עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  הדמעות התביישו
דף הבית >> סיפורים קצרים >> הדמעות התביישו

 
השעה שש בערב, הילדים אחרי מקלחת וגם סיימו לאכול, שירה דוחפת את הצער והכאב עמוק פנימה ונותרת מחויכת עבור ילדיה הקטנים, בני שלוש ושש. היום התקבלו שלושה מכתבים מהוצאה לפועל ככה זה כבר כמה חודשים מאז שפרצו לעסק המשפחתי והסתבר שהסוכן לקח את הכסף לכיסו מבלי שעשה ביטוח לעסק.
 
היא לא יכולה ללכת  לעבוד, היא כבר כמה חודשים בדיכאון, אינה מסוגלת לחשוב על לצאת בכלל מהבית ולא מאמינה שמישהו ירצה להעסיק מישהי במצבה, אך השהייה בבית במהלך כל היום רק תורמת יותר לדיכאון.
 
שעה לפני שהילדים הולכים לישון, שירה רוקדת איתם לצלילי מוזיקה, הם סובבים מאושרים, היא מחייכת, אך בפנים היא הרוסה, מחכה שזמן השינה שלהם יגיע והיא תוכל לחזור לעצמה, לאמת, לדיכאון. הרגעים עם ילדיה הם לא השפיות, זאת ההצגה, סוג של מאניה מאולצת וחוזר חלילה.
 
בבוקר היא מתעוררת למציאות המרה, אך היא לא מוצאת את הכוח לקום בבוקר ולשים את הבן שלה בהסעה, אין לה יכולת לזה. הבן שלה בן השש מתלבש לבד, היא מביאה לו משהו לאכול והוא הולך לבית הספר הנמצא עשרים מטר מהבית, אך מה היא תעשה עם בנה בן השלוש? איך היא תצליח להגיע להסעה שלו שמחכה מאה מטרים מהבית? איך היא תצליח לצעוד את המטרים הארוכים האלה?  זה כל כך קשה...זה כל כך רחוק... איך היא תשרוד את הבכי של הבן שלה כשהוא יסרב להיפרד ממנה? היא לא אוהבת פרידות. האמת מתחילה לחלחל לתוך ראשה, זה לא הקושי של לקחת אותו להסעה, אלא שהיא מבינה עכשיו שהיא לבד שהיא צריכה לשאת בכל האחריות למשפחה לבד והיא יודעת שהיא לא יכולה לעשות את זה. זה כבד מידי. 
 
היא ממשיכה לשכב חסרת כוח. מסרבת לקום מהמיטה. מתקשה לקחת את תפקידו של בעלה שנפטר.

היא בוכה. לאחר מכן, היא ניגשת ליובל בן השלוש ומסבירה לו שצריך ללכת למעון. הוא בוכה, הוא רוצה את אבא שלו, הוא רגיל שאבא שלו מלביש אותו כל בוקר ולוקח אותו להסעה. יש להם קשר מיוחד, רק אבא שלו היה מצליח להרגיע אותו.
 
היא שמה את יובל בהסעה והוא כמצופה בוכה ומסתבר לה שאלה הרגעים הכי קשים שעברו עליה עד היום. מן סוג של אירוע קטן ולא חשוב ויחד עם זאת בתוכו טמונה המציאות כולה. היא בוכה כל הדרך חזרה לביתה.
 
חולף לו חודש והיא משילה עשרה קילו ממשקלה. הלב שורף כאילו מוט חם צורב בו. הכאב לא שוכך לרגע, אילו הייתה מאמינה שזה יעבור, אבל היא יודעת שזה לא יעבור לעולם, אחרת איך אפשר להסביר שכאב הפרידה מבעלה רק הולך ומתעצם? האין זה מנבא שמצבה ילך ויחמיר?
 
ועכשיו באים לזרוק אותה מהבית, זה אפילו לא בית, זה צריף רעוע. לימים הילדים שלה יקראו לו, הבית השבור. היא לא יכולה לעבור לגור אצל הוריה, משום שהם לא יודעים כלום על מצבה הכלכלי. יומיים קודם הם הגיעו לביקור בביתה וראו את יובל בלי גרביים וביקשו שהיא תשים לו תיכף ומיד גרביים, אך היא לא יכלה להגיד להם שאין לה גרביים לגרוב לו כדי שהם לא ידעו על מצבה הכלכלי, ולכן אמרה להם שהיא רוצה לאוורר את רגליו. הם כעסו עליה וזה ניגמר בתחושה שלהם שהיא עקשנית.
 
גם במעון ובבית הספר כעסו עליה שהיא שולחת את ילדיה בחורף ללא מעילים, גם שם קראו לה "עקשנית". איש מהם לא היה מסוגל להבין שאין לה כסף לקנות לילדיה בגדים, שהיא זקוקה לכל אגורה כדי להאכיל את ילדיה.
.
חודש לאחר מכן, בחופשת פסח, ארגן בית הספר הדתי שבו בנה למד, טיול לירושלים, לכותל. היא לא מצאה חצאית מתאימה למידותיה החדשות, הרזות, ובטח לא כסף לרכוש חצאית הולמת לביקור בכותל. היא הגיעה לבית הספר הדתי עם חצאית מעטפת, אותה ניתן להתאים למידות,  אך ההורים זעמו: "חטא ופשע לבקר בכותל עם חצאית מעל הברך". המחנכת ניגשה אליה והודיעה לה, כשכולם מביטים בהן מהצד, שעליה להחליף לחצאית צנועה יותר.
היא הביטה במורה, לא היה לה שום מושג שהעולם כל כך אכזר, מחופש. הפעם הדמעות לא נשרו, הן התביישו.

היא נטלה את ידו של בנה והלכה איתו חזרה לביתם. מניחה לאוטובוסים לחכות לה לשווא ואז לנסוע משם בלעדיה ובלעדי בנה. היא נותרה בבית כשבנה חוזר ושואל למה הם לא נוסעים לירושלים?
"הטיול בוטל", אמרה לו, והדמעות המבויישות יצאו להן בשיטפון.
 
היא התקשרה לאחיה החייל שהיה בחופשה מהצבא וסיפרה לו את סיפורה. הוא רצה לעודד אותה והציע לקחת אותה ואת שני ילדיה לטיול בעין גדי. אחיה אהב לטייל בארץ והכיר אותה כמו הייתה מפה על כף ידו והיא שמחה לקבל את הצעתו. הם נסעו לעין גדי כשהיא יושבת מאחור עם שני ילדיה ואחיה קדימה עם הנשק הצבאי שלו משום שהיה אסור להפקירו.
 
האווירה הייתה נפלאה. הם חלפו על פני כפרים ערביים רבים וכבישים שוממים ואחרי כשעה הם הגיעו לאזור מלא בשלטים שמזהירים מפני שושנת יריחו ושוב לכפר שבפתחו היו פזורים בתים קטנים. אחיה פנה ימינה הישר לתוך עדר רב של אנשים. הוא בקושי הצליח לפלס לעצמו דרך בין הקהל הרב שחגג עם זיקוקי די נור. הם מצאו את עצמם עומדים במקום ואז אחיה אמר בקול שהיא לא הצליחה לפענח: "תעינו בדרך, אבל אל תדאגי, תשמרי על שלווה".
"למה אתה מתכוון?" שאלה בבהלה.
"אנחנו בתוך יריחו, הם חוגגים את הרמדאן עם זיקוקים. הם שקועים בעצמם ולכן אינם שמים לב שאנחנו ישראלים".
היא הביטה לעבר החוגגים והבינה שהיא, אחיה וילדיה לא היו בגוב האריות, אלא בתוך לועו של הארי. תמונות קשות מהאינתיפאדה רצו במוחה. היא הביטה לעבר ילדיה הקטנים ומהם לעבר הנשק שאחיה הוריד מהמושב הסמוך אליו לעבר הרצפה, כדי שהחוגגים לא יבחינו בו.
"תשמור על הכדורים". ביקשה.
"למה את לא מתכוונת?" שאל בהיסוס.
"אני רוצה לשמור את זה למקרה חירום, הרי אתה לא מצפה שאשאיר את הילדים שלי בידיים שלהם".
הוא שתק מאימה.
 
אחיה  התקשה לנהוג בין האנשים ובחצי שעה מפחידה ומלאה זיעת אימים עשה בקושי מרחק של מאה מטרים שבסופם הגיע לכביש ללא מוצא. זהו, הפחד החל לרחף בתוך המכונית הקטנה, לא היה לאן לברוח. היא הביטה בילדיה ונשאה תפילה. אחיה עשה פרסה מודע לעובדה שכנהג יחיד באותה השעה הוא מושך הרבה תשומת לב. לפתע נשמעה חבטה חזקה על גג המכונית.
"מה קרה?"נבהלה שירה.
"אל תדאגי, אנחנו נצא מזה". אחיה אומנם אמר זאת בקול בוטח, אבל הוא היה בסך הכול בן 20, כמה ניסיון יש לו בחיים כדי להבין את הסיטואציה? מיאנה שירה להתנחם.
הדפיקות על גג המכונית המשיכו ומישהו צעק משהו בערבית.
היא רכנה לעבר המושב הקדמי  והתכוונה למשוך משם את הנשק, "זהו, אין לנו סיכוי".
אחיה הניח ידו על הנשק ועצר בעדה."בואי נראה עד לאן מגיעה שרשרת האדם הזאת ורק אז נחליט". המשיך בקול רגוע להדהים ולהעריץ. אך דקה  לאחר מכן המכונית כבר הוקפה  באנשים שחבטו במכונית מכל צדדיה, פנים נדבקו לחלונות וצעקות מבהילות נשמעו מכל עבר.
 
"אתה חייב להוציא אותנו מפה. מצידי תדרוס אותם, אבל תוציא אותנו מפה". אמרה.
אך הוא לא הצליח להגביר מהירות משום שאנשים הקיפו את האוטו גם מקדימה.  הדפיקות על גג המכונית ובצידיה  נמשכו, רק שעכשיו הם גם ניסו להרים את האוטו. זהו, שירה ידעה שזאת הולכת להיות הדקה האחרונה של חייה. "תבטיח לי שתשמור את הכדורים לילדים שלי". אמרה שירה לאחיה את המילים הקשות שאי פעם תוציא מפיה.
אחיה שתק.
 
לפתע קרה משהו שניראה כמו נס. ההתרכזות של האנשים סביבם חשפה כביש בצידם הימני, כביש ריק מאדם. "גשר אלנבי" נכתב על שלט. אחיה הבין שזה הכביש שמוביל לגשר אלנבי. הוא לחץ על הגז והסובבים  קפצו הרחק מהמכונית בבהלה ואפשרו לאחיה לתפוס תאוצה ולהתרחק מהם מעט. תושבי המקום לא התייאשו, אלא המשיכו לרדוף אחריהם, חלקם מיהרו לעלות על הגבעות אשר היו בצידו הימני של כביש אלנבי והשליכו על מכוניתם אבנים. אחיה לחץ על הגז, אך לקח לאוטו זמן מה לפתח מהירות ודומה שהאנשים שדלקו אחריהם מהירים הרבה יותר. הם רצו אחריהם כשכל העת הם רוגמים את מכוניתם באבנים המאיימות להשיגם. רק כשאחיה העביר להילוך רביעי והרכב התייצב על מהירות של מאה ועשרים קמ"ש מצאה שירה את עצמה מזילה דמעות.
 
הם הגיעו למחסום של גשר אלנבי ונשמו לרווחה כשראו חייל צה"ל.  
הש.ג.  התקרב אליהם ושירה  הסבירה לו נסערת את המצב בטוחה  שהם הולכים לקבל חיזוק ותמיכה ממנו. להפתעתה, החייל ביקש מהם לחזור על עקבותיהם. לדבריו, גשר אלנבי סגור משעה תשע בערב ואסור לו לתת לאף אחד לנסוע בו".
"אנחנו ישראלים, נכנסנו בטעות ליריחו" הסבירה שירה.
"זה לא משנה. מצטער, יש לי הוראות, אחרי תשע אין מעבר ועכשיו כבר תשע וחצי".
היא הביטה באחיה המומה וממנו חזרה ל ש.ג.  "אתה לא רציני".
"אני מאוד רציני".
"אתה מבין שאנחנו לא יכולים לחזור לשם, הם ירצחו אותנו".
"אלה ההוראות, מצטער".
"אולי תתקשר למפקד שלך ותסביר לו את העניין". הציעה שירה, אך הש.ג. סירב לעשות זאת.
לא נותרה לה ברירה, אלא לשבת בתוך האוטו סמוך לגדר אלנבי ולחכות לבוקר, לשעת פתיחת הגשר, עדיין נסערת מהחוויה המפחידה שעברה.

משראה הש.ג. שאין בכוונתם לעזוב את המקום, דיווח למפקד שלו על "המטרד" שפקד אותו באמצע הלילה. "יש פה שני מבוגרים ושני ילדים שמפריעים לי". שמעה אותו מסביר למפקד שלו.
"מה הם רוצים?"שאל המפקד בתמיהה.
"לעבור את גשר אלנבי והשעה עכשיו תשע וחצי בערב".
"תיכף אני שולח אנשים שיסלקו אותם משם". הודיע המפקד בקשר ושירה הבינה שהסיוט עדיין לא נגמר. היא חטפה מהש.ג. את המכשיר והסבירה למפקד: "אנחנו משפחה ישראלית שנכנסה בטעות ליריחו. האנשים פה רגמו אותנו באבנים ובנס הצלחנו לצאת משם. אנחנו לא יכולים לחזור חזרה כי ירצחו אותנו שם. מה שאנחנו רוצים זה רק שתאפשרו לנו לנסוע מכאן ולהגיע לעין גדי".
"אתם ישראלים?! חשבתי שמדובר בתושבי יריחו. איך בכלל הצלחתם להגיע לגשר?" שאל נסער.
"האמת, שאין לי מושג".
"או.קיי. תמתינו שם ואני אשלח אליכם ג'יפ שילווה אתכם עד לעין גדי".
היא החזירה את המכשיר לש.ג. ושמעה את המפקד צורח עליו על כך שלא הפעיל שיקול דעת והתכוון לשלוח אותם חזרה ליריחו.
 
אחרי חמש דקות אכן הגיע ג'יפ שליווה אותם כמעט עד עין גדי. הם היו כל כך עייפים, לא מהדרך אלא ממה שעבר עליהם. היא שכבה ערה כששני ילדיה חבוקים בזרועותיה.
השכם בבוקר התעוררה עם הזריחה. כולם עדיין ישנו. היא הרגישה כאילו שהיא בגן עדן כנראה שכל דבר הופך לגן עדן אחרי שרואים את הגהנום.
 
יומיים לאחר מכן, נסעה שירה עם אחיה לראיון עבודה ראשון. החוויה שעברה החזירה אותה לפרופורציות הנכונות של החיים. אחיה המתין לה בחניה של החברה  והיא עלתה לראיון. כשנכנסה חזרה למכונית שאל אחיה "נו?"
"קיבלו אותי לעבודה".
"כבר הודיעו לך?"
שירה הנהנה.
אחיה חייך והדליק את הרדיו: "דובר צה"ל הודיע על כוונת צה"ל לסמן שבילי מילוט שיעזרו לישראלים תועים לצאת מהכפרים הערבים, זאת בעקבות משפחה ישראלית שהותקפה בחול המועד..."

 

  
 
כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
 
 
 
 
 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים