עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  החממה של המושב
דף הבית >> סיפורים קצרים >> החממה של המושב
 
 
החממה של המושב
 
גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר. שמא לספר על הקיבוץ באתי? לא, אלא לומר לך הקורא מה הוא הרקע לסיפורי ולאישה זקנה אותה הכרתי.
 
עבדתי בפלחה ומשום כך הייתי משכים קום, מטפל בטרקטור ויוצא אל השדות, אם לחרוש אם לזבל אם לקצור ואם לעבד. עבודה בפלחה הינה עבודה קשה, אך שכרה בצידה, לא שכר בממון כי אם בחוכמה. דרך עבודת אדמה לומד אדם הרבה על מעשי הבריה והרבה על האנושות כולה. מעבודתי זאת הפכתי לאדם סגור ובודד. את ארוחת הבוקר סעדתי לבדי בשדה ולארוחת הצהריים בחדר האוכל הייתי מגיע
בשתים עשרה, סועד בשולחן, מחליף מילות נימוס קצרות עם שאר הסועדים וחוזר לשדה. עם שקיעת החמה בחורף, הייתי מתקפל מן השדה נוסע בשבילי השדות אל סככת הטיפול, מנקה את הטרקטור ומכינו לעבודת המחר. בשעות הערב לא הייתי משתתף בערבי תרבות ושירה אשר היו בקיבוץ, אלא העדפתי להיות בחדרי ולקרוא ספרים. בעת האחרונה התחלתי לעשות לי מנהג קבוע, לקרוא מידי יום מספר דפים בתנ"ך ואחר כך בשאר הספרים. עם הזמן המשכתי לקרוא יותר ויותר דפי תנ"ך עד שלעיתים הייתי מקדיש לכך את כל הערב.
 
שעות הבוקר היו היפות בעיני, הייתי קם השכם בבוקר, ניגש אל חדר האוכל נוטל לחם, ירקות וגבינה ויוצא אל השדות רכוב על הטרקטור הרועם. בשעה מופלאה זו, הציפורים מתחילות לצייץ, חיות הלילה והטורפים מסיימים את משמרתם הלילית ורצים למאורותיהם, דורסי הלילה מעופפים אל פינת מסתור ונפש אדם לא נראית, בודאי לא בשדות החרושים. למעט אישה זקנה שראיתי כל בוקר השכם הולכת בשבילי השדות ועל גבה שק מלא עשבים ושלף אותם קצרה כל בוקר.
סברתי שהיא מתגוררת במושב הסמוך, שם התגוררו עולים מתימן. הקשר בינינו לביניהם היה רופף, מחמת שוני התרבות, לבוש, שפה, פערי ההשכלה ועוד. הללו נראו כפלחים ערבים אשר היו גם הם בסביבותינו. דתיים היו אנשי המושב, לעומתנו בקיבוץ, שהיינו אתאיסטים ואלוקים עבורנו לא היה פונקציה מלבד איזו דמות תנ"כית. כך שאף על פי שראיתי זקנה זו כל בוקר, מעולם לא החלפתי איתה מילה, אבל היא התעקשה כל בוקר לנופף לי לשלום למרות התעלמותי החוזרת ונשנית. לומר את האמת, החברים במשק לא כל כך עניינו אותי קל וחומר אותה זקנה הלבושה במלבוש מזרחי מוזר וזר.
 
בוקר אחד, אחד מיני רבים אליהם השכמתי, נראה היה כבוקר רגיל. השגרה לא שחקה אותי ואת שעשיתי בכל בוקר עשיתי גם בבוקר ההוא. נסעתי בטרקטור לכוון חלקת שדה העגבניות לצורך הנחת צינורות להשקיה לקראת שתילה בקרוב של החלקה. במקום שהייתי רגיל לראות דמות אחת, אותה דמות של הזקנה, ראיתי הפעם שתי דמויות. ככל שהתקרבתי הבחנתי כי מדובר בגבר ואישה. לא שהם עניינו או סיקרנו אותי כל כך, אבל כשהגעתי למטרים ספורים מהם וערפילי הבוקר הסתירו אותם פחות, ראיתי את הדמות השניה, היא לא היתה דמות של תימני מבני המושב כי אם השומר בקיבוץ. זה היה מקלל ומגדף את הזקנה ובמקל במבוק שהיה במקום חבט בה פעם אחר פעם. למראה זה עצרתי את הטרקטור וקפצתי ממנו. נחתתי סמוך אליהם ומיד הדפתי את השומר מעליה.
"מה קרה אלי?" שאלתי את השומר הג'ינג'י שלנו סמוק הלחיים שנראה ככעסן תמידי בכל עת.
"גנבת! גנבת!" שאג זה כאחוז אמוק.
"תירגע רגע", הרחקתיו משהוא התקרב אליה שוב. נטלתי את השק שהיה עתה מונח על האדמה הלחה ופתחתי אותו. מלמעלה ראיתי עשבים ושלף, מאלה שאין אנו שמים לב אליהם בקציר. תחבתי את ידי פנימה לתוך השק שמא מוחבא שם דבר בעל ערך כל שהוא, אך כלום.
"מה היא גנבה?!!!"הרמתי את קולי מעט בתימהון.
"גנבת גנבת.." המשיך אלי לצעוק, "גונבת משדות הקיבוץ". ותוך כך הניף שוב את מטה הבמבוק שבידו והיכה אותה שוב ושוב. פה לא יכולתי לעצור את עצמי וסטרתי על לחיו של אלי בכל כוחי. אלי חדל מלהכותה והביט בי המום, אך מיד הפנה מבטו אל הזקנה ששכבה מוטלת על האדמה וניסה לחבוט בה שוב. הפעם הכיתי אותו באגרופי בכל כוחי, ותאמינו או לא, אבל שנים של עבודות בפלחה לא מותירות לשרירי הגוף בררה אלה להתנפח ולהתחזק, כך שמכת אגרוף מידי בכל כוחי הפילה את אלי אל הרצפה וזה החל צועק מכאב, לאחר מכן קם והחל רץ לעבר שער הקיבוץ.
 
התכופפתי לעבר הזקנה והושטתי לה יד, אך היא התאוששה וקמה בעצמה. הרגעתי אותה ושאלתיה לשלומה? בעגה שלא הייתה כל כך ברורה לי אמרה: "למה אומר גנבת? זה עשבים".
"אני יודע" השבתי לה. "זה בסדר, בואי, עלי לטרקטור ואקח אותך לביתך".
אך היא בגב זקוף הודתה לי ואמרה "ברוך השם, אני יכולה ללכת על הרגליים", ושוב הודתה לי.
"לפחות תני לי את השק ואקח אותו לביתך".
שוב הודתה לי ואמרה "ברוך השם שעוד יש לי כוח בידיי". היא הוציאה מפיה ברכות שבזכות קריאתי בתנ"ך בזמן האחרון הבנתי את חלקן. הרימה זו את השק והניחתו על שכמה. סייעתי לה קמעא והיא הביטה בי. היה לה מבט שוחק. קמטי פניה לא הביעו קשיות וצער כי אם שחוק לזמן ולעולם, עיניה היו כשל נערה והיא חייכה חיוך רחב ואצילי אשר חשף את שיניה הלבנות והבריאות. אני נותרתי על עומדי והיא הלכה והתרחקה ממני עד שנבלעה בערפילי הבוקר. היא בשגרת יומה ואני בשגרת יומי אשר נמשך עד ארבע אחר הצהריים.
 
הלכתי לחדרי ופתחתי בספר התנ"ך, בספר שמות באקראי, והחלתי לקרוא עד שהגעתי לקטע בו משה רואה שוטר עברי מכה עבד מאחיו, ותקרית הבוקר עלתה בראשי. סגרתי את הספר לבשתי בגדים חמימים יותר, דילגתי על ארוחת הערב ושמתי פעמיי למושב הסמוך. משהו באישה זו משך את ליבי. הגעתי למושב וכבר בשער באו לקראתי מספר מבני המקום, כמו הייתי תייר הבא לארץ זרה. כך נראיתי בעיניהם על שום מראי השונה מהם ועל שום שלא היו מורגלים בביקורם של בני הקיבוץ. הללו שאלו לחפצי ואף הזמינוני לביתם על מנת לקיים מנהגם בהכנסת אורחים. לא ידעתי את שמה וניסיתי לתאר להם במילים עילגות את אשר חפצה נפשי. הפעם אני הייתי נראה בעיניהם כעילג בעל מבטא זר ומוזר. נער אשר הגיע זה עתה מבית הספר ושהעברית המודרנית יותר שגורה בפיו, הבין את רצוני ולאחר תחקיר קצר התנדב להובילנו אל הזקנה. לזקני המושב אמר מספר משפטים בתימנית אשר מהם הבנתי כי הוא מסביר להם את מי אני מחפש, וכן הבנתי מדבריו ששמה "חממה". לאחר שהודיתי לכולם על הזמנתם לארח אותי הלכתי אחר הנער. זה היה שתקן ולא מרבה בדיבור והיות שגם אני איני נמנה מן הדברנים הגדולים הלכנו שנינו יחדיו שותקים. הגענו לבית קטן בנוי מאבן וסביבו חצר גדולה שלא הייתה כל כך מסודרת. אבל היו בה ערוגות ערוגות מטופחות של גידולי ירקות שונים. בחטף עין הבחנתי בבצל, ירק כלשהו שלא הכרתי, עגבניות ושום. בחצר פנימה ראיתי מבנה רעוע עשוי מתליים של פחים, עצים וכל מיני גרוטאות אשר לפי הריח העולה ממנו הבנתי כי מדובר בדיר עיזים וכבשים. פעייתם לא אחרה לבוא. נכנסתי לתוך החצר, נעמדתי ליד הדלת ונקשתי קלות. התשובה לא באה ולא נשמע קול, הקשתי יותר חזק והפעם התשובה הגיעה "מי זה?" שמעתי קול עדין ומברך, אלא שהקול בא מאחוריי. הבטתי לאחור וראיתי את הזקנה יוצאת מתוך הדיר. לאור יום נראתה לי טוב יותר מן הבוקר החצי חשוך. הפעם נראתה כזקנה יפה להפליא עור פניה מתוח, עיניה בורקות ושיערה שהציץ מבעד מטפחתה היה שחור כפחם. ללא גמגום וללא הפתעה האירו פניה אלי ואמרה "הה, זה אתה, ברוך הבא, ברוך הבא".
"מה שלומך?" שאלתי קצת נבוך מזה שהגעתי אליה בלי תיאום מראש.
"חכה" השיבה לי, לפני שתדבר שתה משהו, עברת דרך ארוכה" וכך נכנסה פנימה להוציא לי דבר משקה. כשיצאה החוצה הניחה על השולחן קנקן מים קרים וכוס ומזגה לי.
"תודה רבה" אמרתי "מה שלומך?" חזרתי שוב על שאלתי.
"חכה, אתה עובד קשה, חכה" נכנסה לביתה ומיד הוציאה לשולחן מעין כעכים מצופים בשומשום ופרג.
אכלתי ומיד חזרתי לשאלתי.
"קודם תגמור לאכול" אמרה וחייכה. נראה היה לי שעתה אני מבין את שפתה היטב. הייתה זו עברית יפה רק במבטא תימני כך שבמאמץ קל הבנתי את אשר אמרה. לאחר שסיימתי להתכבד אמרה "לבריאות, עכשיו מה רצית לשאול?"
"באתי לשאול לשלומך". פתחתי את שיחתי.
"אני בסדר גמור" ענתה "ואתה? אתה לא עובד קשה מידי?"
"אני רגיל לעבוד קשה".
חלפה דקה ועוד דקה בשתיקה והבנתי שאני יושב מול שתקנית גדולה ממני, ועלי מוטלת החובה לפתוח בשיחה מה גם שעתה הייתי סקרן יותר לגביי חייה.
"חממה" פניתי אליה "יש לך בעל?"
"לא", ענתה קצרות "אני אלמנה, אלמנה זה שלושים שנה".
"ובת כמה את?" שאלתי בעדינות לבל אשמע חטטן.
"אני בת שמונים בפסח".
"ואוו" הבעתי את הערצתי בקול. "ואת חיה לבד, בלי הילדים או הנכדים שלך?"
"לבד" ענתה קצרות "אין לי ילדים".
תמוה היה הדבר בעיני והשתיקה חזרה לרעום בינינו. לאחר מספר רגעים קמתי ופניתי אליה באומרי "את יכולה לבוא לשדות הקיבוץ מתי שתרצי".
קמה היא לכבודי, ברכה אותי והלכתי לדרכי. בדרכי חזרה הייתי מאוד סקרן לגבי חייה, וככל ששתקה, רבה סקרנותי יותר ויותר.
למחרת בבוקר אצתי לעבודה מהר יותר מכל בוקר אחר. כשראיתי את חממה נעצרתי לידה ובירכתיה בבוקר טוב. שאלתי אותה אם אוכל לבוא אליה היום שוב אחר הצהריים והיא השיבה קצרות "ברוך תהיה, ברוך תהיה". באותו היום הייתה העבודה משולה בידי כמוץ ברוח והספקתי יותר מכל יום אחר. הלכתי לחדרי והתארגנתי, ומשם עשיתי דרכי אל המטבח הקיבוצי. היות שראיתי את הכנסת האורחים של בני המושב אמרתי לעצמי שלא אבוא בידיים ריקות. לקחתי עימי ביצים חיות, קנקן מיץ תפוזים טרי, תפוזים ויצאתי לדרכי. שוב בשער המושב ברכוני לשלום והציעו לי להיכנס הפעם כשסירבתי לא לחצו. ידעו לאן מועדות פניי. בשל ענוונותם לא הקשו עלי בשאלות סקרניות לפשר ביקורי.
 
הגעתי לביתה, אך במקום לנקוש בדלת, הלכתי ישר אל דיר העיזים. מניסיוני הקודם ניחשתי שאמצאה שם, ואכן מצאתיה שם. "שלום חממה".
"ברוך הבא" השיבה לי.
ראיתי אותה חולבת את אחת העיזים והצעתי את עזרתי. הצביעה חממה על העז השחורה. התיישבתי על השרפרף והתחלתי לחלוב, ניסיון היה לי ולכן לא חששתי. מה גם שהדבר הרשים את חממה. לאחר שחלבנו את העיזים לתוך מספר דליים, יצאנו מן הדיר ומילאנו בקבוקי זכוכית בחלב.
"עכשיו בוא איתי" אמרה ושתקה. אני שתקתי והלכתי אחריה. הגענו לבית אחד, נקשה חממה על הדלת וכשנפתחה הדלת הגישה להם בקבוק חלב והמשכנו בדרכנו וכך הגענו לעוד בית והטקס חזר על עצמו כך עד הבית השנים עשר וכל זה נעשה כאשר היא שותקת ואני שותק איתה. אמרתי אם היא שתקנית אשתוק כפליים. כשהגענו לביתה הוציאה חממה שלושה סלי קש גדולים ובתוכם פיתות אשר אפתה בטאבון החמר שנמצא בחצרה. נטלתי שני סלים והלכתי אחריה. נקשה חממה על דלת אחד הבתים, הגישה מספר פיתות לאיש בפתח ועשינו דרכנו אל הבית הבא. בתום החלוקה עשינו דרכינו חזרה ושוב יצאנו לסבב נוסף כדי לחלק ביצים. השתיקה כבר היתה רועמת ואני שברתי אותה במין שאלה:
"אז חממה, מזה את מתפרנסת?"
"לא" ענתה "אני מתפרנסת מהקב"ה".
"כן, הבנתי אותך, אבל זה המקצוע שלך?"
"לא" ענתה "זו מצווה".
"מה זאת אומרת?"השבתי בשאלה.
עצרה וענתה לי בחביבות כאדם בוגר המסביר לילד קטן את פשר מעשיו.
"תראה, כל בית שעברנו בו מצבם קשה. החקלאות לא מפרנסת אותנו כי כולם קונים מן הקיבוצים. שמו אותנו רחוק מהעיר ואנחנו לא יכולים לעבוד בעיר, ובקיבוץ לא רוצים פועלים שכירים, כך שמצבם של המשפחות קשה".
זה היה חדש לי. נדהמתי שאישה זקנה כל כך נושאת על גבה לסייע בכלכלתן של מספר משפחות.
"כן חממה, אבל מה איתך מי דואג לך?"הקשיתי.
שוב עצרה, הניחה יד על כתפתי בחביבות וחייכה חיוך אימהי רך.
"לי אין ילדים להם יש ילדים לגדל. לי אין בעל לדאוג לו, להן יש. הן אלמנות צעירות אני אלמנה זקנה. ומה שנתן לי הקב"ה יש בו ברכה, העיזים ברוך השם מביאות חלב אין סוף, והתרנגולות מטילות כפול בכל יום".
הבנתי ממנה שהיא טורחת השכם בבוקר להביא שלף ועשב טריים שנקצרו באותו בוקר וזה מה שמשביח את תנובת העיזים.
"כן חממה, אבל את זקנה אסור לך לעבוד קשה", אמרתי ורציתי לקחת את המשפט חזרה.
"כשיראה השם שלא נשאר לי כוח לדאוג לעצמי יקח אותי אל מנוחת עולמי, עד אז אני מודה לו על הכוח שנותן לי כל בוקר וכל ערב".
הגענו אל ביתה והסבנו לשולחן. הוצאתי מן הסל את אשר הבאתי והיא אמרה "לא היית צריך", אך מתוך כבוד אלי קבלה את מנחתי.
הביאה כוסות ומזגה לנו ממיץ התפוזים שהבאתי. לאחר שלגמנו אזרתי אומץ ושאלתי "חממה, בעלך נפטר בארץ?"
"לא, בחוצה לארץ נפטר, בן חמישים היה".
"ולמה לא התחתנת שוב, שיהיה גבר שיעזור לך בחייך?"
"כי בעלי היה אחד ויחיד". אמרה נחרצות "וגם הוא מחכה בעולם הבא לבד".
הביטה בי בחמימות ועיניה חייכו. "אני איני דברנית גדולה, אבל רואה אני שסקרנותך גדולה משתיקתי אז שב ואספר לך את חיי".
נמתחתי על משענת הכסא וחיכיתי בציפייה לשמוע את ספורה. כל כך שמחתי להפטר מכל השאלות שגם כך לא גרמו לי הרבה נחת בחטטנות שלהן.
"התחתנתי כשהייתי בת 14. בעלי המעיט בעבודה והרבה בלימוד תורה. כבר בגיל צעיר ראו בו תלמיד חכם. מקובל שהיה בעירנו אימץ אותו כתלמידו ולימד אותו את כל סודות הקבלה" לקחה אויר מלוא ריאותיה והמשיכה לספר. "אחרי ארבע שנים שנישאנו לא היו לנו ילדים. אני התביישתי בעצמי על כי אין לי ילד, אבל כעסתי על בעלי בשל כך, אף על פי שנהגו להאשים את האישה ולשאת אישה אחרת במקומה".
"למה כעסת עליו?" שאלתי בשקט.
"בעלי, לאחר שהסמיכו אותו מקובלי העיר היה נחשב לחכם גדול ורק בגלל כבוד רבותיו לא מינוהו לרב הקהילה, אבל בעלי ידע דבר אחד אשר ברכו השם, ידע לפקוד עקרות".
"מה זאת אומרת?" שאלתי בתמיהה.
"היו באות אליו נשים עקרות מכל האזור והוא היה כותב להן קמעות על קלף של צבי. הקלף היה על פי גובהה של העקרה, מקודקודה ועד כף רגלה, ובו היה כותב את שמותיו הקדושים של השם עם צירופי אותיות ואכן ה' פקד אותן והן ילדו לאחר שנה, אבל דע לך שבעלי לא נהנה מעיסוקו זה".
"למה?"שאלתי.
"כי מפתח הילודה נמצא בידיו של הקב"ה וכל ברכה וקמיע כזה, היא כמו לקחת מפתח זה מידי הקב"ה ולהעניקו לבשר ודם וזה מסכן את האדם בכך".
"אם כך, למה לך הוא לא עשה קמע?"
"על זה כעסתי עליו שנים רבות ותמיד היה אומר לי משפט אחד קבוע: "אשתי, המפתח לעקרותך נתון בידי הקב"ה ברצותו יתן וברצותו לא יתן. אם אין לנו ילד בעולם הזה, זכותנו תשמר לחיי העולם הבא". אבל ככל שהתבגרנו החל הוא להיחלש בטיעון זה ויום אחד קרא לי ואמר: "תשמעי, אני אעשה לנו קמיע ובעזה"ש נפקד בילד רק שאומר לך דבר אחד, היות שאנחנו מתערבים במעשיו של הקב"ה נצטרך להרבות בתפילה כדי שנזכה לחיים ארוכים ולא נוציא את חמתו של הקב"ה עלינו. כי זה שנים שאני חש שחרון אף ה' עלי ועל התערבותי בבריה, ועל זה שנכנעתי ללחץ הנשים המבקשות". אני שמחתי כל כך שיהיה לי בן ואסיר את החרפה ממני ולא הקשבתי לדבריו לעומק. ואכן הוא כתב קמע עבורי מכף רגל ועד קודקוד ובו כל צירופי שמותיו המפורשים של הקב"ה. חלפה שנה ולי נולד בן. בת 49 שנה הייתי".
"ואוו", את זה לא ידעתי חממה, אז יש לך בן...או היה לך בן". הוספתי בהיסוס.
"ביום השמיני נערכנו לעשות ברית ועמדנו לשחוט כבש. בעלי יצא להביא את הכבש על מנת לשוחטו, אך הכבש סרב ללכת כצאן המובא לטבח והחל להשתולל. בעלי ניסה לאחוז בו חזק וזה נגח בו והפילו על הארץ ראשו של בעלי נחבט ביתד שהיתה תקועה באדמה וכך נפח את נשמו ביום הברית, "חתן דמים למולות"".
 
כל כך הזדעזעתי מן הסיפור שרציתי לומר לה שמספיק עם הסיפור להיום, שתלך לנוח, אך היא כנראה הבינה את אשר ברצוני לומר והשתיקה אותי באומרה "שב בנחת, זה היה מזמן, אני רוצה לספר לך הכול. את הילד שמרתי מכל משמר, כאשר הלכתי הלך איתי, כאשר לנתי לן איתי ובאשר אכלתי אכל איתי. אם הלכתי לחטוב עצים או לשאוב מים מן הבאר היה זה במנשא על גבי, לא עזבתי אותו לרגע. רק ביום אחד עזבתי אותו והותרתי אותו בידי שכנתי. היה זה ביום האזכרה של אביו. בדיוק שנה ושמונה ימים אחרי שנולד. הייתי עסוקה בכל ההכנות לכיבוד, לארח את באי האזכרה, והיות שהייתי עסוקה הציעה שכנתי לעזור לי ולשמור על הילד. הזהרתי אותה לבל תוציאו מן הבית והיא הבטיחה לי שכך יהיה. אולם בעלה היה צריך לשוב מן העבודה בצהריים, ותוך שהיא מכינה את ארוחתו ראתה כי מים בקדירה אין. פחדה מבעלה ומהרה אל הבאר להביא מים, כי חשבה טרם ירגישו בחסרונה והיא כבר תשוב. במושכה את הדלי מן הבאר טרם הגיע הדלי אל פי הבאר והנה ניתק החבל של הדלי והדלי נשמט מידה והיא בבהילות ובחוסר דעת ניסתה להציל את דלי המים. משכה ידה להחזיקו תוך שהיא מטה את גופה פנימה לעברו, וזה הילד נשמט מגבה ונפל אל תוך הבאר העמוקה".
פה כבר לא יכלה להסתיר את כאבה. לחלוחית של דמעה מלאה את עיניה ועתה ניכר היה הצער והסבל על פניה. עתה לא נראתה בעיני כנערה רבת חן וקלילת רגליים.
"זהו הסיפור בני, ועתה אם תסלח לי אני צריכה לתת דורה לעופות בלול".
הבנתי שהיא בתוך יגונה מתכנסת, אחזתי את ידה אך היא משכה אותה בבושה צנועה ואמרה "לך בני, לך תנוח אתה עובד קשה, בטח דואגים לך שם בקיבוץ".
כך נמשכו הימים והחודשים, מידי בוקר הייתי רואה אותה ומברך אותה לשלום והיא מברכת אותי חזרה והמשכנו איש איש למלאכת יומו. מידי פעם הייתי מבקר אותה אחר הצהריים, אך עם בוא החורף, התקצרו הימים ואני מיעטתי בביקורי אלה והייתי מסתפק בפגישתנו בבוקר.
 
באחד הבקרים הקרים התעוררתי השכם בבוקר וכשניסתי לקום מן המיטה חשתי דקירה עזה בבטני בצד הימני. ניסיתי שוב ושוב לקום, אך לא הצלחתי. כך ללא סימן מוקדם וללא אזהרה נחתה עלי המחלה הארורה, וכדברי הרופא זה חודשים שהיא כרסמה בי ולא הותירה חלקה טובה בכבד שלי, עתה נותרו בפני שתי אפשרויות להתחיל את הספירה לאחור בביתי או בבית החולים. העדפתי להיות במיטתי בביתי סמוך לספר ולסביבה המוכרת לי. אל העבודה כמובן שלא הלכתי ורק רבצתי במיטתי כל היום אכול מכאבים וחי על משככי כאבים וספרים.
 
בוקר אחד השמיים קדרו, דרך החלון ראיתי עננים שחורים מאוד אשר המטירו ברד כבד על הארץ. הרעמים הרעידו את זגוגיות החלון והברקים האירו כאור החמה ביום קיץ. כאביי החמירו וכל כדור שנטלתי לא עזר יותר להקל על כאביי. כמה חברים מן הקיבוץ היו עימי לסעדני, כי גם להתהפך לא יכולתי.
 
לפתע חדלו הרעמים מלהרעיש עולם ודפיקה קטנה וחלשה נשמעה בדלת. לא היינו בטוחים כי זו נקישה, אך זו שבה ונשמעה שוב. קם אחד החברים וניגש לדלת ופתחה. כשחזר לחדר חזר כמות שהוא.
"רעמים!" אמרתי לו בחיוך קל ומאומץ.
"לא," אמר "יש פה איזה זקנה תמניה".
"אויש, חממה...תכניס, תכניס אותה, מה איתך?"
חממה עמדה בפתח, ספוגה כולה במי גשמים, פניה חייכו אליי באור גדול ונראה כאילו פניה קורנות.
"דאגתי לך" אמרה כמעט בוכיה "ידעתי שקרה משהו, לא החסרת אף יום בחייך בשדה".
"מי זו המאהבת שלך?" שאל דודיק במין הומור קיבוצניקי לעגני כזה.
"כן, דודיק זו המאהבת שלי". החזרתי.
נגשה אלי חממה וישבה על כסא מאחורי והניחה ידה על ראשי, אחר התכופפה ולחשה לאוזני "אמור לחבריך שיצאו".
היות שהכרתי אותה כבר, ידעתי כי זו הממעטת במילים בעת שדורשת למשהו צריך לבצע מבלי לשאול שאלות. בקשתי מחבריי שיצאו והללו יצאו תוך שהם מסננים מבין שיניהם בדיחות מתגרות.
כשיצאו אמרה לי חממה: "אעשה משהו אבל אני רוצה שתשתף איתי פעולה מבלי לשאול שאלות ומבלי להביע תמיהה".
רק שאלה אחת אמרתי לה "את יודעת מה יש לי?"
"יודעת", אמרה. "לפעמים בעלי מבקר אותי" רמזה למיסטיקה הסובבת את חייה.
הנהנתי בראשי לאות שאני מסכים והיא בקשה ממני שאעצום עיניי, אצמיד ידיי לגופי ואסכל רגליי, רגל ימין על שמאל. אף שמוזר היה בעיניי, כבדתי את רצונה ועשיתי זאת.
 
היא התרוממה מהכסא ובחוץ שבו הרעמים לרעום. היא החלה לומר משפטים אשר לא היו ברורים לי. מהבנתי הדלה הצלחתי להבחין שאלו פסוקים מן התורה ומשפטים בארמית. לאחר מספר דקות של תפילה החלה לסוב סביב מיטתי ולהמשיך לומר את פסוקיה במלמול ובלחש. כאשר סיימה להקיף את מיטתי שבע פעמים שבה על עקבותיה והקיפה את מיטתי שוב שבע פעמים לצד השני.
כשסיימה, הורתה לי לפקוח את עיניי "עתה תשכב לנוח, וזה הספר עשוי קלף שים מראשותיך, שן עד הבוקר".
מבלי להוסיף מילה ומבלי לומר שלום יצאה מן החדר והלכה.
 
תרדמה גדולה נפלה עלי, אך כמורגל זה שנים, התעוררתי השכם בבוקר וזכרתי כל המוצא אותי אתמול. הזדקפתי קמעא וראיתי כי אין הכאב כתמול שלשום. התיישבתי על המיטה והנחתי רגליי על הרצפה, ייסורי התופת שהייתי אמור לסבול בתנוחה זו לא היו ואני נעמדתי על רגליי. חוץ מסחרור קל לא חשתי שום כאב. נהפוך הוא, חשתי חזק ובריא ואף יכולתי לצאת לעבודה. התלבשתי ומיהרתי לחדר האוכל, עת נכנסתי נדהמו כולם. סעדתי את ליבי ולמרות הפצרות אחות הקיבוץ לקחתי את רכב הקיבוץ ונסעתי בדהרה אל המושב. החניתי את האוטו בחוץ כי השער עוד היה סגור. הפעם בכניסה הביטו בי תושבי המושב ולא באו לקראתי, אלא שמטו ראשם מטה. המשכתי ללכת בשביל לכיוון ביתה של חממה. הגעתי לדלת ונקשתי, אך לא נשמע קול. הקשתי שנית...דומיה. הלכתי לדיר העיזים וקראתי בשמה, אך קול לא נשמע. הלכתי אל הטבון ונגעתי בו לראות אם חם הוא, אך הוא היה צונן. ראה אותי שכן שאני מסתובב בחצירה כנשוך נחש וניגש אלי.
"מה אתה מחפש?" שאל במבטאו התימני שכבר הורגלתי אליו והבנתי אותו לאשורו.
"את חממה".
"אה", אמר "ומי אתה?"
"קרוב משפחה" אמרתי אף על פי שהדבר נשמע בלתי אמין.
"חממה, תנוחם מן השמים, נפטרה אתמול בערב וכדי לא להלין את גופתה קברו אותה בו ביום. לא ידענו שיש לה קרובים".
כבשתי פניי בידיי והתחלתי בוכה.
למחרת בבית החולים, הבדיקות היו כשירות והרופא דרש בדיקות חוזרות תוך שהוא ממלמל: "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות..."
על קברה של חממה הנחתי שק מלא עשב ושלף שקצרתי באותו בוקר השכם.
 
 
 כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
+ שלח משוב
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים