עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  בחירתה של סיניה
דף הבית >> סיפורים קצרים >> בחירתה של סיניה

      
           

  
אם גם אתם רוצים להעלות סיפור קצר או ארוך ליוטיוב, נא להשאיר הודעה בצור קשר ואנו נחזור אליכם לגבי העלויות.


לקריאת הסיפור בקובץ pdf לחצו כאן!



"אני עומדת במעגל ומביטה סביבי אני מושיטה את ידי לחברה שלי ביער ביער ביער נרקוד נרקוד ביער ביער ..." אני וסיניה מחזיקות ידיים ומסתובבות במהירות לקול צחוקן של הבנות האחרות.
"סיניהההה!" נשמע קולה של אימה.
"אני משחקת", עונה סיניה וממשיכה להחזיק בידיי.
אימא שלה עומדת בפתח הבית. יש בעמידתה מסר חזק יותר ממילים וסיניה מתקוממת:"אבל אני רוצה לשחק, כיף לי".
אימה נכנסת פנימה לתוך הבית וסיניה מביטה בי, כאילו חיפשה דרכי מוצא, לאחר מכן היא שומטת את ידיי ונכנסת לביתה.
הדלת ננעלת אחריה ואחרי חברותנו.
 
מאותו היום סיניה ואחיותיה הסתגרו בביתן ולא הורשו לשחק איתי או עם ילדי השכונה אשר היו בעיקר מסורתיים, שזה חילוניים גמורים לעומתם. משפחתה של סיניה שמרה על ריחוק ונזהרה שלא להתערבב איתנו, שחלילה לא ידבקו במנהגנו ה"חילוניים" ויצאו לתרבות רעה.
 
בעבר הייתה השכונה מלאה בדתיים אשר בתי הכנסת הרבים בקושי הכילו אותם, אך עם השנים חרדים רבים בחרו לעזוב את השכונה לטובת שכונות חרדיות יותר ורק משפחתה של סיניה וקומץ קשישים נותרו כנצר אחרון לעבר מפואר שהיה ונעלם.
 
למרות התבדלותה של משפחת לוי, איש לא שמר להם טינה. מעשי החסד שלהם היו ידועים ברבים. אימה של סיניה נודעה באיסוף צדקה למטרת "הכנסת כלה" ואביה הרבה לחתן ולהכניס ילודים בברית אברהם אבינו, ללא תמורה כספית. הסתגרותם וסגפנותם האדירה אותם משום שנחשבה בעיני אנשי השכונה כויתור על החיים הגשמיים לטובת החיים הרוחניים.
 
ההזדמנויות היחידות שנותרו לי לפגוש בסיניה היו כשהיא ואחיותיה הקטנות, איסכה ורחל הקטנה, עשו דרכן לבית הספר וחזרה ממנו. היינו חולפות זו ליד זו כשסיניה מברכת אותי לשלום בעיניים מושפלות וממשיכה לדרכה.
 
  
עברו שנים מאז. סיניה הלכה ללמוד בסמינר למורות ואני התחלתי את שירותי הצבאי שאילץ אותי לבלות שעות רבות ויום יומיות בנסיעה באוטובוסים. באחת הפעמים הבחנתי בסיניה עולה לאוטובוס בו ישבתי ומתקרבת לעברי עם חיוך נעים "מה שלומך?" שאלה אותי.
הבטתי סביבי כדי לבדוק שהיא באמת מדברת אלי. "הרבה זמן לא ראיתי אותך". אמרה והתיישבה לידי.
חייכתי ביני לבין עצמי, אכן פעמים רבות היא חלפה לידי ולא ראתה אותי. "כן". עניתי בביטול. התקשיתי לעכל את השינוי הפתאומי שחל בה.
"אני לומדת בסמינר דתי".
הנהנתי קלות.
"איפה את משרתת?" ניסתה לחלץ ממני שיחה ידידותית.
"בצריפין". עניתי בהיסוס וחשש בלתי מוסבר התגנב לליבי שהיא תירתע ממני  על היותי חילונית גמורה והיא צדיקה גמורה. "המדים מתאימים לך". הוסיפה.
עתה הרגשתי הרבה יותר נינוחה. ברור שאין לה שום בעיה עם זה שאני מבלה בצבא במקום בסמינר דתי.
 
יום לאחר מכן, נפגשנו שוב באוטובוס.
"אנחנו משלימות את כל מה שהפסדנו", אמרה בחיוך.
"ההורים עכשיו מרשים לך לדבר איתי?"שאלתי בבדיחות.
"בואי נאמר כך, אני היום מספיק מעוצבת מכדי להיות מושפעת מגורמים סביבתיים ו..."
"מזיקים?"
היא חייכה.
"אני מתחתנת בקרוב", בישרה לי.
"יופי, מזל טוב".
"שידוך".
"אז את לא מכירה אותו?" 
"ביום רביעי אני אכיר אותו. הוא יבוא אלינו עם המשפחה שלו ויבקש את ידי".
"ואם הוא לא ימצא חן בעיניך?"
היא הביטה בי מחויכת. "הוא ימצא חן בעיני".
הבטתי בה חזרה וראיתי את חברתי הקטנה. זאת שאת רוב ילדותי ביליתי איתה. תווי פניה העדינות לא השתנו הרבה והשנים שחלפו הטיבו עם יופייה, הן הוסיפו לה רוך נשי ומעודן.
"אני בטוחה שאת תמצאי חן בעיניו". ביטאתי בקול את הדברים עליהם חשבתי.
"יופי זה לא הכול. יש דברים הרבה יותר עמוקים. היא הביטה בי לרגע מהורהרת ואז הוסיפה "אולי תירצי לבוא איתי למפגשים עם הרבנית? זה פעם בשבוע. אני חושבת שתוכלי ללמוד הרבה דברים שאת לא רואה מהמקום בו את נמצאת".
"שיהיה לך הרבה מזל טוב". קטעתי באיבו את ניסיונה להחזירני בתשובה.
היא חייכה בנעימות והמשיכה להסביר לי את פלאי הדת: עד כמה הדת שומרת מכל רע וכמה חשוב לשמור את השבת...
 
המשכנו להיפגש באופן אקראי ואט אט נוצרה ידידות מיוחדת ביני לבינה. למדנו לכבד זו את אמונתה של זו והרגשתי חופשייה לשוחח איתה על שירותי הצבאי ועל אותו מפקד שמחזר אחרי. היא מצידה, סיפרה לי בהתלהבות על השידוך שלה ועל המפגשים שלהם. ואז חודש לפני החתונה, שמתי לב שפניה לא כתמול שלשום.
"קרה משהו?" שאלתי והיא הניעה ראשה לשלילה.
"סיניה, את יכולה לספר לי הכול".
חיכיתי לתשובה שלא הגיעה במקום זה נשרה על פניה דימעה שאמרה הכול.
"את לא רוצה להתחתן איתו?"
היא לא ענתה לי.
המשכנו לשבת באוטובוס ללא אומר וכשנפרדנו ליד ביתנו פניתי אליה "אם תרצי לדבר, פשוט תחצי את הכביש".
היא חייכה אלי ואני החזרתי לה חיוך.
 
במשך שבוע לא פגשתי אותה וגם לא בימים שלאחר מכן. לשונות רעות ריכלו, שהיא ברחה מהבית, שהיא התאהבה בגבר והלכה לגור איתו. הייתי בשוק. היה ברור לי שזאת לא התמונה השלמה, שמשהו אחר מסתתר מאחוריה.
 
אחרי חודש קיבלתי שיחת טלפון מסיניה. היא אמרה שאני החברה היחידה שנותרה לה, רחמנה ליצלן, וביקשה שאבוא לבקר אותה בביתה.
"זה לא הכי מפואר, אבל טוב לי פה. יש קורת גג וחצר קטנה. מה עוד צריך?"הציגה את הבית בפני.
"אז אני מבינה שהתחתנת".
"בודאי", ענתה מזועזעת שהעזתי לחשוב שהיא גרה עם גבר בחטא. "הוא איש צנוע וטוב לב. הוא מנהל את עמותת "אח לצרה", עמותה שמסייעת לצעירים וצעירות דתיים "שאיבדו את דרכם"". אמרה "בעיני רבים, אין מקום לעמותה כזאת במגזר הדתי, משום שזה סוג של חזרה בשאלה, אך בעיני ובעיני בעלי, אלה הרגעים שצריך להושיט להם יד ולנסות להחזירם לדרך הישרה, וגם אם לא, אנחנו פה עבורם בכל דרך שיבחרו. נותנים להם אוזן קשבת וצידה לדרך, שלל עצות שיעזרו להם בדרכם".
בחירתה הבהירה לי שלמרות הסתגרותה והתרחקותה מילדי השכונה, אנחנו כנראה תמיד היינו חלק מחייה. הערצתי אותה על כך.
"לצערי, הגורל הפגיש אותי עם בחיר ליבי, אך ניתק אותי מההורים שלי". המשיכה.
הייתי המומה "אז הם לא היו בחתונה שלך?"
היא הניעה ראשה לשלילה. "גם לא האחיות שלי". היא שתקה לרגע. "זאת הסיבה שעשיתי חתונה צנועה...אין לך מושג כמה אני מתגעגעת אליהם".
"אני מתארת לעצמי, אבל הזמן הוא התרופה לכל דבר. אני מאמינה שעם הזמן הם יסלחו לך ויקבלו אותך ואת בעלך".
"כן, אני יודעת".
 
לאחר אותה פגישה שמרנו על קשר טלפוני, ממנו למדתי שסיניה עשתה ועושה הכול כדי לחדש את הקשר עם הוריה. היא התקשרה אליהם פעמים רבות, שלחה לכם מכתבים ושליחים "רמי מעלה", אך שום דבר לא עזר וכשאחותה התחתנה והיא לא הוזמנה, הבינה סיניה שאין דרך חזרה וחדלה ממאמציה.
"אולי כשתהיי בהריון הם יסלחו לך" ניסיתי לעודד אותה.
"בע"ה. אז זה יהיה בקרוב".  היא הניחה קלות את ידה על בטנה.
"את בהיריון?" שאלתי באושר.
היא נטלה את ידי והחלה למלמל בשקט: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי לחברה שלי". היא חדלה משירתה ונעצה מבטה בנקודה בחלל "הייתי ילדה אומללה. הייתי מביטה בכן משחקות בחוץ, שרות, רוקדות כשאני הייתי צריכה כילדה בכורה לעזור בבית ולטפל באחיות הקטנות שלי...אף פעם לא הייתי ילדה. מעניין אם אדע להיות אם".
 
כמה חודשים לאחר מכן, חשה סיניה בצירים והגיעה עם בעלה לבית החולים. מסתבר שכשהאדם חדל ממאמציו, אז הגורל מזמן לו את אשר ביקש במקום ובזמן הכי פחות צפויים. שם בכניסה לחדר הלידה היא פגשה את אימה ואת אחותה אשר אף היא קרעה ללדת.
"אימא?" פנתה סיניה לאימה בתחינה, אך אימה הסיטה פניה ממנה. סיניה העבירה מבטה לאחותה, אך גם זאת התעלמה ממנה.
 
הן שכבו חדר מול חדר. סיניה יכלה לשמוע את צעקות הכאב של אחותה כשהצירים לא הרפו ממנה. "הינה הראשון יצא". שמעה את האחות והבינה שלאחותה יש תאומים. היא הודתה לאל שזיכה אותה להיות קרובה לאחותה ברגעים מרגשים אלה. בעוד המיילדת והרופאים עסוקים בילוד התאום השני, חשה סיניה כאבים איומים. המרדים הגיע והזריק לה אפידורל, אך הכאבים לא שככו. "אני מרגישה נורא". אמרה סיניה למיילדת כשזו נכנסה לחדרה.
"כן, אני יודעת, זה הריון ראשון שלך?"
"כן. זה אמור לכאוב כל כך?"
האחות הנהנה ושלחה לה חיוך מנחם, "עוד רגע האפידורל ישפיע ואז תרגישי יותר טוב".
אך אחרי חצי שעה הכאבים התעצמו. "זה כואב הרבה יותר", התלוננה סיניה והרופאה הוסיפה מנה נוספת של אפידורל שדומה שהחלישו אותה, אך לא את עוצמת הכאב. סיניה ניסתה לצעוק מכאב, אך יצא לה בכי חלוש.
"עוד שעה ניילד אותך ואז הכול יהיה מאחוריך". אמרה לה הרופאה. 
"אבל הכאבים נוראיים, אני לא חושבת שאוכל להחזיק מעמד שעה שלמה".
"את כנראה מפונקת". חייכה הרופאה והעבירה מבטה ליואל שישב עם תהילים על הכיסא הסמוך.
צעקות הכאב של אחותה נשמעו בחדר הסמוך ומייד לאחר מכן קולה המרגיע של אימה ואז נשמע קול בכיו של התאום השני.
 
"יואל" פנתה אליו סיניה חלושות. "אני מרגישה נורא".
"אני יודע . גם לי קשה שאימך ואחותך בחדר הסמוך".
"זה לא זה. אני מרגישה שמשהו לא בסדר עם ההיריון שלי, אולי תבקש מאימא שלי לבוא לפה".
יואל הניח את התהילים בצד ונטל את ידה של סיניה "כאביי הנפש קשים יותר מכל כאב פיזי".
"יואל, משהו לא בסדר איתי".
חס וחלילה אל תדברי כך". היסה אותה.
"אנא ממך, תבקש מאימא שלי להכנס אלי".
יואל הרכין ראשו ושתק רגע ארוך. "מצטער סיניה, חצי שעה לאחר שהגענו לפה, התחננתי אליה לסלוח לי ובמיוחד לך, הבת שלה, אך היא אמרה לי שאין לה בת שקוראים לה סיניה".
אכן, יואל צדק, הסבל הנפשי פעמים רבות חזק יותר. סיניה הביטה בו כשחזר לקרוא בתהילים. שם החביא את פניו המיוסרות. אט אט הופיע מסך ערפל על עיניה ופניו של יואל הופיעו ונעלמו בקצב אחיד עם הכאב שבא והלך.

היא רואה במעורפל שלושה רופאים בחלוקים לבנים נכנסים בחופזה לחדרה ואז נעלמים. בליל קולות נשמע סביב "העובר במצוקה...ניתוח קיסרי...מהר, אנחנו מאבדים אותה..."סיניה שוקעת לתוך שינה עמוקה ושלווה. שום דבר לא כואב יותר "אנא תתעוררי, אני מתחננת בפניך, תסלחי לי". שואב אותה ממעמקים קולה של אימה. היא חשה את פניה הלחות מדמעות של אימה נצמדות לפניה.
"יש לך בת" מבשר מישהו ליואל וחיוך אחרון חומק משפתיה של סיניה.
 
 * * *
 
עמדתי ליד חצר ביתם של סיניה ויואל והבטתי בילדה ששיחקה לבדה בחצר. היא הייתה דומה לסיניה כשתי טיפות מים. "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי לחברה שלי..." אני שרה בשקט בשקט. היא מביטה בי לרגע ולאחר מכן חומקת לתוך הבית.
 
 
 
 
 כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים