אהבתי אותה מאוד, גם עכשיו אני אוהב אותה, אבל פעם היינו רק היא אני והאהבה, היום, יש את הילדים וכל העולם מסתובב סביבם, הם לא מותירים לנו רגע לעצמנו. אבל דומה שמאז שבעל המכולת ואישתו הפכו לחברים טובים שלנו הנטל ירד. הילדים שלי נמצאים במשך כל היום עם הילדים של בעל המכולת, לפעמים הם משחקים ליד המכולת ולפעמים בביתם. פעמים רבות אישתי ואישתו של בעל המכולת יוצאות ביחד לבלות עם הילדים ואני ויוגב יושבים ביחד ומדברים.
יוגב הוא איש חכם. הוא למד באוניברסיטה בתל אביב, אבל לא סיים, הוא אמר שהתחיל ללמוד הנדסת מחשבים ואחרי שנתיים עזב משום שהבין שזה לא היעוד שלו בחיים, שזה לא מה שהוא רוצה לעשות בחיים. חבל, דווקא יש לו הרבה ידע במחשבים. הוא אלוף במחשבים: יש לו מלא בלוגים, לא יודע מה זה בלוג, אבל זה לאנשים חכמים. הוא כותב שם שירים וסיפורים. יש לו גם בלוג טיולים ועוד כמה דברים. ממש כל הכבוד לו.
"תגיד יוגב, מה זה פייסבוק? כולם מדברים על זה". שאלתי אותו יום אחד.
"זה דף שכולם יכולים לכתוב על עצמם, איפה הם היו ומה עשו. אפשר גם להעלות תמונות או לכתוב לחברים שלך בפייסבוק הודעות על הקיר שלהם וכולם יכולים לראות".
"אפשר לעשות מזה כסף?"
יוגב חייך "לא".
"אז למה אני צריך את זה?"
יוגב השתהה לרגע ואז עיניו אורו "דווקא אתה יכול לעשות מזה כסף. זה יכול לעזור לך לאתר חייבים".
עכשיו גם העיניים שלי נצצו כמו אורות ניאון "מה זאת אומרת?"
"אתה יכול להציע לחייבים חברות ואז לכתוב להם על הקיר כל מיני הודעות, למשל, שאתה מחפש אותם".
"מה זה קיר?" שאלתי מבולבל ויוגב הראה לי כיצד הוא כותב לחבר שלו הודעה.
"רגע, רגע. אם יהיה לי דף פייסבוק, אז אני אוכל לכתוב לך משהו על הקיר שלך גם אם אתה לא מאשר לי?"
יוגב הנהן.
קפצתי על המציאה. "אם אני מביא לך שמות של חייבים, אתה יכול להיכנס אליהם ולרשום להם משהו?"
"כן".
הוצאתי מכיסי חמישה דפי נייר מעט קרועים, שם היו רשומים שמות החייבים, הטלפונים שלהם וסכומי החוב. "הינה שמות כל החייבים, תחפש לי את אילן בנישתי".
יוגב הביט בניירות הקרועים והבלים שבידי."כן, אני יודע, אני צריך להעתיק את זה מחדש". אמרתי.
"אתה לא צריך כל פעם להעתיק מחדש, אתה יכול להעלות את זה על לוח אקסל, לעדכן ולהדפיס את זה כל פעם מחדש ואם חלילה תאבד את הרשימה תמיד יהיה לך אותה במחשב. אני יכול ללמד אותך אקסל. רוצה שנעשה את זה עכשיו?"
"אתה צודק, אבל קודם תחפש לי את אילן בפייסבוק".
 יוגב הקיש חיפוש ומצא לי את אילן.
קפצתי מהכיסא בהתלהבות כשראיתי את תמונתו של אילן "זה הוא, זאת התמונה שלו, אני לא מאמין, ינעל...אני מחפש אותו כבר חודש ימים. תסתכל מתי הוא נכנס לדף שלו בפעם האחרונה".
"אני לא יכול, הוא צריך לאשר אותי קודם כחבר שלו".
"אז תבקש ממנו חברות".
"מה אתה רוצה לרשום לו?"
"תרשום לו, יא חתיכת בן...." פלטתי צרור קללות.
"אני לא יכול לרשום לו דבר כזה, פייסבוק יסגרו לי את החשבון".
התרכזתי רגע בדברים של יוגב ואז אמרתי לו: "תפתח לי מהר חשבון בפייסבוק". ורגע לפני שעזבתי את הבית שלו הושטתי לו את רשימת החייבים. "תכניס את הרשימה למחשב, אני באמת מפחד לאבד את שמות החייבים".
 
יוגב
חלפה כבר שנה מאז שפתחתי את העסק. קשה לנהל חנות מכולת. בערבי חג עושים קופות יפות, אך לאחר מכן מגיע החג עצמו והחנות סגורה. יש הרבה חגים בישראל ויש קו עוני שחוצה גבולות. את המצב של המדינה אני מרגיש בחנות. על פי ההכנסות אפשר לדעת אם חורף או קיץ אם אנחנו באמצע היום או בערב, אם זה חג או יום רגיל ואני כבר יודע שאני חי בתוך מכולת שהולכת ונבלעת.
אישתי בדיכאון, בהתחלה היא עודדה אותי, אך כשהחובות פגעו בהתנהלות היומיומית בבית לא נותר בה כוח. קשה כשהחשבונות נערמים ואין כסף לשלם. לפני חודש שוחחתי עם אישתי והחלטנו למכור את החנות, אך אף אחד לא מגיע, המצב מאוד קשה במדינה, לאנשים אין כסף...ובינתיים החנות הולכת ומתרוקנת הן מסחורה והן מלקוחות.
והכרטיסיות? נותרו מעט חייבים. זה לא הולך להציל את העסק.
אתמול הגיע חשבון חשמל נוסף ושוב לוויתי מאיציק כסף, אני כבר חייב לו שלושים וחמש אלף שקל. הוא באמת מתנהג אלי כמו אל חבר אמיתי ואני משתדל להיות חבר שלו בדרכי. הוא מלווה לי כסף ללא ריבית ואני מלמד אותו קצת מחשבים, פתחתי לו בלוג והוא מתלהב מזה, "הנוקם" - כך הוא קרא לבלוג שלו. הוא מקלל שם את הלווים שלא עומדים בהחזרים, נוקב בשמות החייבים ואפילו חושף סיפורים אישיים שלהם. מידי יום נכנסים אלף מבקרים לבלוג שלו וכולם מתעבים אותו, אך החייבים משלמים ועוד איך משלמים. אף אחד לא רוצה שאישתו תדע את מה שאיציק יודע: שהם הפסידו כסף בהימורים, שיש להם מאהבת ועוד...לא תמיד הסיפורים נכונים, העיקר שהמטרה מקדשת את האמצעים, לדבריו של איציק.
את הפייסבוק הוא ממש אוהב. בהתחלה הוא רצה לתקוף את החייבים כמו בבלוג, אך הסברתי לו שישתמש בפייסבוק כמו תוכנת ריגול. למשל, אם חייב כותב שהוא הולך לסוף שבוע לים המלח, אז הוא יודע היכן למצוא אותו וגם שיש לו כסף, אף אחד לא הולך לחופשה ללא כסף. פתחתי לו חשבון פיקטיבי בפייסבוק, קוראים לו שם: אירנה המהפנטת, לקחתי תמונה של בלונדינית מפוטוליה, בידיעה שאף אחד לא יסרב לחברות שמציעה לו בלונדינית מהממת, וכך איציק קורא את מה שהם כותבים ויודע היכן וכיצד למצוא אותם. הלווים משתגעים, הם לא מבינים איך הוא יודע עליהם הכול. במקרים הקשים, איציק קובע פגישה עם החייבים שלא מסרבים כמובן לפגוש את אירנה המהפנטת. מיותר לציין איך הם מרגישים כשהם רואים את איציק מולם במקום את אירנה המהפנטת.
איציק כל כך התלהב מתוכנת הריגול הפייסבוקית, עד שאתמול בבוקר הוא רץ לקנות אייפון כדי שיוכל לבדוק במהלך כל היום מה קורה עם החייבים לו. לקח לי שעות ללמד אותו לתפעל את הפייסבוק דרך האייפון. הייתי צריך לכתוב לו הודעות דרך המחשב ושהוא יחזיר לי דרך האייפון ולהיפך. הוא מכור לפייסבוק!
אז הצלחתי לשדרג את העסק של איציק, אבל העסק שלי ממשיך להחליק במדרון. היום עשיתי קופה של 600 ₪. כלומר, 100 ₪ לעצמי, למשפחה.
כשהגעתי הביתה, ראיתי את אישתי מעמיסה את המזוודות בתוך האוטו כשהילדים עומדים לצידה.
"מה את עושה?"
"אני לא יכולה להמשיך ככה"
"אני אנסה למכור את העסק". גמגמתי.
"אתה כבר מנסה כמה חודשים למכור אותו".
"אנסה למכור בכל מחיר".
"ואת כל מה שתקבל תצטרך לשלם לחשמל, מים, שכירות וכל המוצרים שקנינו בחוב לחנות. ומה עם החוב לאיציק?"
"אל תדאגי לאיציק הוא לא ילחץ עלי, אני יכול לשלם לו את החוב לאט לאט".
"אל תשלה את עצמך שאיציק יוותר לך על החוב, ברגע שתסגור את החנות הוא יסגור לך על הצוואר. בכל אופן, ממחר אני עוברת לגור אצל אימא שלי בצפון. אני אחפש לי שם עבודה כקופאית, לפחות יהיה לי כסף להאכיל את הילדים".
היא סגרה את דלת הרכב אחריה ואני נותרתי לעמוד זמן מה בחצר עם המחשבות המטרידות. הבנתי שעכשיו אני לבד ולכן לא אוכל להמשיך ולתפקד בחנות: מי יחליף אותי כשאני אצטרך ללכת לבנק ולהתחנן בפני הפקידה על הגדלת האשראי? מי יחליף אותי כשאצטרך ללכת לרואה החשבון? והכי חשוב מי תתמוך בי כשאבוא מצוברח ומדוכא מהחנות? אישתי הייתה תמיד החברה הכי טובה שלי, איך יכול להיות שהיא החליטה לעזוב אותי כשהאוניה טובעת ואני ביחד איתה? ראיתי מולי קיר שחור.
בלילה שכבתי במיטה כשאני בוכה כמו ילד קטן. הבנתי שנפילת העסק הפילה לי גם את המשפחה, שנפילת העסק היא כאין וכאפס לעומת תחושת הריקנות שממלאת את גופי ללא משפחתי. הייתי זקוק להם לצידי. בבוקר המשכתי לשכב במיטה לא מצאתי כוחות נפשיים ללכת ולפתוח את החנות. לא פתחתי אותה שבוע ימים. במשך כל הזמן הזה איציק התקשר אלי, אך לא עניתי לו. התבוססתי בתוך הדיכאון שלי.
 
איציק
כבר שבוע שאני מתקשר ליוגב והוא לא עונה לי. אני מרגיש נבגד. ניראה לי שהוא סגר את החנות וכמו כולם הוא בורח ממני כדי לא לשלם לי את החוב. בפעם הראשונה שהתקשרתי אליו והוא לא ענה לי לא חשדתי בכלום, אך כשהוא לא פתח את החנות כמה ימים ולא ענה לטלפונים שלי, הבנתי שהוא כמו כולם, מתחמק ממני. זה הגניב אותי. דווקא אהבתי אותו, דווקא לא הייתי לוחץ עליו לשלם לי את החוב. לי יש מילת כבוד, חבר זה חבר, אבל אחרי ההתנהגות הזאת שלו, אני אראה לו את הצד הכהה שלי. אף אחד בעולם הזה לא שם עלי פס ויוצא מזה בחיים.
שוב אני מנסה להתקשר אליו, אך שוב הוא לא עונה, שלחתי לו כבר מאה הודעות בפייסבוק ואפילו איימתי על החיים שלו בתיבה הקולית של הפלאפון שלו, אני לא מפחד שהוא ילך עם זה למשטרה, אני לא מפחד ממשטרה. יש לי חשק עז לפרוץ את החנות, למכור לו את כל הדברים שבחנות ולקחת את הכסף שהוא חייב לי, אבל לא נותר שם כמעט שום דבר, ובכל מקרה, אני לא מתכוון לעבוד בשביל הכסף הזה בחנות מכולת. 
שבוע לאחר מכן, יוגב הגיע לעבודה. הוא הגיע עם מוצרי חלב שקנה בסופר הסמוך ומעט לחם. ניגשתי אליו עם הצד הלא נעים שלי. לקחתי ממנו את השקיות והשלכתי על הריצפה. לאחר מכן אחזתי בצווארו "הגיע הזמן לשלם את החוב". אמרתי בסינון שיניים.
יוגב השפיל מבטו, אך הצלחתי להבחין בדמעות.
"תפסיק לבכות כמו ילדה בחצאית. זה לא עובד עלי. אתה צריך לדעת שההתנהגות שלך הכעיסה אותי. אתה מתנהג כמו כל החולרות עליהם ספרתי לך, אותם האנשים שכשהם צריכים את הכסף שלי הם מתחננים אלי וכשהם צריכים להחזיר, אז הם מנתקים איתי קשר. אבל אני לא פרייר, אתה תלמד את החוקים שלי בדרך הקשה". שחררתי את ידי מצוואר חולצתו בזעם, דבר שגרם לו לרגע לאבד יציבות.
בסוף היום ירדתי לחנות וניגשתי אל מאחורי הדלק: "יאללה, תפתח ת'קופה".
יוגב הביט בי בהלם.
"קדימה, קדימה, תפתח את הקופה".
יוגב פתח את הקופה בידיים רועדות וראיתי שמונה מאות שקלים, לקחתי אותם. "זאת הריבית".
"אמרת שאתה לא לוקח ממני ריבית".
"לא, אני אמרתי שאני לא לוקח ריבית מחברים, אתה כבר לא חבר שלי".
למחרת הגעתי שוב לחנות ושוב לקחתי ממנו את ההכנסות.
"תשאיר לי לפחות לקנות חלב ולחם, אחרת לא תהיה ללקוחות שום סיבה להיכנס לפה". התחנן יוגב.
"זאת הבעיה שלך".
"אם לא יהיו לקוחות לא יהיה טעם שאגיע לכאן".
"אתה תגיע כל יום לחנות כמו חייל עד שלא ישאר לך חוב אצלי".
 
 
יוגב
שוב לא ישנתי כל הלילה, שוב אני מתקשר לאישתי והיא לא עונה לי, אני מתגעגע כל כך לילדים שלי, לאישתי, לאווירה המשפחתית, לחיים שהיו לי לפני שפתחתי את העסק. אני כל כך שבור כל כך הרוס. אני שוב הולך לחנות עייף וחסר מוטיבציה. אילו לא פחדתי מאיציק הייתי נשאר בבית.
נכנסתי לרנו קונגו שלי היא שוב לא התניעה, שוב בקשתי מהשכנה להטעין לי את המצבר.
הגעתי לחנות, איציק כבר חיכה לי בפתח הדלת עם סיגריה ביד. כשפתחתי את החנות, הוא לקח עגלה מילא אותה מכל טוב ויצא מבלי לשלם. אני כל כך מפחד ממנו, אני אפילו לא מעז להרים את העיניים שלי ולהביט בו. טעיתי לחשוב שאפשר להתחבר לאנשים מהסוג הזה.
בערב באופן מפתיע, עשיתי קופה של 1000 ₪. החבאתי 500 ₪ בכיס עבור מצבר חדש לרנו. איציק הגיע לחנות בסוף היום ובדק את הקופה "רק 500?" נהם.
הנהנתי בפחד.
בתגובה הוא החל לעשות לי חיפוש גופני ומצא את הכסף בכיסי. "ומה זה?אתה גונב ממני?"
"לא, זה כסף שלקחתי מאמא שלי כדי לשלם על קניית מצבר לקונגו".
"יופי, אולי גם אני אצטרך ללכת אליה ולבקש ממנה את הכסף שאתה חייב לי. מבטיח לך שהיא תשלם מהר כשתבין שהבן שלה בסכנה". איציק הכניס את ידו לכיס המעיל והוציא משם אקדח. רעדתי כמו עלה ברוח.
יצאתי מהחנות ברגליים רועדות ונכנסתי לאוטו הישן שלי פניו של אציק הופיעו בחלון, "הא, הא, את המפתחות".
הבטתי בו בתמיהה.
"האוטו שלי".
"אז איך אני אגיע לעבודה?"
איציק הוציא עשרים שקל ומסר לי "באוטובוס".
הוא פתח את דלת האוטו ומשך את המפתחות מהסטרטר.
נכנסתי חזרה לחנות ופרצתי בבכי. הייתי אבוד, הרגשתי שאני כבר לא יכול לחיות את החיים האלה, איבדתי את המשפחה שלי, את העסק, כל היום אני מקבל טלפונים מהבנקים, מהנושים, מהספקים...אבל הגרוע מכל - היה איציק! הרגשתי שאני לא יכול להמשיך כך. רציתי להתאבד.
שמעתי דפיקות על דלת החנות, זאת הייתה אישתו של איציק. במצבי לא הייתי פותח את הדלת, אך בפני אישתו של איציק "הגדול" לא היה לי אומץ.
היא הביטה בי לרגע ושמה לב שבכיתי. "יופי שעוד לא סגרת, באתי לקנות מצת לסיגריות".
היא הושיטה לי כסף. שמתי בקופה.
 
 
איציק
אישתי נכנסה הביתה. "הייתי עכשיו במכולת, ראיתי את יוגב הוא ניראה על הפנים".
"אני יודע", עניתי קצרות. אני אף פעם לא מערב את אישתי בענייני העבודה שלי, במיוחד לא כשמעורבים בזה אנשים שקרובים אליה רגשית. בעבודה שלי חייבים לעשות הפרדה ונשים לא יודעות לעשות את זה.
"מסכן, לא הולך לו עם העסק ואישתו עזבה אותו עם הילדים".
הינה, בדיוק לזה התכוונתי. אם הייתי משתף אותה בנושא של יוגב, היא מייד הייתה יוצאת להגנתו. היא המשיכה לדבר על יוגב ועל משפחתו ואני הרגשתי כיצד מילותיה חודרות לתוך ליבי וממלאות אותו בחמלה כלפי יוגב. האמת, שהתגעגעתי אליו, התגעגעתי לבחור הזה. אף פעם לא היו לי חברים אינטליגנטים כמוהו. זאת חברות שהייתי מוכן לקנות בכסף. הייתי מוכן אפילו לוותר לו על החוב או לאפשר לו למצוא עבודה ולהחזיר לי את הכסף לאט לאט. הבטתי במפתחות המכונית שלו שהיו על שולחני ובאותו הרגע החלטתי להחזיר לו את הרכב. התקשרתי לאחד החברים שלי שהיה לו מוסך וביקשתי ממנו כטובה להגיע אלי ולשים לי מצבר חדש לקונגו. לאחר שהורכב המצבר החדש נכנסתי לבלוג שלי ומחקתי את כל הדברים הרעים שכתבתי על יוגב, אפילו התנצלתי על התנהגותי וכל מי שביקר בבלוג שלי יודע שאני בחיים לא מתנצל. לאחר מכן התקשרתי ליוגב למרות שהשעה הייתה שתים עשרה בלילה וביקשתי ממנו לפגוש אותי בגינת הדרדסים. גינה אליה יוגב יכול להגיע ברגל.
"אוקיי" אמר יוגב ואני הצלחתי לשמוע במילה הקצרה הזאת את הנשימות המפוחדות שלו.שמחתי שהוא מפחד ממני, כך הוא יהיה מופתע לטובה כשאני אפגוש אותו ואמסור לו חזרה את מפתחות המכונית כולל מצבר חדש על חשבוני.
 
יוגב
השעה היתה שתים עשרה בלילה כששמעתי את צלצול הטלפון, קיוויתי שזאת אישתי, אך זה היה איציק וליבי החסיר פעימה.
"אני צריך לפגוש אותך". אמר בקולו הקשוח, הקול שגרם לי לרעוד מפחד.
"אוקיי", זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי.
סגרתי את הטלפון והתמלאתי בפחד אדיר. היה ברור לי שפגישה בשעה שתים עשרה בלילה לא מנבא טובות, מה אם הוא הולך לשבור לי את הרגליים או חלילה גרוע מזה להרוג אותי? החלטתי ללכת להורים שלי ולבקש מהם הלוואה, כדי לשלם לאיציק, אך עמדתי ליד הדלת ולא העזתי להקיש עליה בשעה זו.
הלכתי ברגליים רועדות לגינת הדרדסים, בדרך שכנעתי את עצמי שאין לי ממה לפחד, אחרי הכל אין לי יותר בשביל מה לחיות. ניסיתי לחשוב על דרכים קלות להתאבד. דרך אחת הייתה די נוחה, לאפשר לאיציק להרוג אותי ולשחרר אותי מהחיים.
הגעתי לגינת הדרדסים וראיתי את איציק יושב בתוך האוטו שלי ומעשן סיגריה. זה היה כל כך משפיל. נגשתי אל חלון הרכב, איציק לא פתח את החלון, אלא הביט בי זמן ממושך לאחר מכן כיבה את מנוע הרכב, פתח את דלת הרכב ויצא. הצטמררתי ויחד עם זאת, כבר לא פחדתי למות.
"בוא נלך קצת לטייל" אמר בקולו הכבד. הוא סגר את הרוכסן של מעילו הכבד והלך קדימה כשכתפיו מכווצות, כמו ניסה לסגור על גופו מפני הרוח והצינה. הלכתי לצידו.
למרות שציפיתי לגרוע מכל, גופי היה דרוך. הייתי בטוח שתיכף יצאו שני גברתנים מבין העצים ויתקפו אותי.
חלפנו ליד ספסל והוא התיישב עליו. התיישבתי לצידו.
"אתה יודע יוגב, הצלחת לעצבן אותי. בחיים שלי אף אחד לא התנהג אלי כך. השפלת אותי..."
זהו, ידעתי לאן הרוח נושבת, הבנתי שאני הולך לאבד את החיים שלי. היה משהו משחרר במחשבה שהמוות שלי ישחרר אותי מהחובות ומהאיומים של איציק. סוג של שלווה. 
"החוב שלך לא מפריע לי, מה שמפריע לי זאת ההתנהגות שלך התאכזבתי ממך. אכזבת אותי".
הוא הוציא צרור שטרות מכיסו ונופף בזה מולי. "תראה, זה איסוף חובות של היום בלבד, כולם מפחדים ממני, רק אתה שם עלי פס וזה מרתיח אותי. תגיד, מה מונע בעדי להרוג אותך?"
הבטתי סביב, איש לא היה בגן בשעה מאוחרת זאת של הלילה ובטח לא במזג אוויר כזה. עיני לכדה אבן גדולה על הרצפה, התמקדתי בה.
"אתה מפחד?"שאל.
"כן" גמגמתי והוספתי "אם תהרוג אותי אף פעם לא תקבל את הכסף".
"הכבוד שלי יותר חשוב מכסף".
מאחר והכרתי את איציק ידעתי שזה אכן כך.
"טוב",  המשיך איציק "הגיע הרגע. אני לא מאמין שזה מה שאני הולך לעשות, בחיים לא עשיתי דבר כזה, אבל איך אומרים, לכל דבר יש פעם ראשונה". הוא הכניס את ידו לכיס, הייתי בטוח שהוא הולך להוציא משם אקדח. בשבריר שניה, חלפו בראשי תמונות של בני וביתי. לא יכולתי לתת להם לאבד את אבא שלהם, היו לפנינו עוד חיים שלמים לבלות ביחד ואיציק עמד לעשות לזה סוף. הרגשתי שדעתי נטרפת שאני חייב לעשות משהו... קפצתי על האבן והלמתי בראשו של איציק, לאחר מכן, עמדתי במקום והבטתי בו יושב על הספסל כשראשו מכוסה הדם שמוט הצידה ומפתחות מכוניתי מבצבצות מבין אצבעותיו. עמדתי רועד והמום כהבנתי שאיציק התכוון להחזיר לי את הרכב. משכתי את המפתחות מידו ונסעתי במהירות לביתי. התיישבתי על הכיסא כשאני מוכתם בדם והמתנתי למשטרה, הם לא הגיעו באותו הלילה וגם לא בימים שלאחר מכן. אבל לא הייתי צריך להיות מאחורי סורגים כדי להרגיש רוצח, כדי להרגיש את התיעוב העצמי.
נכנסתי לדף הפייסבוק שלי אחרי ימים ארוכים, על הקיר נכתב "יוגברוצח". זה נכתב בדיוק לאחר שעזבתי את איציק בגינת הדרדסים. הבנתי שאיציק הצליח בכוחותיו האחרונים להיכנס לדף הפייסבוק שלי דרך האייפון ולרשום את ההודעה שקיווה שתשלח אותי לכלא לשארית חיי. מחקתי את ההודעה מהקיר שלי ולאחר מכן מחקתי את חשבון הפייסבוק של אירנה המהפנטת.
לאחר כעשרה ימים מצאתי את האומץ ללכת לחנות. התכוונתי להעמיס את כל הסחורה לקונגו שלי ולא לראות את החנות הזאת לעולם. חיפשתי אחרי שאריות מודעות אבל על מותו של איציק, אך לא נותרו שום מודעות אבל. התחלתי לפנות את המדפים ולהניח את יתרת הסחורה בתוך הקונגו. לפתע הבחנתי באיציק הולך על המדרכה כשאת ראשו מקיפה תחבושת גדולה. נחרדתי, עבורי זה היה המראה של מלאך המוות. הבנתי שגורלי נחרץ, אך איציק לא נכנס לחנות וגם לא הביט לעברי, אלא התיישב על הספסל סמוך לחנות ואז ראיתי את אישתו בעקבותיו, כשהבחינה בי מהרה להיכנס לחנות "שלום יוגב, טוב לראות אותך".
קפאתי במקומי.
"אל תשאל מה קרה לאיציק, מישהו תקף אותו בראש, כנראה אחד החייבים, הוא איבד את הזיכרון לגמרי".
לקחתי נשימת רווחה סמויה והרגשתי את גופי חוזר לאיזון "יש סיכוי שהזיכרון יחזור אליו?" שאלתי בחוסר בטחון.
"לא, הלוואי. אתה יודע כמה אנשים חייבים לו כסף? אבל שטויות, העיקר שהוא בחיים".
"כן, אני יודע". מלמלתי לעצמי כשנזכרתי שהעליתי את שמות החייבים ללוח האקסל שבביתי.
"מה?"
"את צודקת, העיקר שהוא בחיים".
בערב ישבתי מול לוח האקסל והתחלתי לבצע גביה, עוד באותו הערב הגיעו כמה אנשים למקום המפגש שקבעתי להם ושילמו את חובם לאותו חודש. חזרתי הביתה והבטתי בשטרות הרבים שהנחתי על השולחן, אחר התרווחתי בכיסא, הנחתי רגליי על ההדום והבטתי בתקרה נקי ממחשבות מטרידות.
אני חושב שמצאתי את היעוד שלי בחיים.
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים