עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  סיפור קצר - "האהבה הראשונה"
דף הבית >> סיפורים קצרים >> סיפור קצר - "האהבה הראשונה"


אורן המתין בלחץ שהקלדנית של השופטת ברקת תגיש לו את סיכום הדיון, אך משהו השתבש במדפסת וחוץ מלנסות לשלוח את המסמך שוב ושוב להדפסה, לא עלה בידה לעשות דבר. הוא הביט בשעון. הוא כבר איחר בחצי שעה לפגישה שלו עם מירית, זאת שעתידה להיות אשתו בעוד שבוע ימים. היא רצתה לראות אותו עם חליפת החתונה שבחר. הוא לא הבין מדוע היא מתעקשת לראות את החליפה עליו ולבזבז את זמנו? גם כך החתונה נתקעה לו באמצע החיים והעסקים, אז מדוע צריך להוסיף לו טרדות מיותרות?
 
הקלדנית סוף סוף הושיטה לו את הניירות והוא עבר על השורות ברפרוף מהיר. תוך כדי שהוא שומע ברקע את המשפט שהתנהל באותו הזמן. "הנאשמת קבעה להיפגש עם החבר שלה וכשהוא הגיע לפגישה היא תקפה אותו...."
אורן הביט באינסטינקט לעבר הנאשמת. אישה רזה מאוד, שיערה אסוף כפקעת מעל ראשה, שיער בלונדיני דהוי עם שורשים שחורים ופניה מורכנות. היא לא נראתה לו כל כך מאיימת, לפחות לא במצבה זה...
המחשבה שאישה זאת תקפה גבר כלשהו נראתה לו מגוחכת והוא חייך לעצמו.
"משהו מצחיק אותך אורן?" הפתיעה אותו השופטת בשאלה.
הוא הרים אליה את עיניו "לא גבירתי".
"אז גם אתה חושב שיש פה מקרה עצוב?"
"מן הסתם אף אחד לא מגיע לפה כדי להתחתן".
"אם בחתונות עסקינן, מה דעתך לשמח מעט את הבחורה הזאת ולהיות הסנגור שלה?"
"אני מצטער גברתי, אבל אני מתחתן עוד שבוע ואין שום סיכוי שאני אוכל להתגייס לעזרתה".
"מזל טוב. כמו שאני מכירה אותך, ואני מכירה אותך, שעתיים יספיקו לך ללמוד את המקרה?"התעלמה השופטת בטיעוניו והמשיכה במאמצי השכנוע.
אורן הבין שהסתבך. הוא היה בלחץ זמן, אך הוא לא יכול לסרב לבקשתה של השופטת. "הינה התיק, תיקח אותו איתך ותעיין בו, בינתיים אני אשלח אותה להסתכלות פסיכיאטרית בבית החולים".
אורן העיף מבט נוסף באישה שישבה בראש מורכן. אחר לקח את התיק מהשופטת ללא אומר ומיהר לצאת מבית המשפט. הוא פתח את הפלאפון, שש שיחות שלא נענו כולן ממירית. הוא התקשר אליה "מצטער על האיחור, במקום לאסוף אותי מדיזנגוף סנטר, תיסעי ישירות לחנות".
"אבל רציתי שניסע יחד".
"מצטער זה לא מסתדר. יש לי כל כך הרבה עבודה. תגידי, אפשר לבטל?"
"אורן!" נזפה בו. "כבר בטלנו את זה פעמיים".
"האמת שעד עכשיו לא הבנתי למה את צריכה לראות את החליפה, אף פעם לא באת איתי לקניות".
"אף פעם קודם לא התחתנת איתי, ואם כבר עושים את זה, אני רוצה להיות בטוחה שתיראה טוב".
"למה שאני לא אראה טוב? אפילו לבית משפט אני בוחר את החליפות הטובות ביותר".
"זה בדיוק העניין, שאני לא רוצה שתיראה כמו עורך דין, אלא כמו חתן".
 
הוא הגיע לחנות והיא הגיעה רבע שעה אחריו. היא הביטה בחליפה השחורה שבחר "אתה תיראה בחתונה שלנו כאילו שאתה בבית משפט. אתה חייב ללכת על צבע אחר כמו לבן".
"עם לבן יחשבו שאני החזן ביום כיפור". הוא עמד מול המראה מרוצה מעצמו. "מירית, את מתרכזת בצבע, אבל יש עוד דברים חשובים בבגד, כמו, סוג הבד, הגזרה, הכפתורים..." הוא נגע בחפתי השרוול והראה לה אותם. "תיראי כמה שהם יפים".
מירית הביטה בכפתור והודתה בינה לבין עצמה שאם הוא מבחין בפריטים הקטנים האלה, הוא כנראה מבין בבגדים ובאופנה הרבה יותר ממנה.
"מה את חושבת?" שאל אותה למרות שלא התכוון להתחשב בדעתה.
"האמת, שאתה ניראה כל כך טוב, כך שלא משנה מה תלבש תמיד תיראה מעולה".
 
הם יצאו מהחנות והיא ביקשה ממנו ללכת ולאכול משהו ביחד. הוא הביט בשעון "מצטער, אין לי זמן לבזבז על ישיבה במסעדה, אני אוכל במשרד ואנצל את הזמן הזה לעבור על עוד תיק". הוא נשק לה "יש לי חתונה על הראש והשופטת ברקת הפילה עלי איזה תיק, כך שאני חייב לסרב לך, אבל מבטיח לפצות אותך מתי שהוא".
"מתי?"
הוא הרים אצבע אל על "אמרתי לך, מתי שהוא יחליט". הוא נשק לה שוב וטס על האופנוע שלו חזרה למשרד שם שהה עד השעה תשע בערב.
 
בתשע וחצי הגיע הביתה. הוא פילס לעצמו דרך בין הארגזים שהיו פזורים על הרצפה והיו מוכנים בחלקם להימסר לתרומה וחלקם לעבור איתם לדירה הגדולה אליה התכוונו לעבור לאחר החתונה. אורן חשב שהיה אפשר לחכות עם האריזה עד לאחר החתונה, אך הוא לא אמר דבר למירית מחשש שהיא תיראה בכך הזדמנות לבקש ממנו לעזור לה במלאכת האריזה, ולכן העדיף להשאיר את הדברים לשליטתה המוחלטת של מירית.  
 
הוא הבחין באלבומים הישנים שלו על אחד הארגזים. אלבום התמונות שלו ושל החברה הישנה שלו ענת. הוא ידע שמירית השאירה את זה בכוונה בחוץ כדי לשאול אותו מה לעשות עם זה, אם לארוז או לזרוק?
הוא ניגש לאלבום ופתח אותו ביראת כבוד. ענת הייתה האהבה הראשונה והרצינית שלו. הוא התחיל לצאת איתה בכיתה יב' והם היו חמש שנים ביחד. כמה שהוא אהב אותה. היא הייתה מושלמת בעיניו, חכמה וכל כך יפה, שפתיים יפות, עיניים חומות גדולות, שיער שחור פחם ועור חלק וקטיפתי.
 
הוא הביט בתמונות בעצב. הינה היא והוא בטיול הראשון שלהם אחרי הצבא. היא רצתה לבקר בעיר האופנה מילאנו כדי לנצל את הטיול שלהם גם לביקורים בסוכנויות דוגמנות. היא כל כך האמינה בעצמה והסתבר לה באותו השבוע שגם סוכנות גדולה האמינה בה והחתימה אותה על חוזה גדול. כשחזרו ממילאנו, הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה והיא התחילה את מסלול הדוגמנות שלה לפיסגה. הם בקושי מצאו זמן להיות זה עם זה, אבל האהבה שהייתה ביניהם הצליחה לחבר אותם בעבותות חזקים, כך לפחות הוא חשב. עד שיום אחד הוא פתח את העיתון וראה תמונה שלה מתנשקת בחניון עם אחד ממנחי הטלביזיה המוכרים ביותר.
 
הוא הלך אליה עם העיתון והיא העבירה מבט אדיש מהעיתון חזרה אליו. הוא כל כך רצה לשמוע ממנה שזאת טעות מצערת, שזאת משיכה רגעית, שאפילו תגיד לו שזה לא נכון שזאת לא היא בתמונה, כל דבר, העיקר שתחזור אליו, אבל היא לא זיכתה אותו בשום התנצלות או מילה. היא עמדה מולו גבוהה ומרשימה וללא מילים העבירה לו את המסר שזה נגמר.
 
עברה עליו חצי שנה קשה. זאת הייתה החצי שנה הכי קשה של חייו, חצי שנה שמידי יום חש את העינוי קורע אותו מבפנים. כל תמונה שלהם במדורי הרכילות חתכה בליבו עד כי נותרה בו צלקת בל תימחה. הוא מצא את עצמו הולך ומתרחק מחברים ונותר לבד עם עצמו להתבוסס בדמו. הוא התמסר כל כולו ללימודי המשפטים וסיים בהצטיינות. הוא החל את ההתמחות שלו במשרד גדול ולאחר מכן הפך לשותף באותו המשרד, ומאז הוא נחשב לאחד מעורכי הדין הכי טובים.
 
הוא הביט שוב בתמונות שבאלבום והצטער שמירית החליטה דווקא עכשיו להוציא את האלבומים לאור ולקדוח שוב באותו המקום שם נותרה הצלקת. ענת, האהובה הבלתי מושגת, עדיין הייתה שם, בתוך ליבו המדמם. לקח למירית ארבע שנים לשכנע את אורן להתחתן איתה, עם ענת היה מוכן להתחתן אתמול. הוא שאל את עצמו מה קורה איתה היום? מזמן היא כבר לא בכותרות, ליתר דיוק, מאז שנפרדה מאותו מנחה טלוויזיוני, בקושי שומעים עליה.
 
הוא לקח את האלבומים וירד איתם לחניה של הדירה. הוא הניח את האלבומים בתוך הארגז של האופנוע והתכוון להחביאם בביתה של אימו. הוא לא היה מסוגל לזרוק חמש שנים מחייו...הוא לא היה מסוגל להיפרד מהאהבה שלו אליה.
 
מירית חזרה מאוחר בלילה ולמרות שמצאה אותו ישן, החליטה שעניין האלבומים שווה בירור לילי והעירה אותו "ראית את האלבומים? מה אתה מתכנן לעשות עם זה? אני לא מתכוונת להכניס את זה לבית החדש שלנו".
"כן, אני יודע, זרקתי אותם".
"יופי נסיך שלי, תיארתי לעצמי שזה מה שתעשה".
 
הוא הנהן וניסה לחזור לישון ללא הצלחה. הוא הצטער שמירית העירה אותו מהשינה בה שקע וגרמה לו לחזור ולחשוב על ענת. הדקות חלפו להן וכך גם השעות כשהמחשבות אודות ענת ממלאות אותן. לפתע פינו המחשבות אודות ענת את מקומן והוא החל לחשוב על אותה האישה האומללה מבית המשפט. הוא ניסה לסלק אותה בכוח מראשו ולחזור למחשבות המתוקות אודות ענת, אך האישה מבית המשפט לא הרפתה ממנו... עוד יומיים הוא צריך להגיע לבית משפט והוא אפילו לא טרח לפתוח את התיק אודותיה. הוא תכנן להגיע עוד יומיים לדיון ולבקש מהשופטת לדחות את המשפט לאחרי החתונה שלו. גם כך האישה נמצאת בבית חולים פסיכיאטרי במקום במעצר. מצב שהוא עדיף מבחינתה.
 
כמו שהוא צפה, אחרי יומיים השופטת ברקת הסכימה להאריך את שהייתה של הנתבעת בבית החולים הפסיכיאטרי והוא התפנה לסידורי החתונה שלו ולתיקים הגדולים והמאתגרים שהוא כל כך אהב.
הוא ראה את השוטרים מוציאים את האישה מאולם בית המשפט כשהיא כבולה בידיה וברגליה חזרה לבית החולים הפסיכיאטרי. המראה הזה גרם לו להצטער שלא עשה מאמץ סביר עבורה והציע להעביר אותה למעצר בית במקום אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. הוא הביט סביב, דומה שאיש מבני המשפחה לא נמצא באולם, אם כך, אין הרבה הבדל בין מעצר בית לשהייה בבית החולים, ניסה להרגיע את נקיפות המצפון, אך הם המשיכו לייסר אותו. האם הוא מקל ראש עם הלקוחה הזאת? הרי אין סיכוי שהוא היה נותן ללקוחות המכובדים שלו לבלות דקה אחת בבית חולים פסיכיאטרי רק כי הוא מתחתן. למרות הרהוריו, הוא השאיר את המצב כמו שהוא.
  
הוא עמד מתחת לחופה וענד למירית את הטבעת, לפתע לא את מירית הוא ראה אלא את אותה הנאשמת שישבה שם בראש מורכן. אותה האישה שמבלה במחלקה הסגורה של איזה בית חולים פסיכיאטרי בזמן שהוא רוקד בשמחת כלולותיו.
 
כשהחתונה נגמרה, הוא נסע עם מירית לדירתם החדשה והמרווחת, ורגע לפני שהם נכנסו לביתם הוא נשא את מירית על כפיים ועבר איתה את הסף. היא נכנסה לחדר השינה ואורן התכונן ליום הגדול שלו. הוא היה צריך להוכיח למירית שכל הסקס שהיה להם בארבע שנים לא משתווה לסקס המיוחד של ערב הכלולות. לשמחתו, הוא מצא אותה שיכורה מידי לסקס מאתגר וכל הטקס נגמר אחרי רבע שעה. הוא ניסה להירדם ללא הצלחה, שוב התיק של אותה אישה הדיר שינה מעיניו. הוא יצא מחדר השינה, הוציא את התיק המטריד והחל לקרוא אותו.
הנתבעת: "ענת ליפציג". הוא היה בשוק. האם זאת ענת ליפציג שלו? האהבה הראשונה שלו? לא, הוא פסל את האפשרות הזאת. ברור שאין בין השתיים שום דמיון למעט השם הפרטי ושם המשפחה.
 
 
 
 
                                                                                                 
 
 כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים