עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  סיפור קצר - "בחייה ובמותה"
דף הבית >> סיפורים קצרים >> סיפור קצר - "בחייה ובמותה"


בחייה ובמותה

לקריאת הסיפור כקובץ PDF  לחץ על הקיישור: בחייה ובמותה.pdf 
 
 
 
רות עמדה מול רגבי העפר שכיסו את אימא שלה כשלצידה ארבעה גברים שנשאו את גופת אימה ועוד מספר גברים שהסכימו להשלים מניין לתפילה. ואביה. כמו בחייה גם במותה, הייתה אימה בודדה.
 
הקברנים הלכו לדרכם ואיתם המניין. היא נותרה לעמוד מול קברה של אימה. חושבת כיצד יראו חייה מעתה, ללא אימה, האישה לה הקדישה את חייה משום שלא יכלה להפקיר אותה לחסדיו של אביה. הדמעות נשרו והיא מיהרה לנגבן באמצעות כרית ידיה. לא, היא לא יכולה לבכות. אימא שלה ספגה מאביה התעללויות מילוליות ומכות נמרצות ומעולם לא בכתה ולא נתנה להתנהגותו לשבור אותה. היא  תמיד ישבה מולו בתוך כיסא הגלגלים אצילה וגאה והישירה אליו  מבט אמיץ כשפניה העדינות חתומות ומסתירות היטב את סימני הפחד.
 
אביה פירש את התנהגותה כהתנשאות, דבר שגרם לו להשתמש במילים נחותות, כאלה שקיווה באמצעותן להשפיל את אימה. ולאחר המילים הגיעו המכות הקשות. ברגעים הקשים האלה, הייתה אימה מביטה בה, והיא ילדה קטנה בסך הכול בת חמש הבינה את הקוד ויצאה למרפסת משם יכלה עדיין   לראות את אביה חובט באימא ללא רחם.

לקריאת הסיפור כקובץ PDF (מומלץ) לחץ על הקיישור: בחייה ובמותה.pdf 
 
לאחר המכות, אביה היה הולך לחדרו ואימה הייתה מצטרפת אליה למרפסת. שם היו מתכווצות להן ביחד בקרן זווית, כשאימה מחבקת אותה ומסבירה לה שצריך להבין את אביה, "זה לא קל לחיות עם אישה מוגבלת". לאחר מכן אימה הייתה מסיעה את כיסא הגלגלים  לחדר המשותף שלה עם אביה וישנה במיטה לצידו. למחרת, הכול היה חוזר לסדרו עד לפעם הבאה שבה אביה שוב יצא מדעתו.
חשיכה ושקט ירדו על בית העלמין, אך רות התקשתה לעזוב את אימה. זאת הפעם הראשונה שהיא תשאיר אותה לבדה. זה היה בלתי נתפס בעיניה. במשך ארבעים שנה לא הניחה לאימה להיות לבד ועכשיו הטרידה אותה המחשבה, איך אימה תסתדר שם לבד, בלעדיה? איך היא תצליח להסתדר עם הרגל הנכה שלה. האם גם שם למעלה היא תעמיד פנים שהכול בסדר ותמלא את כל המטלות מבלי להתלונן, כמו שעשתה במשך כל חייה?
בכל מה שקשור בעבודות הבית אימה הייתה מושלמת ומילאה באהבה את כול תפקידיה: כרעיה, כאם ועקרת בית. היא הייתה מבשלת עם כל הלב, דבר שניכר בצורת ההגשה ובטעם המאכלים אותם הכינה. היא הייתה מנקה את הבית עד שהבריק כיהלום גם אם הייתה צריכה לשם כך לזחול על ברכיה. ובסוף היום הייתה ממתינה לבעלה לבושה יפה כשריח התבשילים וריח הבושם שלה מתערבבים זה בזה ויוצרים ריח מיוחד שהפך למעין סימן הכר לבית החמים שלהם.  אימה טעתה לחשוב שלהיות עקרת בית מושלמת ומבושמת, יהיה פיצוי מספיק טוב לבעלה.
שעות הצהריים היו שעות הפיצוי לביתה הקטנה והיחידה. מרגע שרות הגיעה מבית הספר, הייתה אימה פורשת מכל עיסוקיה ומבלה איתה שעות בלעשות שטויות. רות הייתה לובשת את בגדי אימה, נועלת את נעליה הגבוהות, אלה שאימה קנתה ומעולם לא נעלה, מורחת אודם על פניה, אותו לא הצליחה אף פעם לתחום בקו השפתיים ותמיד גלש מעט ללחיים והיה גורם לשתיהן להתפקע מצחוק, אחר הייתה מרססת כמות נכבדה של בושם על הבגדים, כמות כזאת שאימה הייתה צוחקת ומעירה לה שיהיה יותר קל להוריד כתמים מהבגד מאשר את כמות הבושם שהיא שמה עליו. היו לה הרבה רגעים מאושרים עם אימה.
זיכרון ילדותה נקשר יותר לבילוי עם אימה מאשר עם חברים, משום שלא היו לה כאלה. איש לא רצה להיות חבר שלה, כולם העדיפו להיות האויבים שלה. מידי בוקר נהגו ילדי השכונה בדרכם לבית הספר, לעבור דרך ביתם לגדף, לצעוק ולזרוק מטחי אבנים על תריסי החלונות שעוד נותרו בבית הקטן אותו קיבלו מעמידר. בשבתות, היום החופשי של הילדים, זה היה הכי גרוע זה התחיל מהרגע שהילדים הלכו לתפילת שחרית בבית הכנסת ונמשך לאורך כל היום. 
רות נגעה בגבה השמאלית שלה, זיכרון מר מילדותה:
באחת השבתות כשהיא והוריה ישבו לאכול את ארוחת שבת בבוקר. הילדים, כהרגלם, השליכו אבנים לעבר התריס ואחת מהן חדרה בפתח שבו שלב אחד נישבר, ניפצה את השמשה ופגעה במצחה. דם נזל ממצחה אל תוך העין הימנית שלה ורסיסי זכוכיות התפזרו לכל עבר. אימה נגשה אליה עם צמר גפן רטוב וניגבה את הדם. אביה המשיך לשבת ליד השולחן כאילו כלום לא קרה, אבל רות זכרה כיצד נשך את שפתיו עד שחשבה שתיכף הוא יפצע את עצמו. ובאיזו חוכמה של ילדה קטנה או סתם אסוציאציה כמו בניסוי של פאבלוב, היא הבינה שאת חוסר האונים הוא יוציא מאוחר יותר על אימה. וכך היה.
בכיתה ה', רות נסעה לטיול השנתי לכותל המערבי עם בני כיתתה. ערב קודם היא הייתה מאוד נרגשת, בטוחה שהפתק שהיא תשים בין אבני הכותל ישנה את חייה. הייתה לה רק בקשה אחת, שאימה שלה תהיה בריאה, שהיא כבר לא תהיה נכה. רות חשבה שאם אימה תבריא, כל בעיותיה יפתרו. אבא שלה יאהב את אימא שלה ויפסיק להעליבה ולתת לה מכות, וילדי השכונה יפסיקו לקרוא לה רותי, הבת של הנכה, יפסיקו לזרוק אבנים על התריסים ויסכימו להיות חברים שלה, אך חלפו ימים רבים מאז שהניחה את הפתק בין אבני הכותל וכלום לא השתנה. אימא שלה לא הבריאה.
באחד הימים לפני שהלכה לבית הספר, עצרה במכולת וראתה סוכריות חדשות, סוכריות "גומי". היא לא עמדה בפיתוי וקנתה שקית אחת "על החשבון של אביה". בהפסקה כשהוציאה את שקית הסוכריות כדי לקחת לעצמה אחת, התאספו בנות הכיתה סביבה וביקשו ממנה לכבד אותן. היא נתנה להן בחפץ לב. פעם ראשונה שהיא הייתה במרכז העניינים והיא אהבה את התחושה. למחרת שוב קנתה סוכריות ושוב חילקה את זה בין חברותיה, וכך המשיכה לעשות מידי יום. סוף סוף היו לה חברות והיא כבר לא הייתה ילדה דחויה. היא הבינה שהכול זה בזכות אותו הפתק שהניחה בכותל המערבי. עוד מעט אימא שלה תבריא.
ואז אחרי חודש הכול נקטע. אביה נכנס הביתה זועף מתמיד, ניגש לאימא שלה, הושיט לה את דף החשבון של המכולת וצרח על הבזבוזים שלה. הוא קרא לה נכה מטומטמת שמבזבזת את הכסף ואיחל לה את כל מכות מצרים. ואימה, כמו תמיד, ישבה במטבח ולא ענתה לו. איכשהו, השקט והשלווה של אימה גרמו לו לתסכול נוסף אותו פרק בתוקפנות כלפי אימה. אך בזאת הפעם כל מכה שאימה קיבלה כמו הותירה צריבה בעורה של רות. אביה הכה את אימא שלה על לא עוול בכפה בשל משהו שרות עשתה. אך אימא שלה לא הסגירה אותה, אלא ספגה את המכות שהיו מגיעות לבת שלה בשתיקה.
רות המתינה שהמכות יסתיימו ואיתם נטל האשמה שלה, אך דומה שבזאת הפעם זה היה ארוך מתמיד. היא לא יכלה לשאת זאת ורצה היסטרית לחדרה. בחשש גדול הרימה את הטלפון וחייגה למשטרה. קול של אישה מהעבר השני נשמע, והיא מצאה את עצמה מודיעה לה בקול חנוק מדמעות שאביה מכה את אימה. אחרי חמש דקות הגיעו לביתם שוטר ושוטרת שהודיעו לאביה, שהשכנים התקשרו והודיעו שיש צעקות בבית. השוטר שאל את אביה לפשר הצעקות ואביה הודה שאכן צעק והתנצל על כך שהרים את קולו והפריע למנוחת השכנים.  
"האם נתת לאשתך מכות?" שאל השוטר את אביה.
"לא". ענה אביה בקול משכנע.
השוטר נעץ מבט בפניו של אביה ולאחר מכן פנה לאימה ושאל אותה אם היא קיבלה מכות. אימה כמובן הכחישה ואפילו ניסתה להגן על בעלה ולהגיד דברים בשבחו.  
השוטר הביט ברות והיא חששה שהוא הולך לכעוס עליה ולהעניש אותה על "שקריה". היא עמדה מפוחדת ורועדת. לפתע שמעה את השוטרת שלצידו פונה אל אימה ומבקשת ממנה להתלוות אליה לחדר השינה. אימה הביטה בבעלה בהיסוס, אך השוטרת כבר גררה את הכיסא של אימה לעבר חדר השינה ונעלה את הדלת אחריהן.
אחרי דקה שמעה רות את המפתח מסתובב בחור המנעול והדלת נפתחה לרווחה. רות ראתה את אימה עומדת בגבה אל הדלת נתמכת בידיות הארון כשעל גופה רק תחתונים וחזיה, האור החזק שהיה בחדר, חשף סימני מכות ישנים לצד חדשים. השוטרת קראה לאביה. "אני רוצה שתסביר לי מאיפה היא קיבלה את הסימנים האלה על גופה".
אביה לא ענה.
"מאיפה היא קיבלה את זה?!" הרימה השוטרת את קולה על אביה. "היא עשתה את זה לעצמה נכון? זה מה שאתם תמיד אומרים!" השוטרת המשיכה לנזוף ולעלוב באביה ולאחר מכן העלתה אותו לניידת. וכשרות נותרה לבד עם אימה היא הבינה שעשתה טעות שהתקשרה למשטרה, משום שאימה בכתה ואמרה שעכשיו אביה יהיה עצור במשטרה ולא יהיה מי שיפרנס אותן והן יצטרכו לחיות מהסכום הזעום שהיא מקבלת מביטוח לאומי. אך יותר מכל, חששה שיקחו ממנה את רות בטענה שהיא כאם נכה, אינה כשירה דיה לגדל את ילדתה. אביה שוחרר אחרי כמה ימים.

לאחר אותו ערב, אביה לא הכה את אימה יותר, משום שהשוטרת הייתה מגיעה לביתם לפחות ארבע פעמים בחודש כשבכל ביקור הייתה מכניסה את אימה לחדר ובודקת אם יש סימני מכות על גופה.
רות העבירה מבט לקברו של אביה, הסמוך לזה של אימה, וקיוותה ששם למעלה יש שוטרת נחמדה שתוכל לשמור על אימה מפני אביה.
 
* * *



כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה.
 
 אם אהבתם את הסיפור, אשמח לתגובתכם/ן למטה:
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים