עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  בשירות הוד מעלתה
דף הבית >> סיפורים קצרים >> בשירות הוד מעלתה

 
 
 
כמדי ערב, ישבתי עם חבריי בקיוסק  השכונתי בו עבד חברנו הטוב אלעד ושרפנו את הזמן עד למועד הגיוס בשתיה חריפה, סיגריות ובביקורים תכופים של המשטרה שהגיעה ביוזמת דיירי הרחוב להם הפרענו והם הפריעו לנו.
 
לפתע ראיתי את נטע, השכנה שלי, מתקרבת לעבר הקיוסק על עקביה הגבוהים כשלגופה מכנסי ג'ינס קצרים וגופיית טריקו פשוטה. היא נכנסה פנימה לתוך הקיוסק אספה לתוך שקית בורקסים, שילמה והלכה לדרכה. ראיתי את חברי מביטים בה בלכתה בהערצה גלויה והרגשתי כאילו שהם פלשו לשטח הפרטי שלי. מאז שבעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת, כפי שריכלו בשכונה, התחלתי לפתח סוג של אובססיה לגביה והרביתי להביט מחלון חדרי לעבר ביתה בציפייה לראותה.
 
למחרת, שוב הגיעה באותה השעה, שוב קנתה בורקסים והלכה לדרכה.
החברים שלי החליפו מבטים ובתגובה צוריאל, בעל הקיוסק המבוגר, לגלג והמליץ להם לשכוח ממנה.
"אתה מכיר אותה?" שאל אלעד, הבחור הכי מקובל בחבר'ה.
"מכיר". ענה בעל הקיוסק בזלזול.
"מכיר אותה טוב?" המשיך אלעד.
"מכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת שאין לך סיכוי".
"למה אתה שולל על הסף? תן לי פרטים ואני אראה איך מתקדמים".
 
אחד הלקוחות נכנס, מילא כמה שקיות בפיצוחים והעביר את זה לשקילה. בדרכו החוצה פלט בכעס: "אפילו דרבי תל אביבי לא מצליח לרתק אתכם, חבורת כלומניקים רעשנים". אף אחד מהחבר'ה לא לקח ללב שהיה מלא ערגה לנטע.
"נו?" האיץ אלעד באליצור. "ספר מה אתה יודע עליה".
"היא אישה מקסימה, בעלה עזב אותה לפני כמה חודשים".
"למה עזב אותה?"
"מצא מישהי אחרת".
החבר'ה חטפו שוק, בעיניהם זה היה כמו לזרוק את הטופס הזוכה בלוטו.
ראיתי את אלעד מחייך בזדוניות.
"מה אתה זומם?" שאלתי אותו.
"מה אתה חושב? היא פנויה, גרושה, זה מתאים לי...לפחות עד הגיוס".
כולם צחקו.
 
אלעד החליט לעקוב אחרי שגרת יומה ואנחנו נגררנו אחריו כשאנחנו מתרוצצים מהקיוסק לביתה ומנסים לנחש על פי לבושה לאן פניה מועדות. התמכרנו למעקבים אחריה והרחבנו אותו גם לימי שבת בבוקר. אחרי חודש כבר הכרנו את לוח הזמנים שלה לפרטי פרטים.
בימי חול: הבחורה עובדת כל יום משעה שמונה עד ארבע. בארבע וחצי ההסעה של הבן שלה מגיעה והיא יוצאת החוצה כדי לאסוף אותו ממנה. בערב היא הולכת לקיוסק וקונה בורקסים. הבחורה מכורה לבורקסים.
סופי שבוע: בימי שישי היא יוצאת עם חברה קבועה, כל שבת שניה הגרוש שלה מגיע לקחת ממנה את הילד, כך שהיא פנויה שני סופי שבוע.
 
במשך כל תקופת המעקב, חזר והצהיר אלעד שהוא ישיג אותה, אך אחרי שעקבנו אחריה וגילינו ששום גבר לא מתקרב לביתה, הטלנו ספק בכך.
"תנו לי זמן ואני אוכיח לכם". שינן באוזננו.
ואז הזמן הגיע. ראינו אותה כמו בכל ערב מתקרבת לקיוסק והולכת לעבר מדף הבורקסים, אך הם לא היו במקום הקבוע שלהם. אלעד דאג להעבירם למקום אחר מבלי שצוריאל הבחין בכך. "נגמרו הבורקסים?" שאלה באכזבה.
אלעד לא חיכה לתגובת בעל הקיוסק, אלא ניגש למדף אחר, נטל משם את מגש הבורקסים והניח במקום הקבוע "אין סיכוי שנאכזב אותך". התחנף אליה והיא חייכה אליו.
"גם אני אוהב בורקסים". אמר אלעד.
'שקרן' חשבתי. הוא כל כך שומר על הגוף שלו שאינו מעז להכניס את זה לפיו.
היא העבירה מבט לאורך גופו "לא נראה עליך".
"גם עליך לא".
 
הם המשיכו לשוחח ואני הבטתי בהם כשהקנאה הולכת ומכרסמת בגופי. קינאתי בו על האומץ ועל העובדה שהלך לו עם בנות הרבה יותר משהלך לי. נטע התכוונה לשלם על הבורקסים, אך אלעד מהר להגיד לה שזה על חשבון הבית. היא הנידה לעברו לאות תודה ושניהם יצאו ביחד מהקיוסק כשאלעד מודיע לנו בשרמנטיות שהוא מלווה את הגברת לביתה. השימוש שעשה במילה גברת והניסיון שלו לשחק את תפקיד הג'נטלמן גרמה לכולנו לצחוק, אפילו לי. אבל בלילה כששכבתי על יצועי חזרה שוב הקנאה לקנן בי והתחלתי לחשוש שמא בסופו של דבר אלעד יצליח להשיג אותה כמו שהשיג כל דבר שרצה עד כה.
 
אחרי יומיים ישבנו שוב בקיוסק, הפעם אלעד לא היה איתנו. לדבריו, נבצר ממנו להגיע משום שהוא הוזמן לקפה בביתה של נטע. במאמץ רב ניסיתי לפתח את הנושא ולדלות מידע, אך למעט הערה של בעל הקיוסק שכדאי לאלעד לצאת מהסרט שבו הוא משחק, לא זכיתי לשום מילת ניחומים. אחרי שעה אלעד הצטרף אלינו.
"נוווו?" שאלנו.
"הכול הולך לפי התוכנית" אמר אלעד בחיוך גדול.
"על איזו תוכנית אתה מדבר?" קפץ בעל הקיוסק ממרבצו מאחורי הדלפק "אין שום סיכוי שילך לך איתה. ומה זה הקטע הזה של בורקס על חשבון הבית?"
"תוריד לי מהמשכורת".
"גמרת אותה על סיגריות".
"אם כבר אתה מדבר על סיגריות..."אלעד לקח חפיסת מרלבורו. "תוריד מהמשכורת של החודש הבא".
אלעד התיישב בשולחן לידינו עם חיוך  מלא סיפוק.
"היית נשיקה?" שאלתי כשאני מנסה לשוות לקולי אדישות, אלעד חייך בתגובה כרומז שהיה.
כולם טפחו לו על השכם, רק בעל הקיוסק אמר לו שהוא מברבר והוא רוצה הוכחות בשטח. גם אני רציתי הוכחות – שלא היו דברים מעולם.
"אין בעיה". אמר אלעד כשהוא מטה ראשו הצידה ומאפר לעבר פח האשפה שהיה מאחור.
"מה אין בעיה? הוכחה אדוני!" לחץ צוריאל.
אלעד שאף מהסגריה כמו איזה בחור מהפרסומות של הסיגריות האמריקאיות ופנה אלינו. "אני בונה על בילוי איתה ביום שישי". כולנו פקחנו עיניים.
"תפסיקו להאמין לשקרים שלו" המשיך בעל הקיוסק אחר פנה לאלעד "אתה מכוון את השקרים שלך גבוה מידי, כדאי שתזהר שהאגו הנפוח שלך לא יתפוצץ לך בפנים".
בזאת הפעם בעל הקיוסק הצליח להוציא את אלעד משלוותו והוא פלט בזעם "או.קיי. אם אתם רוצים הוכחה, אז תחכו לי ביום שישי ליד הבית שלה בסביבות השעה אחת בלילה ותראו שאני אצלה. אני אהבהב עם התריסים של הסלון. אני מקווה שזאת הוכחה מספיק טובה עבורכם".
הבטנו זה בזה והנהנו.
 "אם כך, קבענו ליום שישי בשעה אחת". סיכם ברוגז.
כולנו הסכמנו שזאת הוכחה מספקת, אך לקחנו את העניין צעד אחד קדימה. "אם לא תצליח לשכנע אותה להכניס אותך לביתה בשישי בערב תצטרך לשכנע אותה להסכים שתשטוף לה את האוטו".
"אין בעיה, אך אם אני מצליח להיכנס לבית שלה, אני אשכנע אותה לתת לכם לשטוף לה את האוטו".
"פר אינף". הסכמנו.
 
כשקמנו ללכת כל אחד לביתו, זרק אלעד משפט סיכום שחצני "אני מקווה שבשעה אחת לא אהיה עסוק בדברים אחרים איתה ואשכח להבהב עם התריס. כל כך לא בא לי לשטוף לה את המכונית".
כמו שסוכם, בליל שישי עמדנו בשעה אחת לפנות בוקר וראינו את שלבי התריס נסגרים ונפתחים מספר פעמים. הוא היה אצלה.
כל החבר'ה הלכו משם לבלות בפאב ואני החלטתי להישאר בבית עם הדיכאון. כל כך כאב לי שהוא נגע במשהו שהיה עבורי משאלת לב רחוקה. בכל אופן, הוא המשיך להפגש איתה ואני המשכתי לחשוב שזה לא מגיע לו, משום שהוא לא ידע להעריך את מזלו ופעמים רבות התרברב בפנינו שהיא רק בילוי סוער ותו לא.
 
החיים של אלעד היו מושלמים עד לרגע שראינו מרצדס שחורה וגדולה חונה בשכונה. היה ברור לכולנו למי הגיעה המרצדס כמו שהיה ברור לנו שעם אלעד זה נגמר.
"מה אתם מסתכלים עלי כאילו שזה מפריע לי? אמרתי לכם שזה בילוי סוער ותו לא".
המרצדס המשיכה להגיע לביקורים ואנו הופתענו להיווכח שאלעד ממשיך להיכנס ולצאת מביתה של נטע כאילו היה ביתו. כשניסינו לברר עם אלעד את העניין, הוא החזיר לנו חיוך מסתורי.
 
באחת הפעמים כשאלעד יצא מביתה הוא קפץ אלי לביקור ושיחקנו יחד בסוני פלסטיישן. אחרי שעתיים הוא הלך מביתי ואני המשכתי לשחק. לפתע שמעתי צלצול לא מוכר ושמתי לב שאלעד שכח את הפלאפון אצלי. משכתי את הפלאפון מהמדף כשאני בטוח שזה אלעד שמחפש אחר האבידה, אך ראיתי על הצג את שמה של נטע וליבי החסיר פעימה. כמובן שעניתי.
"אלעד?" שאלה בקול מתוק.
"לא, זה רונן".
"שלום רונן מה שלומך?"
"בסדר".
"אפשר לדבר עם אלעד?"
"הוא לא פה, הוא שכח את הפלאפון אצלי".
"אוי".
שתקתי.
"אתה יודע איך אני יכולה להשיג אותו? אני צריכה אותו ממש דחוף".
"לא, אבל אני מאמין שכשהוא ישים לב ששכח את הפלאפון הוא יחזור לפה, את רוצה שאמסור לו משהו?"
"לא, זה כבר לא יהיה רלבנטי, אני לא יודעת מה לעשות...אוי...". היתה שתיקה זמן מה ואז היא פנתה אלי "לא נעים לי לבקש ממך, אבל אני צריכה לצאת לאיזה מקום בדחיפות, תסכים להיות בייבי סיטר לבן שלי?"
"בייבי סיטר?" חזרתי על דבריה כשאני בעצם מחדיר את התובנה לתודעה שלי.
"כן. ממש לא נעים לי, אבל אני צריכה ללכת לאיזה מקום דחוף".
התאוששתי מהחדשות המרעישות וגמגמתי "בודאי, אשמח לעשות לבן שלך בייביסיטר".
"תוכל לבוא עכשיו?"
"בודאי". עניתי ורצתי לביתה.
 
היא פתחה בפניי את הדלת עם חיוך רחב ומתוק "איזה חמוד אלעד, אחד האנשים הכי מקסימים שהכרתי. אני חייבת לו כל כך הרבה, הוא שומר לי בייבי סיטר, עוזר לבן שלי כל יום עם שעורי הבית ואפילו לא מסכים לקחת כסף".
בקושי כבשתי את הצחוק, 'הבחור בקושי גומר את החודש עם המשכורת שלו בקיוסק והוא מסרב לקחת כסף על בייבי סיטר. מעניין מה יחשבו על כך החבר'ה...'
 
איך שנטע יצאה מהבית. הרמתי טלפון לכל החבר'ה ועדכנתי אותם בחדשות המרעישות. אלעד התקשר אלי שעה מאוחר יותר.
"שכחתי את הפלאפון אצלך. אני בא לאסוף אותו".
"אבל אני לא בבית". עניתי כשאני מתאפק בקושי שלא לצחוק.
"איפה אתה?"
"אני אצל נטע, עושה לה בייביסיטר". הפעם לא הצלחתי לעצור את הצחוק והוא יצא בהתפרצות משחררת.
היתה שתיקה מהעבר השני של הקו.
"מה קרה? אתה כועס שלקחתי לך את התפקיד?" המשכתי כשנרגעתי מהצחוק.
"מה היא סיפרה לך?"
"שאתה בחור מאוד נחמד, שאתה עושה לבן שלה בייביסיטר ושאתה עוזר לו עם שיעורי הבית בחינם. תגיד, אתה בכלל מבין את החומר של ילד בכיתה א?" שוב התגלגלתי מצחוק  והוא הצטרף לצחוק שלי.
"שלא תעיז לגלות לחבר'ה".
"מצטער הם כבר יודעים, ואגב, הם לא מוכנים לוותר על שטיפת המכונית".
 
מהרגע שסודו של אלעד התגלה וכל החבר'ה הבינו שהיא מסנג'רת אותו, הוא התחיל לסנג'ר את כולנו וכול משימה שהיא הטילה עליו הוא דאג לחלק בינינו שווה בשווה כאילו היה קבלן משנה ואנחנו הפועלים שלו. כך או כך, התקופה המשעממת הטרום צבאית, הפכה להיות כל כולה בשירותה של הוד מעלתה, נטע.
 
כמה חודשים לאחר מכן התגייסנו כולנו לצבא והיינו שקועים בסיפורים אחרים, רציניים יותר ובקושי יצא לנו להיפגש. רק אחרי חצי שנה מצאנו את עצמנו כמעט בהרכב מלא בקיוסק השכונתי של צוריאל.
"מה איתה?" שאלנו את בעל הקיוסק. "היא עוד ממשיכה לקנות בורקסים?"
על פניו של אליצור נסוך חיוך רחב ומלא ערגה. "שמעתי שהתחתנה עם מיליונר והלכה לגור בחו"ל... שמעתי שהיא גרה בבית גדול, עם בריכה ליד הים ויש לה הרבה משרתים - היא לא עושה שום דבר לבד, ממש נסיכה".
 
הבטנו אחד בשני, אני לא יודע מה נכון מכל מה ששמע בעל הקיוסק אודותיה. דבר אחד היה ברור לנו ללא שום צל של ספק - שיש לה הרבה משרתים.
 
 
כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
 
 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים