עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  האודישן של אסי
דף הבית >> סיפורים קצרים >> האודישן של אסי
 

האודישן של אסי
 
"
החיים שלנו זה אודישן אחד גדול, אנחנו כל הזמן עסוקים בלמצוא חן בעיני אחרים". n.d. 
 
קוראים לי אסי, ואני פה כדי לספר לכם על האודישן הגדול של חיי:

למדתי בבית ספר למשחק שאינו נמנה עם בתי הספר הטובים, אבל לא הייתה לי ברירה, כי לא קיבלו אותי לבתי הספר האחרים. בשעתו, לקחתי את זה מאוד קשה. הייתי בטוחה שאני כישרון מולד ופתאום הסתבר לי שאחרים חושבים אחרת.
אחרי הלימודים הייתי הולכת לעבוד כמלצרית באחת המסעדות הנחשבות בתל אביב ולמרות זאת, הטיפים לא היו טובים במיוחד. ניסיתי לבקש הלוואה מהבנק כדי לעמוד בתשלומים ללימודים, אך נאמר לי שתלמידי משחק אינם נחשבים כסטודנטים, גם מלגה לא באה בחשבון משום שעל פי דבריו של מנהל בית הספר למשחק, המלגות מיועדות רק לשחקנים טובים ואני, איך לומר, לא הייתי מוצלחת במיוחד בעיניו. אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת הנבואות החוזרות ונשנות של האנשים סביבי שאמרו לי שאני לא אמצא עבודה במשחק וגם כשאמצא לא אצליח להתפרנס מזה.
באותם רגעים היה לי חשק להגיד להם שאני אוכיח להם שהם טועים, אך ידעתי שזה ישמע פתטי. כולם הרי אומרים את אותו הדבר. נאלצתי לבלוע את לשוני ולהמשיך ללמוד ולהאמין בעצמי. אך כשסיימתי את הלימודים והלכתי לאודישנים הבנתי שכל הסובבים שלי צדקו - עשרות אנשים הגיעו לכל אודישן ומתוך חמישים אודישנים אליהם הלכתי בשלושה חודשים, לא עברתי אפילו את הסינון הראשוני. למעט פעם אחת שהציעו לי לשחק בתפקיד אישה מתה ואני למרות שהאמנתי שיש בזה סימן לא טוב, הסכמתי.
 
שנה לאחר מכן חדלתי ללכת לאודישנים וישבתי בבית מיואשת. כבר לא הייתה לי סיבה לקום בבוקר. הייתי ישנה עד שעות הבוקר המאוחרות ובערב הייתי הולכת למלצר ובין לבין שומעת את הניג'וסים של אבא שלי שאני צריכה למצוא לעצמי עבודה רצינית ושחבל שלא הקשבתי לו ובזבזתי את שנותיי היפות בלימודי משחק.
 
באחד הימים כשחזרתי מעבודתי במלצרות, מצאתי את אבא שלי יושב בסלון כשמבט רציני מרוח על פניו. "אני רוצה לדבר איתך".
"עכשיו?" שאלתי והבטתי בשעון המומה.
"כן. אני כבר דוחה את זה יותר מידי".
התיישבתי לידו מודאגת. כאחת שאיבדה את אמה בגיל צעיר הייתי מאוד קרובה לאבי. "הכל בסדר איתך?"
"אני חושב שהגיע הזמן שתהי רצינית. את ישנה רוב שעות היום ולא עושה שום דבר רציני עם עצמך ...לדעתי, אני מפנק אותך יותר מידי ולא מכין אותך לחיים האמיתיים..."
"אתה מפנק אותי?" התפרצתי לתוך דבריו. "אני קורעת את עצמי במשמרות ליליות ואני מפונקת? החברה שלך, זאת שאתה יוצא איתה מפונקת, לא אני".
"אל תתחילי איתי עוד פעם עם הויכוח הזה. בכל מקרה, אני החלטתי שאם תלכי ללמוד משהו רציני באוניברסיטה ותשכחי מהמשחק, אני אממן לך את כל ההוצאות של הלימודים, כולל מגורים עצמאיים".
הבטתי בו המומה. "מתי תבין שאני אוהבת את הבמה?"
"אז תלכי להיות מורה".
קמתי ממקומי. "השיחה הסתיימה".
"רגע", שמעתי את אבא שלי קורא אחרי. "אני רוצה שתבחני עם עצמך את הרעיון שלי ותתני לי תשובה בתוך שבועיים".
"ומה יקרה אם אני לא אקבל את הרעיון שלך ולא אלך ללמוד משהו אחר באוניברסיטה?"
"אז תחפשי לך בית אחר לגור בו".
פלטתי גיחוך. "תחפשי לך בית אחר...הינה הסיבה האמיתית לשיחה הלילית הזאת. אתה רוצה להעיף אותי מהבית כדי שתוכל להכניס את החברה שלך במקומי".
"תכסי את הקעקוע המכוער הזה שיש לך על היד" התעלם אבי מדבריי המתגרים "איזה אישה עושה קעקוע ועוד ראש כזה גדול ומכוער של מפלצת...בחיי אין לי מושג מאיפה קיבלת את החינוך הזה".
"מהבחורות שאתה מביא הביתה, והאחרונה... לגמרי ירדת מהפסים".
"אם לא מתאים לך, את יכולה ללכת מפה. אני בהחלט חושב שילדה בת עשרים ושש כבר צריכה להיות עצמאית, להשכיר לעצמה דירה ולחיות את החיים שלה. גם לי יש זכות לבנות  את החיים שלי מחדש".
נפגעתי מאוד מדבריו. אף פעם לא חשבתי שהוא יגיד לי שאני מפריעה לו לבנות את חייו. איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת לחדרי ואורזת מזוודה כשאני לרגע לא מפסיקה לבכות.
 
נכנסתי לרכב הישן שלי ופתאום הבנתי שאין לי לאן ללכת. הסתובבתי ברחובות העיר החשוכה כשהצלצול המזוהה של אבא שלי לא חדל להטריד אותי, אך לא עניתי לו, עדיין הייתי פגועה מידי מדבריו. המשכתי לנסוע ללא מטרה ומצאתי את עצמי בפתח הבית של יוני, החבר שלי לשעבר.
"מה את עושה פה?" שאל המום והביט בשעון.
נדחפתי לתוך הבית שלו. "השעה מטרידה אותך? אותי מטריד יותר שאתה לפתע אופציה טובה יותר מאבא שלי".
"מה קרה?" שאל יוני והתיישב לידי בסלון.
"אבא שלי דפק לי נאום על החיים שלי ועל כך שלדעתו בזבזתי את הזמן במשחק... בקיצור, הוא צודק, אבל לדעתי לנאום שלו הייתה רק מטרה אחת, להוציא אותי מהבית ולהכניס את החברה שלו במקומי".
יוני הנהן בהבנה "אולי תנסי להיכנס לאיזה תוכנית ריאליטי, זה יכול לקדם אותך".
"ניסיתי".
"ולא קיבלו אותך?"
"אמרו שאין לי מסר חברתי".
"יש לך, אבל שלילי". צחק יוני.
"יוני, למה אני לא מצליחה למצוא תפקיד במשחק? למה אחרים כן ואני לא? מה יש להם שאין לי?"
"מזל".
"איפה מוצאים מזל?"
"מזל לא מוצאים. פשוט צריך להיות במקום ובזמן הנכונים ואז המזל נכנס בדלת".
"אז תשאיר את הדלת פתוחה, כדי שהוא יוכל להיכנס".
 
שלושה ימים לאחר מכן, יוני טס לחו"ל למספר ימים ואני נשארתי בביתו לבד כשמפעם לפעם האזנתי להודעות המתחננות של אבי שאענה לו לטלפון. החלטתי לנסות שוב את מזלי ולצאת למסע אודישנים. נכנסתי לרכב שלי, אך הוא לא התניע. נכנסתי חזרה לבית מיואשת. לפתע צדה עיני את מפתחות הרכב החביב של יוני וחשבתי לעצמי שלא יקרה כלום אם אני אשאיל את רכבו ואלך לאודישנים. כמובן כל עוד הוא לא ידע על כך. נכנסתי למרצדס קומפרסור הספורטיבית שלו והבטתי סביב, סטייל אמיתי, בדיוק כמו שיוני אוהב.
הנסיעה במכוניתו של יוני הייתה כל כך חווייתית שהלכתי באותו היום לשלושה אודישנים. כשחזרתי לביתו של יוני, החניתי את הרכב בצידי הכביש, לא היה טעם להכניסו לחניה, משום שהתכוונתי לנסוע איתו לעבוד במסעדה.
 
בשעה שש סיימתי להתקלח ולהתלבש ויצאתי לעבר המכונית. לפתע מצאתי את עצמי רועדת בכל גופי. מולי עמדה מכונית הספורט של יוני כשהחלק האחורי שלה בתוך המושב האחורי. מישהו נכנס ברכב מאחור.
'זה לא יכול להיות' חשבתי לעצמי ונכנסתי חזרה לתוך הבית המומה. התיישבתי בסלון עטופה בחשש נוראי. הפלאפון צלצל, שוב אבא שלי. חשבתי לענות לו ולו רק כדי שאוכל לשכנע אותו לעזור לי לשלם על תיקון רכבו של יוני, אך היה ברור לי שלמרות הודעותיו המתחננות, הוא יסרב לעזור לי ולא היה טעם להתבזות בתחנונים לחינם.
התקשרתי לעבודה והודעתי להם שאני לא מגיעה. העדפתי לנצל את הזמן בחיפוש אחר תירוץ או פתרון  לבעיה.
לא הצלחתי לישון כל הלילה ורק כששמעתי את הנקישה על הדלת, הבנתי שהצלחתי בכל זאת להירדם לחצי דקה. נגשתי לדלת והבטתי במראה שהיתה תלויה על הקיר. ראיתי את התלתלים שלי מתפרעים על ראשי. נראיתי בדיוק כמו הצרות שלי.
ואז קפץ לראשי רעיון גדול, לספר חצי אמת חצי שקר. להגיד ליוני שהאוטו שלי התקלקל ולכן לקחתי את האוטו שלו...ופתאום תוך כדי נהיגה מישהו נכנס בי מאחור וברח...הייתי בבית חולים בלי הפלאפון... ובקיצור היה לי תירוץ מושלם!
 
פתחתי את הדלת מאושרת והבטתי בגבר הנאה והמפורסם שעמד בכניסה. היה זה סער, הבמאי הכי מפורסם בארץ. מלך הטלנובלות. "כן?" שאלתי נרגשת.
"שלום, שמי סער. באתי להתנצל. אתמול בלילה נסעתי ברחוב הזה במהירות ולא הבחנתי במכונית שחנתה פה".
"אוי ואבוי, הכול בסדר איתך?"  גיליתי דאגה ספונטנית כלפיו.
הוא חייך קלות ואני הייתי חייבת להודות שהוא נראה הרבה יותר יפה מאשר בטלביזיה. "הכל בסדר איתי".
"יופי".
"רציתי להודיע לך שאין לך מה לדאוג, שאני אשלם על הנזק".
"רוצה להכנס?" העזתי לשאול אותו.
"לא, תודה, יש לי הרבה מה לעשות". הוא מסר לי כרטיס ביקור. "כשתקבלי הצעת מחיר לתיקון תתקשרי אלי ואני אשלם על הנזק".
הנהנתי. איכשהו, היה ברור לי שהוא נהג בגילופין, אבל הייתי מוכנה לסלוח לו. אולי השכרות שלו זה המפתח להצלחה שלי, לתפקיד חיי. 'אכן, המזל דופק בדלת' הרהרתי ביני לבין עצמי באושר.
הוא הלך לדרכו ואני הבטתי בכרטיס הביקור בשביעות רצון.
 
למחרת הכנסתי את הרכב למוסך וקיוויתי להספיק ולתקן את האוטו עוד לפני שיוני יחזור מחו"ל, אבל לא הייתי מוטרדת, אחרי הכול, היה לי את סיפור בית החולים כסיפור כיסוי. יצאתי מהמוסך והתקשרתי לסער. הסברתי לו שאין לי רכב ואשמח אם הוא יבוא לקראתי ונפגש בבית קפה קרוב לביתי, שם אמסור לו את הצעת המחיר של התיקון ואקבל ממנו את הכסף.
הוא הסכים ללא שום היסוס.
 
התלבשתי יפה והלכתי לבית הקפה. סער כבר ישב שם והמתין לי. ג'נטלמן אמיתי.
"מה תרצי לשתות?"
"קפה הפוך".
הוא קרא למלצרית ששמחה לשרת אותו והזמין עבור שנינו קפה הפוך. לאחר מכן ביקש ממני את הצעת המחיר, כאילו שרצה לסיים את הפגישה כמה שיותר מהר.
הושטתי לו אותה בהתנצלות. "זה הרבה כסף, מצטערת, זאת מרצדס".
"זה בסדר".
"העיקר שהכול בסדר איתך". אמרתי וקיוויתי שהוא יודה שנהג שיכור, אך משלא עשה זאת העליתי את הנושא בעצמי. להפתעתי, הוא לא הסתייג, אלא הסביר לי שהוא עובר תקופה קשה והשתייה עוזרת לו להתגבר. שוחחנו על בעיותיו והוא הסכים איתי שהוא  חייב ללכת לגמילה. נפרדנו כמו שני ידידים והוא אפילו הבטיח לעזור לי במשחק.
 
אחרי יומיים הוא הזמין אותי לצאת איתו למסעדה כשהוא מבטיח לי שהוא לא ישתה שום דבר מלבד קולה או מים.
ישבנו במסעדה יפהפייה. בעל הבית בכבודו ובעצמו הוביל אותנו למקום מיוחד. חמש דקות לאחר מכן, הוגשה לו הכוסית הראשונה. "סער, הבטחת שלא תשתה". הזכרתי לו.
"רק כוסית אחת".
הנהנתי.
ראיתי אותו שותה את השניה ואת השלישית והודעתי לו שאני אחזור הביתה במונית.
"אל תדאגי, אני לא משתכר משלוש כוסות. באותו יום שנכנסתי ברכב שלך ממש הגזמתי בשתיה".
"אני בטוחה" מלמלתי בשקט כמו לעצמי.
"אז תספרי לי על לימודי המשחק שלך, איפה למדת?"
נקבתי בשם בית הספר.
"אה, לשם הולכים כל אלה שאין להם כסף ולא כישרון". צחק ואני הצטרפתי לצחוקו והוספתי "אבל במשחק, כמו בכל דבר אחר, לא צריך כישורים, אלא קשרים".
הוא חייך. היה כל כך קל להתאהב בו.
המשכנו לשוחח על משחק וכשיצאנו מהמסעדה, סער כבר היה עסוק במאמץ ממוקד למצוא תפקיד עבורי. הוא שוחח עם חבר שלו ואני הקשבתי נרגשת למהלך השיחה. כמובן שעליתי לרכבו והמשכתי להקשיב לשיחה שנסובה סביבי. לפתע חשתי כיצד הרכב נזרק ימינה ונתקע בעץ בצידי הדרך. שניה לאחר מכן ניסיתי להזיז את גופי, אך הוא לא נשמע לי. רק המחשבות רצו מבולבלות בראשי, לא הבנתי מה קורה איתי. רגע הייתי בהכרה וברגע שלאחר מכן מעולפת, וחוזר חלילה. הרגשתי את ידו על פני בניסיון להעיר אותי, אך לא הצלחתי להתעורר. חום עז עבר בכתפי הימנית ולאחר מכן הציף את ליבי ואת הבטן, הרגשתי בוערת בתוך גופי והתגנב חשש כבד ונוראי לליבי שאני עומדת למות. ככל שמאמציי להזיז את גופי כשלו, כך גדל הפחד ואיתו הפאניקה, אימה ופחד השתלטו על כל תא ותא בגופי... נשמתי בקושי רב, הרגשתי שאני צריכה חמצן דחוף... הרחתי את המוות...הוא היה כל כך קרוב... לא הצלחתי לנשום.
הרגשתי כיצד סער משחרר אותי מחגורת הבטיחות ואז מניח אותי בצד הדרך מעל דשא לח. לאחר מכן שמעתי את פסיעותיו על הדשא מתרחקות ממני ואז האוטו זז מהמקום. נשארתי מאחור, לא יודעת להחליט אם אני חיה או מתה. בכל מקרה, הסיכוי להישאר בחיים עד אור הבוקר היה קלוש ביותר.
רציתי לבכות, אך הדמעות לא ירדו, כמו כל גופי, גם הן יצאו מכלל שימוש.
שם בצידי הדרך החשוכה - שכבתי אבודה ורק מחשבה אחת נותרה פנימה בתוך הראש, רק חלום אחד, רק רצון אחד – להישאר בחיים.
 
אנשים בחלוקים לבנים ריחפו סביבי. כבר לא פחדתי. גם הצלחתי לנשום. הייתי בטוחה שאני בגן עדן, עוד רגע אני אראה את אמא שלי, אך במקום פניה של אימי הופיעו פניו של סער. הייתי בטוחה שהגעתי לגיהינום. עכשיו הייתי הרבה יותר מבולבלת, לא הבנתי איך הוא עזב אותי בצידי הדרך ואנחנו פה ביחד.
"אני מתה?" שאלתי בקול חלוש.
סער הניד בראשו לאות לאו.
בכיתי חרישית. "אבל אני זוכרת שעזבת אותי בצידי הכביש".
"מצטער, חשבתי שמתת ופחדתי שיתפסו אותי על נהיגה בשכרות". הוא שתק לרגע "אבל אחרי חצי קילומטר החלטתי לחזור על עקבותיי ולקחת אותך בכל מצב לבית חולים. לא יכולתי לעזוב אותך שם, אבל נאלצתי לשקר ולהגיד שאת נהגת. לא הייתה לי ברירה, את יודעת מה יקרה לי אם הם ידעו שנהגתי בשכרות...כל החיים שלי יהרסו".
שתקתי.
"אני מאוד אעריך אם תאמתי את הסיפור שלי בפני השוטרים".
לטשתי בו מבט חמור סבר ושאלתי חלושות "למה שאני אעשה את זה?"
"כי זה ישתלם לך".
שוב שתקתי.
 
הוא הלך לדרכו והותיר אותי בפני דילמה קשה. מצד אחד מאוד רציתי להיות שחקנית...מצד שני היה ברור לי שסער הוא סוג של פצצה מתקתקת, שהוא אמנם מסוגל להגשים את חלומי, אך במוקדם או במאוחר הוא יהרוס חלום של מישהו אחר. נפלתי לשינה כשרגעי האימה בהן הייתי בטוחה שאני מסיימת את חיי מציפים את מחשבותיי.
כשהתעוררתי עמדו לידי שני שוטרים שבאו לגבות ממני עדות על המקרה.
מצאתי את עצמי מספרת את כל האמת על שני האירועים בהם סער היה מעורב ורואה כיצד חלומי הולך ומתרחק ממני.
 
לאחר שהשוטרים יצאו מחדרי, הגיע אבא שלי נסער ובוכה. "היית מחוסרת הכרה במשך יומיים. חשבתי שאיבדתי אותך".
'יומיים מחוסרת הכרה?' הייתי המומה.
הפלאפון שלי צלצל, על הקו היה יוני. "איפה האוטו שלי?!" צרח.
"מצטערת יוני, היית לי תאונה, הייתי מחוסרת הכרה יומיים...אני שוכבת בבית חולים..."
 
הוא לא האמין לי.

 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים