עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  בין שמיים לארץ
דף הבית >> ספרים להורדה >> בין שמיים לארץ
בין
שמיים  לארץ
 
 
אותו היום היו איברי כבדים ומחשבתי טרודה. לא מסוג הטרדה הבאה על אדם מריבוי עיסוקיו אלא מחמת בטלה. שהייתי בטל מעבודה וכל זמני בידיי ואיני עושה עימו דבר. חושב אני לעשות דבר כל שהוא ומיד מחשבתי מובילה אותי לדבר אחר ואני חוכך בדעתי במה להתחיל והנה חלפה לה שעה. רואה אני שכך חלפה השעה ואני מתמלא צער. וכדי להסיח דעתי מכך נוטל ספר ופותחו, תוך שכך מתערבבים לי האותיות ואינן נצמדות לכדי מילה או הברה. סוגר אני את הספר ומסדר את מדף הספרים שאם לא אעיין לפחות אסדר אותם לעתיד לבוא. עוד הספרים בידיי וכבר נטרדה דעתי שמא אסדרם לפי הא' ב' או שמא לפי נושא? עודני חושב והשעון על הקיר מציין בקול תרועה כי חלפה לה עוד שעה. ושוב אני מתמלא צער על כי חלף הזמן ולא העליתי בידי דבר. נתבטלתי מלימוד ונתבטלתי מעשיה.
 
התיישבתי לפני שולחן הכתיבה ודף חלק מונח לפניי. זה כמה ימים עפה מחשבתי כציפור ואינה מוצאת מנוחה. משימה קבלתי מאחותי וזה יומיים אני מבצעה.
 
כפי שאמרתי, בטל הייתי מעבודה וצר לי בכיסי דל המעות. ראתה זאת אחותי והציעה לי עבודה קטנה אשר שכרה אקבל ממנה. לקחת חלק משיריה ולהגותם ובמקצת כתביה לפתח רעיונם. שהייתה לי חיבה יתירה לקריאה, אך חיבה יתירה מזו הייתה לי לכתיבה והרביתי לכתוב שלא על מנת לקבל פרס, אלא בשעת רצה ליבי לכתוב כתבתי, עת הגה ראשי רעיון רשמתי. לא חצבתיו ולא ליטשתי אותו אלא כמות שהוא הורדתיו אל הכתב.

הדף מביט למולי אך אותיות בו אין. ראשי כמו התרוקן וידיי כשלו מלכתוב. גם מלאכה פשוטה זו נתעצלתי לעשות. ראיתי שטרוד אני, אמרתי לעצמי ליטול סגריה, פתחתי הקופסה והנה היא ריקה. מה שלרוב מעצבן את האדם המעשן ברגע זה הכניס בי מעט שמחה, לא כי אני רוצה להקטין את כמות הסיגריות שאני מעשן, אלא שבגלל עצלות מחשבתי
 
 
מצאתי תירוץ לשבות ממלאכתי ולצאת לקנות סיגריות, לפחות כך הייתה לי סיבה ולו למספר דקות להבטל מעבודה ללא נקיפות מצפון, שהרי הטבק היה אביזר הכרחי ליד שולחן הכתיבה שלי. נטלתי את מעילי בידי למקרה שהצינה תגבר בחוץ ויצאתי את ביתי.
 
גרתי לבדי בשכירות בדירת חדר. ילדיי ואימם גרו בדירה אותה הותרתי להם לאחר שדרכי ודרך אימם נפרדו. ומה לגבי שאר כספי? היה לי בנמצא ותמורתו גייסתי הלוואות מבנקים ויצאתי להרפתקה עסקית. לא שעיתי לעצת זקני אשר אמר לי לפני שנים שאני, כל עיסוקי הוא בללמוד וללמד, לעיין ולהרחיב הדעת. אצה לי הדרך ורציתי להעשיר. מחמת שאיני רוצה שתוסח דעתי שוב מן העניין איני רצה להרחיב בעניין עסק זה. מה שכן יכול אני לומר שכשם שמחשבתי פורחת לה ממוחי כך פרח כספי מן העסק וכשלתי בו כשלון רב. נותרתי חייב כספים לנושים ולבנקים ואת היותרת נטלו ההוצאה לפועל. כך מצאתי את עצמי לבד מלמד בשעות אחר הצהריים, לומד ביום, וכותב בליל.
 
ולעניין אותו התחלתי לספר... יצאתי מביתי ימי השרב חלפו להם וצינת סתיו הגיעה. הגשמים טרם הגיעו, אך השמיים מלאו בעננים מאיימי גשם. צעדתי בשביל המוביל מביתי אל הרחוב וכבר בהגיעי אל הרחוב זכרתי כי נדרתי לתרום לבית הכנסת סכום כסף לביטול חלום רע שחלמתי לילה קודם והטריד מנוחתי כל אותו היום. כך שבמקום להימין ברחוב אל עבר המכולת השמאלתי לכוון בית הכנסת.
 
בית הכנסת היה מבתי הכנסת הקטנים אשר מספר המתפללים בו בימי חול היה כתריסר לכל היותר, בהם השכינה שרתה לא רק לפניהם, אלא קיננה בליבותיהם. לא היו אלה מן הקפדנים ולא ממזעיפי הפנים. אם שגית בתפילה לא היו נעמדים לתקן אותך ואם נהגת בשוגג בעניין כל שהוא הוכיחו אותך בעיניים אוהבות ומלאות יראה. כך היו אלה האנשים, היו מכופפים עצמם בענווה "והקב"ה מכופף שבעה רקיעים ויורד אליהם".
 
מן הכביש פניתי שמאלה אל השביל היורד לכוון בית הכנסת. שתי זקנות בפנים זוהרות ראו אותי וברכוני לשלום ואני השבתי להן שלום תוך קידה קטנה לכבודן. כמה צעדים מהן כבר שמעתי קהל עונה בנעימה ערבה שלא הכרתיה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הלכתי לעבר הקול, אך לא מצאתי את בית הכנסת.
'שמא ראשי כזה מבולבל או שמא נשתבשה דעתי קליל?'
"מה אתה מחפש?" שאלה אחת מהן.
"את בית הכנסת".
"אין שום בית כנסת כאן". אמרה.
אמרתי לה, "ה' ישמור, בשבת האחרונה הייתי בו".
"רואה אני שיש לך זיכרון טוב, שלא כמותנו הבלות. אכן בית כנסת היה כאן, אבל היה זה לפני שנים כל כך רבות שאיני זוכרת אפילו מתי. ניגבתי את מצחי שהחל להעלות טיפין טיפין אגלי זיעה אשר חממו את מוחי, אך קיררו את מצחי בצינת הרוח שנשבה. לבשתי את מעילי שהיה עד כה אחוז בידי ובצעדים מהירים וגדולים צעדתי על השביל המוביל אל הכביש.
 
השמש הסתתרה מבין העננים עוטרת את העננים בצבע כתום זהב וארגמן. מראה לא שגרתי שאילו הייתה מצלמה בכיסי הייתי מצלם זאת ושולח לחובבי מזג האוויר אשר בלי ספק היו נפעמים למראה זה.
 
כשהגעתי למדרכה סמוך לכביש פניתי ימינה לעבר המכולת. ידי היו בכיסיי מעילי והצמדתי אותם חזק לגופי, לא בגלל הצינה, אלא מעין חיבוק עצמי הנותן לאדם בטחון עת תוקף אותו חשש או פחד לא מוסבר. כל הדרך מיהרתי. מימיני ראיתי מכולת קטנה השוכנת מתחת בית מגורים בן קומה אחת. נכנסתי אליה. היית זו מכולת מהסגנון הישן. החנווני ורעייתו עמדו מעבר לדלפק מוכנים לשרת אותך וכל מוצרי החנות  מאחוריהם.
"מה שלומך?" שאלה רעייתו של החנווני, ואני כקצר רוח עניתי "בסדר" ובקשתי סיגריות. זו הסבירה שאין את הסוג שאני מבקש והביאה לי אחרת במקומן, אף על פי שנראו לי סוג לא מוכר ואולי משהו מן הסוג הישן לא התעקשתי ונטלתי אותן מידה. כיון שעמדו שניהם עלי לשרתני חשתי חוסר נעימות לקנות רק סיגריות ובקשתי גם חלב. ניגש החנווני למקרר, הוציא שקית חלב הניחה על הדלפק, התכופף קמעא
 
לקח בידו נייר עיתון, עטף בסבלנות את שקית החלב  והגישה לי. ושוב הביטו עלי שמא רוצה אני דבר נוסף. ואני שהכרתי את המכולות של פעם הרשיתי לעצמי ובקשתי "חצי לחם".
נטל החנווני את כיכר הלחם הניחו על טס עץ ובסכין גדולה חצה את הכיכר לשני חצאים שווים והגיש אחד מהם לי. ראתה רעייתו שאיני יודע איך לקחת המצרכים, נטלה שקית ניילון מקומטה ומשומשה והגישה לי אותה תוך כדי חיוך ידידותי "שכחת את הסל בבית?"
"כן", עניתי מגומגם.
"אתה הבן של שרה, נכון?" שאלה כאשר הגישה לי את העודף.
"כן" עניתי, אבל הפעם עם חיוך קטן בקצה פי.
"איך שגדלת".
אמרתי להתראות ויצאתי לדרכי.
כן, כן, בודאי שזיהיתי את פניהם. היו אלה בעלי המכולת של ילדותי, אך כלום לא הזדקנו הם? כיצד
זה מראה פניהם מעיד כי גילם כגילי שלי? כלום הם הצעירו ואני זקנתי??? והמכולת? האם לא שכנה במקום אחר?
הוי, כמה שצדקו חז"ל כשאמרו ש"הבטלה מעבירה את האדם מן העולם". מה זה? מה זה קורה לי? אולי בגלל שהחלפתי את שנתי בלילה לשנתי ביום נשתבשה עלי דעתי?

להמשך קריאה בקובץ pdf לחצו כאן!

               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים