עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  חטיפה לאור ירח
דף הבית >> סיפורים אישיים >> חטיפה לאור ירח
 
שעת ערב, אני נוסעת מכביש רעננה לכיוון כפר סבא עם הבת של אחי בת השלוש עשרה, אשר ממשיכה לנהל איתי את הויכוח על כך שאני צריכה לתת לה לשבת לידי, למרות שטרם מלאו לה ארבע עשרה. לטענתה, היא גבוהה יותר מבנות שמלאו להן שש עשרה.
"חוק זה חוק", אני אומרת לה ומדליקה מוזיקה של שנות השבעים, כדי להבהיר לה שהויכוח נגמר.
היא משחקת עם החלון החשמלי ושריקת הרוח צורחת לי באוזן. באצבעות מגששות באפלה, אני מנסה לנטרל את החלונות האחוריים וכמובן שאני פתאום לא מוצאת את הכפתור והאצבע שלי מטיילת שם בין שלל הכפתורים.
"רמזור צהוב!" היא צורחת מאחור "איך אמרת?חוק זה חוק".
אני עוצרת ומסתבר שעשיתי את אחת הטעויות של חיי.
בחור כבן 24 חוצה את מעבר החצייה כשהוא מתנדנד, ברור שהוא שיכור. לפתע הוא פותח את דלת המושב האחורי ומתיישב לצידה של בת אחי, בת השלוש עשרה.
אני מפוחדת עד מוות, חולצת המשי שעוטפת את צווארי מאיימת לחנוק אותי ורעד בלתי נשלט אוחז בכל גופי. אני מביטה בו דרך המראה הפנימית ופוגשת בעיניו חסרות הבושה בוהות בי חזרה. אני מאמצת את ראייתי כדי לבדוק אם הוא מחזיק בידיו נשק חם, אך לא מצליחה לראות את כפות ידיו. אני מעבירה את מבטי לעבר בת אחי, חשוך ולמרות זאת אני מבחינה בפניה המבוהלות.
ג'יפ המאכלס בתוכו נהג כבן שלושים מגיח מהצד השמאלי שלי. התאורה ברחוב די טובה ואם הנהג רק יעיף לעברי מבט, אני אוכל לשדר לו אותות מצוקה. הנהג מביט לכיוון הרכב שלי ואני פותחת לעברו עיניים גדולות קוראות לעזרה. הוא נותר אדיש. אני ממשיכה לתרגל מולו כל מיני עוויתות שישדרו מצב חירום, אך הוא לא קולט את המסר. לעזאזל אני אומרת לעצמי, איך אני יכולה לשדר לו אותות מצוקה מבלי שהפולש שמאחור יבחין בזה?
הרמזור מתחלף לירוק והבחור עם הג'יפ נוסע לדרכו ומותיר אותנו שבויות בידיו של אדם לא שפוי. אוי, השם ישמור, כמה סרטים שעלו לי בתוך הראש. אני שוקלת לעצור את הרכב, לצאת ממנו ו...אך כל תוכנית שעולה בראשי נפסלת על הסף. החשש מכישלון מרפה את ידיי, כישלון פה משמעו סכנת חיים ואסור לי לקחת שום סיכון, לא כשחייה של בת אחי מונחים על הכף.
"לאן אתה צריך?" אני שואלת אותו בנועם ומקווה לקבל תשובה שתנעם לאוזני.
"ישר". הוא מצווה עלי בשקט.
עכשיו אני בטוחה שזה מצב חירום.
אני ממשיכה לנהוג כשכל דאגתי נתונה לבת אחי. אני מביטה בה שוב ושוב, היא קפואה במקומה. אני שומעת אותו גונח מאחור ואני בודקת שהוא לא מאיים עליה באיזו דרך. אני בטוחה שאם הוא ישים עליה יד, אני לא אשלוט בעצמי והפחד שלי ימיר את עצמו לתוקפנות מהסוג הכי ברברי.
אני רוצה לשאול את הפולש לכוונותיו, אך מחליטה ביני לבין עצמי שיותר טוב לא לדעת, אבל זה ניראה רע, רע מאוד. אני ממשיכה לנהוג הפלאפון מצלצל, אני אפילו לא חושבת לענות, ברור לי שהוא לא יסכים שאענה לטלפון.
"ימינה". הוא אומר לי.
אני מצייתת.
אני מבחינה בצ'אקלקה כחולה מאחורי ומאיטה את נסיעתי. אני מקווה שהשוטרים יעקפו אותי ואני אצליח איכשהו להעביר להם אותות מצוקה, אך הם רק עוקפים אותי וממשיכים לדרכם. אני עוקפת אותם חזרה, תוך כדי כך שאני עושה את כל העבירות האפשריות, ובפעם הראשונה בחיי שאני מתפללת ששוטר יעצור אותי. תפילותיי לא נענות, משום מה, הם מחליטים בזאת הפעם להיות סלחנים מתמיד ולא עוצרים אותי.
הכביש הולך ונעשה חשוך...מרגע לרגע זה ניראה מפחיד יותר.
אני ממשיכה לנסוע, רק עכשיו אני שמה לב שאני קרובה לבית חולים מאיר.
אני מביטה לאחור, ראשו של ה"פולש" מוטה הצידה על הדלת. בתנוחה הזאת הוא לא ניראה לי מאיים במיוחד, נהפוך הוא.
"הכול בסדר איתך?" אני שואלת בדאגה.
הוא לא עונה לי.
"אתה צריך לבית חולים?"
הוא לא עונה לי.
אני עוצרת בחניה של בית החולים. אני שומעת אותו נלחם עם המנעול, לאחר מכן, הדלת נפתחת, הוא עושה כמה צעדים ונופל.
כמובן שבמצב כזה, אני כשומרת חוק, מחויבת למסור עדות על הנסיבות... הסתבר שכמה דקות לפני שהבחור פלש למכוניתי, הוא החליק עם האופנוע שלו מעבר למדרכה ואיש לא הבחין בכך.
הכול בסדר איתו!
 
 נאוה דיקסטרה

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים