עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  עולמות מקבילים
דף הבית >> סיפורים קצרים >> עולמות מקבילים
 

עולמות מקבילים
 
 
גרתי עם משפחתי בעיירת פיתוח בה התגוררו בעיקר אנשים קשיי יום, למעט שכונה אחת שהייתה יחסית שכונה מבוססת. זאת הייתה השכונה בה גדלתי. הרחוב שלנו היה הכי יפה בעיר, בתים יפים עם גינות צמודות ומדרכות מעוטרות בעצים ופרחים נאים, אך אליה וקוץ בה. בית אחד שעמד בכניסה לרחוב והיה מעין שער הכניסה לשכונה, פגם בכל היופי הזה והיה כמו קוץ בתוך ערוגת הפרחים. גגותיו שבורים, דלת הכניסה דהויה וישנה, חצר מוזנחת עם שני כלבים משוחררים שעשו את צרכיהם ברחוב, ואפילו לא עץ אחד שיסוכך על כל הכיעור הזה. אין צורך להסביר שדיירי הרחוב נמנעו מכל קשר עם דיירי הבית הזה וסביר להניח שגם אני לא הייתי בקשר איתם, אילו בחרתי באותו הבוקר להתעלם ממה שראו עיני.
 
וכך התחיל לו אותו הבוקר:
לבשתי את בגדי החדשים, אלה שאימא שלי קנתה לי חודש מראש, נעלתי את נעלי החדשות, הנחתי את התיק על הגב ועמדתי בחצר ביתנו המטופח כדי שאימא שלי תצלם אותי, תצלם את היום הראשון שלי בכיתה א'. אני זוכר שהייתי מאוד נרגש, אך אימא שלי הייתה נרגשת הרבה יותר. לאחר הצילומים היא אחזה בידי וחצינו את המגרש הגדול שלנו שגבל בחצר בית הספר. כשנכנסנו לכיתה הורשו ההורים להיות נוכחים בכיתה למשך שעה אחת, לשם כך הוצבו ספסלים צמודים לקירות ולשמחתי, אימא שלי הייתה הכי קרובה אלי.
 
המורה עמדה מול הכיתה, הציגה את עצמה וביקשה מאיתנו לספר מעט על עצמנו. לפתע נשמעה נקישה חלושה על דלת הכיתה. המורה לא הייתה בטוחה שאכן הייתה נקישה וביקשה מאיתנו לרגע להיות בשקט, ואז נשמעה שוב נקישה חלושה ואל הכיתה נכנס ילד גבוה ורזה עם תספורת קצרה עד שהיה ניתן לראות את הקרקפת. הוא עמד בפתח הדלת עם חולצה צהובה מקומטת ודהויה ועם תיק שחור ישן, שדומה שעבר מאה ידיים עד שהגיע אליו. השפלתי את עיני כלפי מטה וראיתי את נעליו, הן היו קרועות.
הוא עמד שם בפתח הדלת, לבדו, ללא ליווי של אימו.
 
"איך קוראים לך?" שאלה המורה כשחיוך רחב על פניה.
"יובל". ענה בשקט.
"איפה אימא שלך?"
הוא לא ענה.
היא ניסתה למצוא לו מקום ישיבה, אך לאחר שסקרה את מראהו, שלחה אותו לשבת בספסל האחרון שבקצה הכיתה, שם הוא ישב לבדו.
 
בסיום הלימודים, אימא שלי הגיעה כדי ללוות אותי הביתה. הוא יצא מהכיתה ונעצר לידי. "אני מכיר אותך, אתה שכן שלי".
אני לא הכרתי אותו.
"אתה גר בשכונה שלנו?" שאלה אותו אימא שלי.
"כן".
"איפה בדיוק?"המשיכה אימי בהתעניינותה.
הוא לא ענה.
 
"אימא, אני חושב שהוא גר בבית שבקצה הרחוב". אמרתי לה כשהוא התרחק מאיתנו. אימא שלי רק הנהנה לעברי, אך כשהגענו הביתה, היא לקחה את התיק שהיה של אחי הגדול בשנה שעברה, לקחה חולצה אחת שלי ומכנס, הכניסה לתוך התיק וביקשה ממני ללכת לביתו ולהביא לו את זה.
אני זוכר שלקחתי ממנה את התיק ורצתי נרגש לעבר ביתו. בשני צידי הדלת, עמדו כמו  שומרי ראש, שני פסלים גדולים מבטון שהחזיקו נשק בידיהם. על אחד מהם נכתב "יובל האמיץ" ועל השני "מורדי האמיץ". הקשתי על הדלת, אך איש לא פתח אותה. אחרי שזזתי מעט נפתחה מעט הדלת ופניו הציצו מבפנים. "מה אתה רוצה?"
"אימא שלי הביאה לך בגדים ותיק". אמרתי בהתרגשות.
"אני לא צריך נדבות".
לא ידעתי מה זה נדבות, אז אמרתי לו "זה לא נדבות זה התיק של אח שלי ובפנים יש תלבושת חדשה לבית ספר".
יובל הביט בי זמן מה ואז יצא החוצה "רוצה להיות חבר שלי?" שאל.
הנהנתי.
"אז אתה רוצה לבוא איתי ועם אח שלי הגדול לרוץ בנחל?"
הנחל היה במרחק שני רחובות מהבית שלנו,  ואהבתי ללכת לשם בשבתות עם אבא ואמא שלי ולכן הסכמתי.
 
דקה לאחר מכן, יצא אחיו הגדול מהבית, ילד שבגדיו היו תלויים ברישול על גופו ונעליו קרועות. הוא צעד החוצה כשהוא הולך בכבדות כאילו גורר את רגליו אחריו. בטרם הספיק לסגור את דלת הבית, הצלחתי להציץ פנימה, לתוך חיים שהיו כל כך שונים מהחיים שלי,  ממה שאני הכרתי. הכניסה הייתה מלאה בערימות של שקים גדולים. בין השקים הגדולים ישבה אישה מבוגרת בתוך כיסא גדול ומרופט, לבושה בשמלה מוזרה. כשהבחינה בי, קמה ממקומה ועשתה שני צעדים לעבר היציאה. נרתעתי לאחור בבהלה.
"אל תפחד, זאת אימא שלי, היא לא תעשה לך כלום". צחק מורדי. "אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים, מאז היא לא קמה מהכיסא, אלא רק אם היא אוהבת מישהו".
"זה רזי", הציג אותי מורדי בפני אימא שלו. היא חייכה אלי, אך עדיין פחדתי ממנה.
 
חצינו שני כבישים, עברנו את השביל והגענו לנחל. בדרך השביע אותי יובל שאני לא אספר לאף אחד בכיתה על אימא שלו. נשבעתי.
כשהגענו לנחל, פתחו יובל ומורדי בריצה לעבר התעלה, כדי לחצות אותה מגדה לגדה, כשהגיעו לתחתית התעלה שחו בתנועות כלב ואז טיפסו חזרה. 
"עכשיו תורך" אמר יובל.
סירבתי. לא רציתי ללכלך את התלבושת החדשה שלי.
"נו, אל תהיה פחדן". לחץ עלי יובל, אך אחיו מורדי ויתר לי.
 
כשחזרתי הביתה, אימא שלי לא הייתה בבית.
 
מאחר והמגרש שלנו גבל בשטח בית הספר, אימא שלי לא הגיעה לאסוף אותי למחרת, ולכן בחרתי ללכת לביתו של יובל. הוא נתן לי בגדים ישנים שלו והלכנו שלושתנו שוב פעם לנחל. הפעם גם אני חציתי את התעלה. הרגשתי גיבור.
 
כמה חודשים לאחר מכן, הגיע החורף והתעלה הייתה מלאה במים קרים, אך יובל ומורדי קפצו  לתוך מי הנחל הקרים וחצו שוב ושוב את התעלה. הם הסבירו לי שצריך אומץ בשביל לשחות במים קרים ושהם ילמדו אותי להיות אמיץ, אבל עד שאני אלמד להיות אמיץ ואעז להיכנס למי הנחל הקרים הם כינו אותי "רזי פחדני". כל כך שנאתי את זה, אבל זה לא גרם לי לקפוץ למי הנחל הקרים.
 
היו דברים אחרים שהוכחתי להם שאני אמיץ, הסכמתי לטפס גבוה על העץ ולקפוץ למטה, לטייל על הגג של הבית שלהם, להיכנס לחבית ולהתגלגל מהדיונות... כל כך נהניתי להיות עם יובל ועם אחיו מורדי. הם לא היו כמו אחי הגדול שהיה כל הזמן רציני, הם לא היו כמו כל הילדים שהכרתי, הם היו מיוחדים, אמיצים, כל כך שונים ... לא היו להם גבולות.
 
אימא שלי עודדה את החברות שלנו. היא הייתה רגועה שאני בביתו של יובל במקום להסתובב ברחובות או לשבת כל היום מול הטלויזיה. היא אפילו לקחה את יובל ומורדי כפרויקט אישי שלה. היא הייתה שולחת להם מידי שבוע ארגז עם דברים שקנתה במכולת או מעבירה להם בגדים שאנחנו לא היינו צריכים ובחגים דאגה לקנות להם בגדים ונעליים חדשות.
 
חלפה לה שנה והגיע החופש הגדול. אימא שלי הרשתה לי להיות ער עד מאוחר בערבים, אותם ביליתי בביתם של יובל ומורדי והכרתי צד נוסף של מורדי - הוא ידע לצייר ולספר סיפורים. אחרי שהיינו חוזרים ממשחקי האומץ, היינו יושבים בערב על המדרכה שלצד ביתם כשחושך סביב ומורדי היה מספר לנו סיפורים מפחידים. הייתי יושב מרותק ומקשיב במתח לסיפורים שלו על דברים מסתוריים ומפלצות. כשהוא היה רואה שרמת המתח והריכוז שלנו גבוהה, היה מורדי מרים את קולו וגורם לי וליובל לצרוח מפחד.
אחרי הסיפורים המפחידים של מורדי, פחדתי ללכת הביתה, אך ידעתי שאני חייב להסתיר את זה היטב, גם כך הם קראו לי "רזי פחדני".
"רוצה ליווי?" היה שואל אותי יובל.
"לא", הייתי מנסה לשוות לקולי טון בוטח. ביתי היה במרחק בתים ספורים מביתו של יובל, אך זה נראה כל כך רחוק בשעה זו של הלילה כשמפלצות גדולות מהסיפורים של מורדי מאיימות על חיי. הייתי עושה את דרכי הביתה כשאני רועד מפחד והסיפורים של מורדי מלווים אותי: הסיפור על העיר הזאת, שהאנשים בה היו קמים מידי בוקר ומגלים שאנשים נעלמים...על הילד שהלך בלילה לבד ושמע פסיעות כבדות מאחוריו וככל שהוא האיץ את הליכתו, הלכו הצעדים הכבדים והגבירו את צעדיהם אחריו...רצתי מבוהל הביתה.
 
פעם, הראה לי יובל מחברת שמורדי אחיו אייר עבורו. היה שם סיפור על מפלצות ועל ילד גיבור שמצליח להרוג את המפלצות. הבטתי בילד שבאיורים. זה היה יובל. קינאתי בו, גם אני רציתי להיות גיבור שהורג מפלצות, גם אני רציתי מחברת כזאת. ואז יובל, כמו קרא את מחשבותיי, שאל אותי אם אני רוצה שמורדי יעשה לי גם מחברת כזאת. כמובן שהסכמתי וקפצתי משמחה.
למחרת, יובל הביא לי מחברת מאויירת. גם שם היה סיפור על מפלצות, על גיבורים ועל פחדנים – אני הייתי בתפקיד הפחדן.
נעלבתי ולא הסכמתי לבוא אליהם יותר הביתה. אחר הצהריים מורדי הגיע לבית שלי וניסה להשלים ביני לבין יובל. הוא הסביר לי שאי אפשר לעשות אותי גיבור כי אני לא אמיץ מספיק, אבל הם מסכימים לעשות אותי גיבור מס' 2, שזה אומר שיש לי מבחן אחד לעבור אותו כדי להיות גיבור מוצהר - להיכנס בחורף למי הנחל הקרים. אם אני אצליח לעשות את זה, הם יעשו לי מחברת של גיבור. הסכמתי לפשרה שהוצעה וחזרנו להיות חברים.
 
כשעליתי לכיתה ד', הודיע לי יובל שהוא מפסיק ללמוד, שהוא נשאר בבית כמו אחיו מורדי. עזיבתו של יובל את בית הספר, הפכה את בית הספר למקום פחות נעים לבלות בו ולכן אחרי הלימודים הייתי הולך אליו הביתה ונשאר שם עד שאימא שלי הייתה חוזרת מהעבודה. בוקר אחד כשיצאתי מביתי מצאתי את עצמי הולך לביתו של יובל במקום לבית הספר. הערתי את יובל והוא הסכים להחביא אותי בבית שלו עד שיסתיימו הלימודים. למחרת, שוב לא הלכתי לבית ספר ובימים שלאחר מכן הלכתי לסירוגין...לאט לאט הפכתי לפחות זהיר. הייתי מתחבא בגינה עד שאימא שלי הייתה יוצאת לעבודה ואז הייתי מתקשר ליובל שיבוא אלי והיינו משחקים בצעצועים שלי. 
יום אחד, שמענו את דלת הבית נפתחת ומיהרנו להתחבא בתוך הארון. היה צפוף שם ולכן התקשינו לסגור את הדלת והותרנו אותה מעט פתוחה. לפתע נפתחה דלת הארון לרווחה ואחי הגדול עמד שם והביט בנו בפנים כעוסות "מה אתה עושה פה? לא הלכת לבית ספר?" שאל חצי בכעס חצי בעונג רב על שגילה את סודי.
"לא הרגשתי טוב".
"אז למה אתה מתחבא בארון במקום במיטה?"
שתקתי.
 
באותו ערב, קיבלתי עונש חמור מאימא ואבא שלי, היה אסור לי לצאת מהבית במשך שבוע ימים. היה ברור לי שהחברות שלי עם יובל ומורדי נגמרה לעולמי עולמים, אין סיכוי שאימא שלי תסכים שנמשיך להיות חברים, אך לפתע שמעתי את אימא שלי מוסיפה ואומרת, אבל יובל ומורדי יכולים לבוא לפה, זה הבית השני שלהם. היא לא כעסה עליהם. לאחר מכן שמעתי אותה צועקת בטלפון על כל העולם, איך יכול להיות שילד בכיתה ד' לא הולך לבית ספר ואף אחד לא יודע מזה. היא דיברה על יובל.
לאחר המקרה הזה, ליוותה אותי אמא שלי לכיתה במשך חודש ימים, כשהמסלול שלנו היה לצאת מהבית, ללכת ליובל מוקדם, להעיר אותו מהשינה, לחכות לו עשר דקות שישטוף פנים ויתלבש ומשם לבית הספר. אך מאחר והייתי עסוק כל היום בלשחק עם יובל ואחיו, השקעתי מעט בלימודים והשיחה בין המורה לאימי לא איחרה לבוא. המורה הסבירה לאימא שלי את מצבי ואמרה שיש לי פוטנציאל, אך כדאי שאימא שלי תרחיק אותי מיובל. אמא שלי ליטפה את ראשו של יובל ואמרה: "אי אפשר להרחיק אותם אחד מהשני – הם אחים". שבוע לאחר מכן, אימא שלי חדלה ללוות אותנו ויובל חדל ללכת לבית הספר.  הוא לא ראה יותר את בית הספר מבפנים.  
 
אני לעומת זאת, כבר לא הברזתי מבית ספר, אך בהחלט שביליתי את השעות שלאחר בית הספר בביתם של יובל ומורדי. אימא שלו הייתה כל הזמן בסביבה, אך היא הייתה כמו צל, בקושי הוציאה מילה מפיה.
 
חלפו להן השנים. מורדי התגייס לגולני. ערב לפני כן, חגגנו את הגיוס שלו במסיבה על המדרכה שליד הבית שלהם. אני הייתי אחראי על הכיבוד. הבאתי וופלים וביגלה, שוקולד וקולה והרבה פיצוחים.
בחופשה הראשונה של מורדי מהצבא, הלכנו כולנו לקנות צבע ירוק ומברשת. מורדי צייר על קיר ביתם את הסמל של גולני, עץ הזית, ואנחנו צבענו אותו בירוק. בצבע שנישאר מרחנו אחד את השני. אחר כך רצנו כולנו לנחל ושחינו בתוך המים הקרים. זאת היתה הפעם הראשונה שלי ששחיתי בתוך המים הקרים של הנחל. כשיצאנו, מורדי לבש את המכנס הצבאי שלו, מסר לאחיו את החולצה הצבאית, הניח את הכומתה שלו על ראשי והצדיע לי. הצדעתי לו חזרה. צעדנו לביתם צוחקים ומאושרים כמו בימים שהיינו ילדים.
 
באחד הימים, ישבתי עם יובל בבית שלי וסיפרתי לו שקיבלתי צו ראשון. הוא הביט בצו בעיון, אחר הרים אלי את מבטו העצוב "אני חושב שלא יגייסו אותי, כי לא למדתי".
"גם אחיך לא למד וגייסו אותו".
"הוא סיים שש שנות לימוד, אני שלוש וגם זה בקושי". השתמש בציניות האופיינית שלו.
"בחיים שלי לא היו דברים שרציתי חוץ מלהיות חייל".
לא עניתי לו.
 
יצאנו מהבית שלי וראינו מספר אנשים מתגודדים ליד ביתו של יובל. כשהתקרבנו שמענו מישהו אומר לאיש שעמד לידו שמורדי נהרג בלבנון. הייתי בהלם. הבטתי לעברו של יובל, אך הוא כבר לא היה לידי, ראיתי אותו רץ בשדות, רצתי אחריו, אך הוא היה הרבה יותר מהיר ממני. הוא טיפס גבוה על המגדל ואיים לקפוץ על הסלעים. התחננתי אליו שלא יעשה את זה. עליתי אחריו לראש המגדל וישבנו שנינו על הקצה. שותקים ובוכים. 
 
                                                  ********
 
שנתיים לאחר מכן התגייסתי ליחידה קרבית. למרות שהייתי מגיע לחופשות עייף, לא יכולתי לחלוף על ביתו של יובל מבלי להיכנס אליו. הבית של יובל היה התחנה הראשונה שלי בכל חופשה.  מאוחר יותר, הוא היה מגיע לביתי ואוכל איתנו את ארוחות שישי, לאחר מכן היינו נכנסים לחדרי והוא היה לובש את המדים שלי.
באחת השבתות הוא הביא איתו מצלמה, לבש את המדים שלי  וביקש ממני לצלם אותו. כשיצאנו החוצה, יובל ביקש להצטלם עם הנשק שלי.
חייכתי אליו בעגמומיות.
"נו, מה אתה מפחד, אתה חושב שאני אגנוב לך אותו?"
"אתה יודע, נשק זה לא משחק". אמרתי.
"רזי, אני לא ילד קטן".
התלבטתי שניה, לאחר מכן הלכתי לחדר בו החבאתי את הנשק ומסרתי לו אותו.
יובל שכב על הרצפה ועשה כל מיני פוזות של לחימה. לאחר מכן הוא כיוון את הנשק מתחת לסנטרו. "עכשיו תפעיל את הוידאו", ביקש.
"יובל, בלי שטויות". נבהלתי.
יובל הוריד את הנשק מראשו "אני סתם צוחק איתך".
 
בערב סיפרתי את הסיפור לאימא שלי כשאבא שלי מקשיב לשיחה שלנו. "למה הוא לא מתגייס?"שאלה אימא שלי.
"הוא כנראה לא עונה לקריטריונים". אמר אבא שלי "אסור לתת לילד כזה נשק ביד".
"למה?" שאלה אימא שלי.
"אחרי מה שעבר עליו, אני חושש שאם יהיה לו נשק הוא יתאבד".
"איזה שטויות, אם הוא רוצה להתאבד הוא לא צריך נשק ביד, ואני אגיד לך דבר נוסף, אם אחרי מה שעבר עליו הוא נשאר בחור טוב, אז אין אף אחד מתאים יותר ממנו לשרת בצבא, אז תפעיל את הקשרים שלך ותכניס אותו סוף סוף לאיזו מסגר צבאית".
"הוא רוצה להתגייס או שאת זאת שרוצה שהוא יתגייס?" שאל אבי.
"כולם רוצים בזה". השיבה לו אימי.
 
שבוע ימים לאחר השיחה עם אבא שלי, יובל קיבל צו גיוס. קיצרו לו את כל הפרוצדורה והוא היה אמור להתגייס בתוך חודשיים לגולני. כשיובל קיבל את ההודעה הוא היה מאושר כמו שלא ראיתי אותו מאז שמורדי נהרג. אך ליובל לא הייתה סבלנות לחכות חודשיים והוא לא הפסיק לנדנד לי לתת לו ללבוש את המדים שלי כדי שהוא יוכל ללכת איתם ברחוב.
"אבל זאת התחזות, אסור לך ללבוש אותם.  מדי צה"ל זה לא תחפושת אם יתפסו אותך אני אהיה בצרה צרורה".
"אם יתפסו אותי", יובל צחק בקול "תגיד אתה רציני? אתה חושב שהצבא עסוק באדון רזיאל? תאמין לי, יש להם דברים יותר חשובים להתעסק איתם".
"תתפלא, ואגב, לא קוראים לי רזיאל, אלא  רזי".
האמת, שהיום אני יודע שיובל רצה ללבוש זהות הרבה יותר משרצה ללבוש את המדים שלי.
 
באחד הימים, כשהייתי בבסיס, הגיע אלי המפקד בפנים רציניות והתיישב לידי "יש לי משהו קשה לספר לך".
לא היה לי שום מושג למה הוא התכוון, הייתי בטוח שמדובר באיזה תפקיד קשה שהוא הולך להטיל עלי.
"זה בקשר לחבר שלך...ליובל". המפקד שתק זמן מה. "הוא נהרג בפיגוע".
הרגשתי מכה עזה בבטן שלי. החזקתי את עצמי בקושי שלא לצעוק.
"אתה רוצה לצאת לחופש?" שאל אותי המפקד בהתחשבות.
"מתי ההלוויה?"
על פניו של המפקד הופיע מבט מהורהר, "כבר קברו אותו, הייתה בעיה בזיהוי שלו...הפיצוץ...והוא לבש מדים למרות שלא היה חייל. לקח כמה ימים לזהות אותו ולא רצו לעכב את הקבורה שלו. אתה רוצה לצאת לחופשה?" שאל שוב המפקד.
בליל של מחשבות מעורבבות ומעורפלות חלפו במוחי "אני לא יודע".
המפקד המשיך לשבת לצידי זמן מה, אך אני רציתי להיות לבד, "אני אהיה בסדר", אמרתי וקיוויתי שהמפקד יעזוב אותי לנפשי. 
"אתה בטוח?"
הנהנתי.
המפקד קם ממקומו "אם תרצה לצאת לחופשה או לדבר על זה, תבוא אלי".
'אני אתגבר' חשבתי לעצמי, 'אני לא אשבר', אבל הלב כן נשבר. אחרי שהמפקד יצא, מצאתי את עצמי רץ כמו מטורף מחוץ לבסיס, כמו באותו היום שנודע לנו שמורדי נהרג. מצאתי את עצמי עומד בשטח הפתוח ובוכה.
 
שבוע וחצי לאחר מכן יצאתי לחופשה. חלפתי ליד ביתו של יובל, הלב נחמץ. עמדתי רגע ליד ביתו והבטתי בסמל הגדול של גולני, העץ שעל הקיר כבר לא היה ירוק, אלא צהבהב. הבחנתי באימו של יובל יושבת על כיסא בפתח הדלת והתקרבתי אליה. "שלום", אמרתי בקול נמוך.
"יובל הלך לצבא. אני לא יודעת מתי הוא יחזור".
 
שבועיים לאחר מכן, שוב יצאתי לחופשה ושוב הבטתי בסמל של גולני, לאחר מכן ניגשתי לאימו של יובל, היא ישבה בחצר. "יובל הלך לצבא, אני לא יודעת מתי הוא יחזור".
 
 
                                                ***********
 
החורף ירדו הרבה גשמים מלווים ברוחות עזות אשר הסירו את העלים מעל העץ שעל הקיר ושברו את ענפיו ורק שורשיו החזקים נותרו כסמל לילדות רחוקה. נשכחת.

ואימא של יובל כבר לא יושבת בחוץ...והחצר כל כך ריקה.
 
בתום החורף, הקיר התפורר וקילף מעליו את שאריות הצבע. נותרו רק נקודות ירוקות שבקושי רב ניתן להבחין בהן. אני נאחז בזיכרון ומסרב לתת לו לדעוך. ואז יום אחד את הסמל כיסתה מודעת אבל דהויה, הודעה על מות אימם של מורדי ויובל. אימא שלהם כבר לא ישבה בחצר. לצד המדרכה, על ערימת פסולת, שכבו זה לצד זה שני פסלי הבטון – "יובל האמיץ" ו "מורדי האמיץ".
 
גררתי את הפסלים לעבר השדרה הסמוכה לביתם והעמדתי אותם על רגליהם. לאחר מכן, הלכתי לחנות לחומרי בניין, חפרתי שני בורות, יצקתי בטון וטמנתי פנימה את רגלי "החיילים האמיצים". כעבור שנה, העיריה הציבה גדר נמוכה סביבם ושתלה פרחי נוי והם הפכו מהחיילים האמיצים שלי לסמל הגבורה של העיר.   
 
                                                                      ***************
 
חלפו להן השנים. אני פשטתי את מדי הסדיר שלי, שיובל כל כך רצה בהם והתייצבתי למילואים בכל עת שנדרשתי, מנסה למצוא בהם סוג של קשר לעברי, קשר לחברים הישנים שלי. הרגשתי שאני חי בשני עולמות מקבילים: עולם בו מורדי ויובל חיים וקיימים, לצד העולם שאליו לא ישובו לעולם, אך משנה לשנה הלכו הזיכרונות והידלדלו והמציאות החדשה כיסתה על הישנה. יובל ומורדי נשארו צעירים ואני הלכתי והתבגרתי, הלכתי והתרחקתי מהילדות. כל כך פחדתי לשכוח אותם.
 
הגעתי לשנה האחרונה שלי בשירות מילואים. נסעתי במכונית שלי לבוש במדי הצבא. ברדיו  דיברו על שחרורם של האסירים, כך הם קראו לטרוריסטים שרצחו את יובל, ואז הבנתי שאני לעולם לא אשכח את יובל ומורדי, המציאות שלנו לא תיתן לי לשכוח.
 
נסעתי לעבר השדרה, שם הצבתי את פסלי הבטון של מורדי ויובל, ועמדתי שם דקה ארוכה בדומיה, נזכר ביום שהסכמתי להיכנס למי הנחל הקרים, זה היה בחופשה הראשונה של מורדי מהצבא... הורדתי את החולצה שלי עם דרגות הסרן והלבשתי  את "מורדי האמיץ", הנחתי את הכומתה שלי על ראשו של "יובל האמיץ" והצדעתי לחיילים הכי אמיצים שהכרתי. 

כמה מילים על הסיפור:   לכאורה, ניתן לחשוב שאין מסר בסיפור הזה. אנשים שנולדו חסרי מזל ומתו חסרי מזל, והעולם ממשיך במסעו.   אז כמה מילים:
1.  אילו רזי ואימו לא היה מבחינים ביובל באותו הבוקר, סביר להניח שיובל ומורדי  לא היו זוכים להנצחה והסיפור שלהם היה נעלם עם מותם.
2. הסיפור של מורדי ויובל, הינו פיסה עצובה של ההסטוריה שלנו, אי אפשר לרכך או לעדן את זה, אך מורדי ויובל בהחלט מצליחים להוכיח שלא משנה  מהם תנאי הפתיחה אליהם אדם מגיע לעולם, עדיין אדם מחפש משמעות לחייו, לעשות משהו משמעותי בחיים. ודווקא הם שאיש לא הבחין בהם בחייהם, הופכים במותם לדמויות משמעותיות. קלישאה? בהחלט לא! משום שהסיפור אמיתי. 
 
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים