עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  החצר האחורית
דף הבית >> סיפורים קצרים >> החצר האחורית
 
השמש חדרה מבעד לשלבי החלון הסגורים למחצה. התמתחתי על המיטה מאושרת, יום חופש!!!
לקחתי את השלט ולחצתי על אחד הערוצים שם הוקרן הסרט "החיה שבאדם". זה בדיוק משמעות החופש: לראות סרט במקום  לנקות, לקרוא, לבקר את אימא ואבא שלא ראינו שבוע ימים, לאכול ארוחת בוקר עם בן.... התכוונתי להגיד בן זוג, אבל זה הלך לו לא מכבר. אני ועידו נפרדנו לפני חודשיים. אחרי חמש שנים מלאות עליות ומורדות, ובעיקר מורדות, נפרדתי ממנו ונותרתי עם מינוס ענק בחשבון הבנק שנוצר מהלוואות שלקחתי לכיסוי העסק הכושל שלו.  
נפרדתי ממנו בלב די שלם, עד כמה שיכולתי, אך אחרי כל כך הרבה זמן בזוגיות, גרועה ככל שתהיה, קשה להיות לבד. הרגשתי שהחיים שלי תקועים, משעממים וחסרי משמעות. מילאתי אותם בעבודה כדי להרגיש קצת יצרנות, אך כשישבתי לבדי בביתי לא היה די ביצרנות לנחמני.
צלצול הטלפון הפריע לי באמצע המתח, בדיוק בקטע שבו המאהב הולך לרצוח את הבעל בשליחות האישה. ראיתי את המאהב עוקב בשקט אחרי הבעל בעבודתו בתחנת הרכבת ופזלתי לעבר צג הפלאפון, 'עידית, הבוסית שלי'. היה ברור לי שטלפון ממנה לא מבשר טוב ולכן ללא שום התלבטות השתקתי את הצלצול שפגם בסצנת המתח.  
"בוקר טוב יעל" שמעתי את קולה ונבהלתי. לרגע היה נדמה כאילו היא לידי כמו רוח רפאים. לאחר שנרגעתי הבנתי שלחצתי בטעות על הרמקול. "כן עידית?"
"את לבטח יודעת למה התקשרתי?"
"אני יכולה לתאר לעצמי", מלמלתי באכזבה. "החופש בוטל".
"לצערי, שני הודיעה לי עכשיו שהיא חולה ולכן אין ברירה, את צריכה להגיע לעבודה".
"עידית, את לא רצינית! הודעתי לך על יום החופש הזה כבר לפני חודש, אתם יכולים להסתדר יום אחד בלעדי".
"זה בלתי אפשרי, יש החודש יותר מדי עומס בשביל לתפקד בלי שתי עובדות. תגיעי אני מחכה". ניתקה את השיחה.
'מה כבר רציתי? יום חופש?!' התכרבלתי במיטה והתכסתי ברחמים עצמיים.
חזרתי לצפות בסרט. 'אויש', סצנת המעקב חלפה ולא היה לי מושג אם בסוף המאהב רצח את הבעל או לא. המשכתי לצפות בסרט ולו רק כדי לדעת מה נגמר שם בסצנת הרכבת. עשר דקות לאחר מכן, עדיין לא היה ברור אם הבעל נרצח או לא.
הטלפון צלצל, שוב עידית על הקו "נו, יצאת?"
"בודאי, אני בדרך", אמרתי ונכנסתי להתקלח. כשיצאתי הסרט כבר נגמר והותיר אותי כשחצי תאוותי בידי. החלטתי לנקום בעידית ולהגיע לעבודה באיחור. כך לפחות ארגיש שהבעתי עמדה כלשהי בקשר לשלילת החופש שלי. הכנתי לעצמי קפה ושתיתי אותו הכי לאט שיכולתי, בין לגימה ללגימה התפללתי שיהיו לי סיבות נוספות להתעכב. ירדתי לחניה והתחלתי בנסיעה איטית לעבר העבודה. בסיכום צפיתי שאהיה באיחור של שעתיים. נקמה מספיק טובה בבוסית שלי.
עידית שוב התקשרה, "נו, איפה את?"
"את לא מאמינה, יצאתי לפני שעה ואני תקועה בפקקים" שיקרתי. "לא להאמין מה שקורה במדינה הזאת". הוספתי כדי להישמע משכנעת.
"תעשי מאמצים להגיע כמה שיותר מהר בבקשה, אני פה בלחץ אדיר".
"אשתדל", אמרתי והרגשתי את הנקמה המתוקה פושטת בגופי. המשכתי לנסוע לאטי כשאני מתענגת במבטי על כל פרח ועץ שנשתלו בין שני נתיבי התנועה. לפתע, בזווית עיני קלטתי דמות קטנה בין המכוניות. סובבתי את כל גופי לעבר הדמות ולעיניי נגלה ילדון כבן שלוש הפוסע בין המכוניות החונות!
מההלם שחררתי את הקלאץ' מהר מדי והרכב כבה. הספקתי לראות חיוך בזוי של כמה גברים שחלפו לידי, ואפילו גברת אחת עם שיער ארוך בלונדיני פתחה את החלון וזרקה בלעג "נשים".
"ואת? מה את גבר?" החזרתי, ורק אחרי מבט נוסף שנתתי בה הבחנתי בשפם והבנתי שזה לא אישה, אלא גבר עם שיער ארוך.
הרמתי את בלם היד וקפצתי מחוץ לרכב, חוטפת הפעם שלל צפירות אמיתיות על כך שהחניתי את הרכב באמצע הכביש. חיפשתי את הפעוט בעיניי אשר קיפצו במהירות מצד לצד ואז קלטתי אותו במרחק צעדים ספורים מקצה מכונית נוסעת. רצתי לעברו כשאני מנופפת לנהגים ההמומים לעצור. רגע לפני שהוא עשה את צעדיו לעבר התנועה הזורמת, הגעתי אליו. הרמתי אותו בזרועותיי ורצתי איתו לעבר המדרכה.
הילד בהה באוויר, נראה שאינו מודע למתרחש סביבו, לא בוכה, לא מדבר ולא ממלמל.
"היי חמוד" ניסיתי לתפוס את מבטו "מתוקי, שלום...היי...איך קוראים לך?"
הוא לא הגיב, הבנתי שהוא קצת בהלם. גם אני כמוהו, עדיין הייתי בהלם. ניסיתי להירגע ולחשוב מה כדאי לעשות. אחרי שספרתי עד עשר החלטתי לחזור לרכבי החונה שגרם לשיבושי תנועה גדולים ולהסיע את הילד לתחנת המשטרה. כך גם אשחרר את הפקק לו גרמתי וגם אחזיר את הילד להוריו.
הכנסתי את הילד למושב הנוסע והתיישבתי במושב הנהג. לפתע החל הילד לדפוק על החלון בחוזקה כשהוא צורח. נכנסתי ללחץ ובמקום לנסוע מהמקום ולשחרר את הפקק שיצרתי, החלטתי לצאת מהרכב ולהרגיע את הילד, אך הוא גילה התנגדות וכל ניסיונותיי להרגיעו היו לשווא. הרמתי אותו שוב בזרועותיי כשהוא ממשיך להיאבק בי.
הפלאפון צלצל, שוב עידית. לא עניתי כמובן. הייתה לי משימה חשובה להרגיע את הילד והייתי בטוחה שאחרי שאסביר לה את הנסיבות היא תבין שאחריות אזרחית קודמת לאחריות לעידית.
 
לפתע משום מקום צצו להם שני שוטרים. לפני שהספקתי לקלוט מה קורה, אישה נוספת רצה בהיסטריה לעברי כשפניה שטופות דמעות.  הפעוט קפץ לזרועותיה וזרועותיי שהתפנו נתפסו בחוזקה ע"י אחד השוטרים.
"היי! מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי המומה.
"את תשלמי על מה שניסית לעשות" צעקה לעברי האישה "לא רק שחטפת אותו עוד נתת לו מכות". האישה אחזה את בנה בידה האחת ובשניה ניסתה להכותני, אך השוטרים מנעו בעדה מלפגוע בי.
"מזל שאחד הנהגים היה ערני מספיק למעשייך והתקשר מייד למשטרה". המשיכה בצרחותיה לעברי.
"אני לא הכיתי את הילד. הוא היה מעט בפאניקה, אז  ניסיתי להרגיע אותו", התגוננתי. "ועל איזה חטיפה את מדברת?"הייתי לגמרי מבולבלת.
"גברתי, את בטוחה שזאת האישה שראית בחצר האחורית שלך לפני כשעה?" שאל אותה אחד השוטרים.
"זאת היא, בוודאות!"
"בחצר שלה? על מה אתה מדבר? אני לא מכירה את האישה הזאת ובטח לא את החצר שלה. בסך הכל...."
"שקט! לא פניתי אליך", חתך השוטר את דבריי.
"כן, זאת היא!" אמרה האישה בהתנשפות ונראה שעברה עליה שעה סוערת במיוחד. "נכנסתי רגע לבית כדי להביא את הבקבוק של אוהד  וראיתי אותה דרך הוויטרינה, אך עד שיצאתי החוצה היא כבר נעלמה".
"את לא נורמלית". מלמלתי לעבר האישה. "באמת שאני לא יודעת על מה את מדברת, אני רק..."
"אמרתי לך לשתוק!" קטע השוטר שוב את דבריי.
ראיתי את השוטר מוציא את האזיקים וקפצתי לאחור באינסטינקט.
"אם את לא רוצה לחטוף גם על התנגדות למעצר, אז תעמדי בשקט", אמר לי השוטר בקול חד. הרמתי עיני לעברו של השוטר שהיה גבוה ורחב כתפיים וחשבתי שאין טעם להתנגד למעצר.
ברגע שנכנסתי לניידת הטלפון שלי צלצל, שוב עידית. "אני יכולה לענות?" שאלתי דומעת. השוטר לא השיב לי, אך פתח עבורי את טלפון הצדפה והניח ליד אוזני.
"איפה את?!" צרחה עידית באוזני, דומה שאיבדה את סבלנותה כמו יתר האנשים סביבי.
"אני עצורה במשטרה".
"במשטרה? או.קיי. תקשיבי ותקשיבי לי טוב, בחיים שלי לא פגשתי מישהי חסרת אחריות כמוך, ואת התירוץ המטופש הזה תספרי לבוס החדש שלך בעבודה החדשה שלך".
"את מתכוונת שאני מפוטרת?"

בתגובה, טרקה את הטלפון בפניי.
ישבתי בחדר החקירות הצר כשאני מייבבת בבכי ותוהה ביני לבין עצמי:  'איך לעזאזל יום חופש אותו תכננתי לבלות בבטלה גמורה, הפך ליום הכי סוער של חיי? נכון שהתפללתי לסיבות שיעכבו אותי בדרכי לעבודה, אבל ממתי התפילות שלי נענות? אני כבר שנה שלמה מתפללת כל בוקר לנס שיכסה לי את החובות והתפילות האלה אף פעם לא נענו...נהפוך הוא, מיום ליום החובות גדלו כמו מפלצת רבת ראשים והיום  אפילו פיטרו אותי מהעבודה'.

אחרי שעת המתנה נכנס לחדר שוטר זעוף פנים.
"שמך?"
"יעל בלום". עניתי עדיין דומעת, אך הדמעות שלי לא הרטיבו את ליבו של השוטר אשר המשיך לרשום את פרטי האישיים.
"או.קיי. עכשיו תוכלי לספר את גרסתך".
נשמתי לרווחה, סוף סוף זכות הדיבור ניתנה לי. תיארתי בפניו את מה שקרה, אך הבעת חוסר האמון בפניו הבהירה לי שהנחות לחוד ומציאות לחוד ואת יום החופש שלי אני הולכת לבלות מאחורי הסורגים.
"הכול טוב ויפה", אמר השוטר "אבל שכחת את הפרט הכי חשוב, הביקור שלך בחצר הבית של משפחת רוזן. אימו של התינוק זיהתה אותך כאישה שנכנסה לחצרה".
"זאת לא אני, למה שאני אחטוף ילד ומה אני אעשה איתו כשאני בקושי מגדלת את עצמי עם כל החובות שיש לי?"
"זה בדיוק מה שאני חושב, שחטפת את הילד כדי לדרוש כופר ולכסות את החובות הגדולים שיש לך".
הבנתי שהוא אסף מידע אודותיי והמילים שיוצאות מפי עלולות לחזק את הראיות הכוזבות נגדי. החלטתי לנצל את זכות השתיקה ושתקתי! לפתע, ללא שום הכנה מוקדמת צרח לעברי השוטר: "למה לעזאזל חטפת את הילד?!" ולמתן תוקף לעצבנותו, היכה באגרופו על השולחן.
הרגשתי את ליבי הולם בפחד, "אולי...אולי תוכלו לשאול את הילד מאיפה לקחתי אותו....? יש לכם חוקרי ילדים מעולים שיוכלו להוציא ממנו את האמת". גמגמתי רעיון מטופש שניראה לי עדיף מהשתיקה שהכעיסה את החוקר.
"תשכחי מזה, הוא אוטיסט ברמה נמוכה ולא מוציא הגה מפיו".
הבנתי שהסתבכתי הרבה יותר ממה שחשבתי ומלמלתי כמו לעצמי "אני רוצה עורך דין".
על פניו של השוטר עלה חיוך רחב והוא נשם לרווחה "הינה, אנחנו מתקדמים, זה המשפט שהופך אוטומטית כל חשוד לנאשם".

"היי", הבזיק לפתע רעיון במוחי "תוכל להתקשר לבוסית שלי, עידית, שוחחתי איתה בטלפון בזמן שאתה אומר שהילד נחטף".
הוא שלח אלי חיוך מהתל "כבר שוחחנו איתה".
"שוחחתם איתה?"
"זה מה שבדרך כלל אנחנו עושים, בודקים שיחות אחרונות בפלאפון".
"ו...."
"לדבריה, אמרת לה שאת שעה בדרכים משום שיש פקקים בדרך. בבדיקה שעשינו, בין השעה תשע לעשר בבוקר, התנועה זרמה ללא שום הפרעות ואת היית יכולה להגיע לעבודתך בתוך רבע שעה עד עשרים דקות מקסימום. את כמובן לא הגעת, ולכן, תצטרכי להסביר לנו לאן נעלמו להן 40 דקות. תנסי להזכר טוב..." על פניו של השוטר הופיע חיוך בזוי "אולי בילית אותם בחצר של משפחת רוזן?" שאל בלעג.
"אני פשוט נסעתי לאט כי התעצבנתי שביטלו לי את החופש", מלמלתי וידעתי שאיש לא יאמין לי. לפתע חטיפה של ילד נשמעה הרבה יותר הגיונית מנסיעה איטית שנועדה לעצבן את הבוסית שלי.
הדמעות החלו לזלוג  בהתחלה לאט ואז כמפל גועש על פניי.
"ובאותה הזדמנות חגיגית, הבוסית שלך הבהירה לנו שאת שקועה בחובות עד הצוואר, דבר שאת בעצמך אישרת לפני רגע,  כך שדמי כופר היו עוזרים לך במקרה הזה, לא?" חזר לנקודת התורפה  שלי.
הנדתי ראשי לשלילה. "בחיים לא הייתי פוגעת במישהו כדי לשלם את חובותיי".
החוקר פתח תיק עב כרס ודפדף בניירות. "והביצים שזרקת על החברה שלך בכיתה ח'?"
"הן נפלו לי מהיד ובדיוק היא עברה מתחת לחלון שלנו".
הוא המשיך לדפדף ולעבור על חטאי העבר שלי, "והעכבר ששמת במגירה של המורה שלך בכיתה ט', גם הוא נפל לך מהיד? והנעל שזרקת לגג ונחתה על הראש של אחד הילדים....ו...." השוטר החל למנות בפניי את כל מעשי הקונדס שלי מבית הספר "והגענו רק לכיתה י'. שאני אמשיך?"
הנדתי בראשי לשלילה. "אני היפראקטיבית מוצהרת שחיה על ריטלין".
"או.קיי. אז אם אנחנו עוסקים בהיפראקטיביות וריטלין, אז בואי נקפוץ לימי הצבא העליזים - שימוש בסמים".
"זה לא נכון". קפצתי ממקומי.
"כן, כן, אני יודע, זה לא היה שלך" אמר בלעג "מישהו החביא את זה בארון שלך ונעל עם המפתח שהיה שמור בארנק שלך". השוטר הניע בראשו מצד אל צד "תאמיני לי, ראיתי הבוקר את הסרט "החיה שבאדם" ולא הזדעזעתי ממנו כמו שאני מזועזע מהתיק עב הכרס שנמצא פה מולי".
פתחתי עיניים גדולות כמו ראיתי אוצר גדול. "אז תגיד", אמרתי עם ניצוץ בעיניים "המאהב רצח את הבעל בסוף או לא?"
היה תורו של החוקר לפקוח עיניים גדולות, "לא יודע, לא הספקתי... בדיוק התקשרו להודיע לי שילד נחטף ואני נאלצתי לעזוב את הסרט באמצע המתח".
"כן, גם לי זה קרה, בדיוק בקטע הזה, התקשרה אלי הבוסית וביקשה ממני להגיע לעבודה...ואז החלטתי להתנקם בה ולהגיע באיחור לעבודה".
השוטר תלה בי מבט "ראית את הסרט?"
"כן".
"זה היה הזמן שהילד נחטף מחצר ביתו. את לא יכולה להיות בעת ובעונה אחת בשני מקומות שונים".
"אתה מתכוון שאני משוחררת?" שאלתי בחוסר אמון.
"יש לי בעיה עם הזיהוי של האם, אבל אני לא יכול להתעלם מהראיות החדשות שהתגלו בתיק".

המשכנו לשוחח על הסרט ורגע לפני שיצאתי מחדר החקירות אמרתי: "יש לך את הפרטים האישיים שלי, תרגיש חופשי לעשות בזה שימוש".


בערב צפיתי בחדשות: "אימא לילד אוטיסט, בדתה סיפור חטיפה והעמידה את המשטרה על הרגליים... האישה מוכרת לרשויות הרווחה.... זאת לא הפעם הראשונה שהיא מותירה את בנה ללא השגחה...היום, כשחזרה מסידוריה, גילתה שבנה יצא מהבית דרך החלון ובדתה סיפור חטיפה ככיסוי להזנחה...
הטלפון צלצל, חששתי להרימו, כך בדיוק התחיל יום החופש המשובש שלי. הוא המשיך לצלצל שוב ושוב ואז החלטתי לענות: "הבאתי מהספריה את הסרט "החיה שבאדם", תרצי לצפות בסרט יחד איתי?" שאל אותי החוקר מהבוקר.
"אשמח".
"אז אני אצלך תוך רבע שעה".
הטלפון צלצל שוב, "זאת עידית. ראיתי עכשיו את החדשות, אז את מגיעה מחר לעבודה?"

"לא. חשבתי לעצמי שפיטורין זאת הזדמנות טובה למצוא לעצמי עבודה ריווחית יותר".

"אבל את יודעת שלא התכוונתי ברצינות לפיטורין שלך, אמרתי את זה מתוך עצבים, אז בבקשה תגיעי מחר לעבודה אני לא אוכל להסתדר בלעדייך". התחננה.

"יש לך את שני".

"שני עדיין חולה".

הבטתי לעבר התקרה וחייכתי לעצמי 'אולי בכל זאת, תפילותיי לכיסוי החובות נענו', "בואי נאמר כך, תוספת של כמה מאות שקלים במשכורת יכולים בהחלט לשנות את דעתי".
הייתה שתיקה ארוכה בינינו ואז עידית אמרה: "או.קיי. תגיעי מחר לעבודה ונדבר על זה". 

                                          * * *

אז אתם יודעים איך התחיל הבוקר שלי, אבל אני לא אספר לכם איך הוא נגמר...רק אגיד לכם שהוא היה הרבה יותר סוער. ואגב, בסוף, המאהב לא רצח את הבעל.

  
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים