עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  בחזקת אשם
דף הבית >> סיפורים קצרים >> בחזקת אשם

 
בחזקת אשם
 
עוד מימי התיכון היה ברור לאסף שהוא רוצה להתגייס לגולני, אך הוא ידע שאימו חגית, תעשה הכול כדי למנוע ממנו את הגיוס לקרבי. כבן יחיד ויתום מאב הוא ידע שההחלטה בידיה והיא אכן ניצחה.
 
ביום הגיוס, הוא התעורר מוקדם בבוקר אכל בנחת את מנת הדגנים שלו, לבש ג'ינס וחולצת טריקו והלך לעבר הדלת.
"רגע, אני באה איתך, לא חשבת שאתן לך להתגייס לבד". אמרה אימו בדמעות נרגשות ונטלה במהירות את הז'קט מעל הקולב בכניסה.
"תירגעי עם הדמעות, אני לא מתגייס היום".
"מה זאת אומרת אתה לא מתגייס היום?" שאלה כשהיא מנסה להדביק את צעדיו המהירים.
"שאת לא צריכה לבוא איתי, כי אני לא מתגייס היום". הדגיש.
הוא פתח את דלת המכונית והדליק את המנוע כשעיניה התוהות של אימו מביטות אליו מבעד לחלון הסגור. הוא לחץ על הכפתור והחלון ירד מטה "אמרתי לך, רק קרבי".
"אוי, אסף". היא ניסתה למשוך את ידית הדלת, אך הדלת הייתה נעולה.
"אני רציני".
'ברור שאתה רציני' חשבה לעצמה. מאז שאביו נפטר הוא לקח על עצמו את תפקיד הגבר בבית ועשה החלטות עצמאיות. "ומה תגיד להם בבקו"ם, שאתה לא מתגייס היום, כי אתה רוצה להתגייס לקרבי?"
"משהו כזה".
 
חגית נעמדה במקומה מביטה בבנה נוסע הלאה ממנה. היא נענעה את ראשה בתסכול, למרות הקשר החזק שהיה לה עם בנה, במיוחד לאחר שאביו נפטר בתאונת דרכים שלוש שנים קודם, היא לא הצליחה לעמוד על טיבו וההתנהגויות שלו מעולם לא היו צפויות, בדיוק כמו עכשיו.
 
הוא חזר לאחר חמש שעות ופנה אליה "אם מתקשרים מהצבא, אני עוד לא הגעתי הביתה". הוא הלך לעבר חדרו והיא הלכה אחריו "אולי תספר לי מה היה או מה התוכניות שלך".
"עכשיו אני הולך לישון, אחר כך נדבר".
"נדבר עכשיו!" אמרה בקול החלטי.
הוא חייך אליה "מה הקשיחות הזאת?"
היא חייכה חזרה.
"אמרתי להם שאני רוצה קרבי והם הסבירו לי שזה בלתי אפשרי, אז לא נכנסתי איתם לויכוח ופטרתי אותם ב "אני אחזיר את האוטו לאימא שלי ואבוא מייד".
"ואין לך כוונה לחזור?"
"בוודאי שיש לי כוונה לחזור" הוא צבט אותה בלחי "ביום שאת והם תבינו שאני מתגייס רק לקרבי".
"תצטרך לעבור את הכלא בשביל זה".
"אז נעבור".
וכך היה. אחרי חמישה ימים במעצר בבקו"ם הוא נשבר ויצא לטירונות מקוצרת ומשם לאבטח את אחד הבסיסים.
 
אסף לא אהב את עבודתו וקינא בחבריו החיילים ובסיפורי ההוואי הקרביים שלהם. אט אט הוא הפך לחייל בעייתי ולמטרד של המפקדים אשר קיוו שעם הזמן אסף ישלים עם המציאות והעובדות ויהפוך לחייל ממושמע. אך נהפוך הוא, ככל שאסף הבין שהוא תקוע בתפקידו הבלתי מאתגר כך הוא נעשה יותר ממורמר, דבר שבא לידי ביטוי בחוסר מוטיבציה, אי ציות לפקודות ונפקדויות חוזרות ונשנות.
 
                                        * * *
 
יום שישי אחד, אסף יצא מהמקלחת בביתו. הוא הדליק את מערכת הסטריאו והקשיב בפול ווליום לשיריו של שלמה ארצי.
לפתע נפתחה דלת חדרו וארבעה גברים לבושי אזרחית התנפלו עליו. הם כבלו את ידיו באזיקים והוליכו אותו החוצה לעבר מכונית לבנה. שניים ישבו קדימה ושניים אחורה ואסף ביניהם. אסף לא פחד כך מעולם!
"מה קרה?" שאלה אימו את הגברים בפנים מבועתות.
"אנחנו מהצבא. הבן שלך מכר נשק לגוף עוין".
"אני לא מכרתי שום דבר", ענה אסף מבוהל ומבולבל.
 
חגית הביטה בפניו זרועות האימה של בנה. זאת הפעם הראשונה שהיא לא הצליחה לעמוד בהבטחה לאביו של אסף, לשמור על בנו מכל משמר. הבטחה שנתנה לו רגע לפני שעצם את עיניו לנצח לפני שלוש שנים.
 
למחרת קיבלה טלפון מאסף, הוא בכה בטלפון. "אימא, אני חושב שהסתבכתי בגדול. נגנבו נשקים מהמחסן בזמן שאני אבטחתי את הבסיס, ולכן חושדים בי שאני שיתפתי פעולה".
"וזה נכון? אתה שיתפת פעולה?" שאלה חגית.
"לא".
"אם כך, אין לך מה לדאוג, האמת תצא לאור".
"אימא, תפסיקי להיות נאיבית..." הוא שתק לרגע והתאמץ לעצור את הבכי ללא הצלחה "אימא, אני חושב שאכלתי אותה".
 
משחלף חודש הפנימה גם חגית שהמצב הרבה יותר מסובך ומורכב ואם היא רוצה שהצדק יצא לאור היא תצטרך לקחת עורכי דין מהשורה הראשונה, אך אפילו הם לא הצליחו להוריד מבנה את התיק הכבד שנפל עליו - על אסף נגזרו חמש שנות מאסר.
 
אסף הועבר לבית סוהר אזרחי ולידיו של הסוהר שלומי. סוהר שכולם ידעו שאינו מן הרחמנים. שום אסיר לא התעסק איתו מאז שזכרו את היום שאחד האסירים זרק עליו גוש סבון עם סכין גילוח. שלומי לקח את הסבון שהחליק על הרצפה וזרק אותו בחזרה על האסיר. הסבון פגע בפניו והותיר שם צלקת שהפכה את שלומי לאימת האסירים.
 
שלומי הביט בבחור בן התשע עשרה שעבר את מסלול הקליטה כשגבו כפוף קימעא ופניו שמוטות לרצפה, מנסה להסתיר את הדמעות שנמרחו על פניו.
 
 
אסף מסר את חפציו האישיים לידיו של שלומי, אך לפתע משך את השקית חזרה אליו, הכניס ידו פנימה לתוך השקית והוציא משם שרשרת כסופה נושאת תליון עם כיתוב "חי" באותיות גדולות  ובפעם הראשונה הרים את עיניו לעברו של שלומי.
"אני יכול לקחת את זה?" שאל בקול שחנק בו את דמעותיו. "זה היה של אבא שלי הוא נפטר לפני שלוש שנים. אני אף פעם לא נפרדתי מזה".
 
שלומי חש מדקרות כאב בליבו. הוא ניסה לשמור על הבעה מרוחקת וקשוחה ללא הועיל. הילד מולו היה בגיל של בנו. ביום שאסף יסיים לרצות את חמש השנים שנגזרו עליו, הבן שלו יסיים את לימודיו באוניברסיטה.
שלומי נעץ מבט בשלומי וניסה לפענח את מה שהוא רואה. עשרים שנה הוא סוהר, עשרים שנה שפיתח כישרון בזיהוי אסירים וחשיפת האמת שמאחוריהם. מבט אחד שהוא שם על האסיר והוא יודע אם הוא אשם או חף מפשע, משום כך נקרא בפי כול "רד"ר לזיהוי פלילי".
"אני מאמין לך", מצא שלומי את עצמו לוחש.
אסף שלח בו מבט שואל.
שלומי הושיט לו את השרשרת והבהיר את דבריו "אני יודע שלא גנבת שום נשק".
התמיכה של שלומי גרמה לאסף להזיל דמעות אותן מיהר לנגב בגב ידו.
 
שלומי הוביל את אסף לתא בו שהו עוד חמישה אסירים.
אחד האסירים ניגש אליו וטפח לו על השכם "כל הכבוד!"
בזה אחר זה הגיעו האסירים וחלקו לו כבוד. לקח לאסף זמן מה להבין שגניבת נשק נחשבת על פי חוקי הכלא, לכבוד גדול. הוא הבין שהוא נמצא בעולם של חוקים המתנהלים על פי קודים שונים מהחינוך עליו התחנך, חוקים שהוא יצטרך לחיות על פיהם במשך חמש שנים, ומי יודע איזה עוד חוקים יש פה???
"אני לא מכרתי שום נשק". גמגם.
חבריו לתא צחקו "חמש שנים בבית הסוהר כבר ישכנעו אותך שאתה גם גנבת וגם מכרת ושאין לך על מה להתנצל".
"תגיד, אז למי מכרת?" שאל אחד האסירים ואחר ניסה לנחש. הם המשיכו לנהל שיחה בנושא כשאסף לא מצליח להשתתף בה.
 
כעבור שבועיים אימא שלו באה לביקור.
הוא יצא אליה מחייך והתיישב מאחורי הזכוכית מביט בה דקות ארוכות בוכה. "אל תדאג, אני אמצא לך את עורך הדין הטוב ביותר ונגיש ערעור", הבטיחה.
"אני לא רוצה שתבזבזי את כספך על המשפט".
"אתה חשוב הרבה יותר מהכסף. אני לא אתן לך להיות פה חמש שנים".
"זה לא כל כך נורא, זה כמו פנימיה". ניסה לנחם אותה, אך גרם לבכייה להתגבר.
"אימא, זה באמת לא נורא, אם הם יורידו לי שליש על התנהגות טובה יישאר לי פחות משלוש שנים וחצי להיות בבית סוהר, תחשבי שחתמתי שנה קבע בצבא". אסף אילץ את עצמו לחייך, אך זה לא עזר, אימא שלו לא עשתה שום מאמץ להיות חזקה עבורו.
"איך מתנהגים אליך האסירים? זה כמו בסרטים חס וחלילה?"
הוא חייך אליה "לא, בכלל לא".
"שלא ישכנעו אותך לקחת סמים".
אסף חייך "אין לך מה לדאוג, אני נמצא באגף עם אנשים טובים".
"אם הם היו אנשים טובים הם לא היו בכלא".
אסף הבין שאין מילים שיוכלו להרגיע את אימו והתעטף בשתיקה. זמן מה ישבו שניהם שותקים.
"איך הסתבכנו עם דבר כזה? איך הם יכולים להאשים אותך שמכרת נשק, כשבקושי יש לנו כסף להתקיים?"
"אימא, אין טעם לדוש בזה..."
 
זמן הביקור הסתיים והוא שוב ראה את אימו בוכה. "אני אוציא אותך מזה". הבטיחה שוב,
"אנחנו נגיש ערעור על פסק הדין...."
 
אסף הפסיד בערעור.
 
 
כעבור שנה וחצי
 
אסף שכב על המיטה וקרא ספר.
"אסף" פנה אליו גל, חברו לתא, "יש פה בחור בשם עמית, בן טובים מ... שמעתי ממישהו שגם הוא הואשם בגניבת נשק ומכירתו לגוף עוין, אבל הוא קיבל שנתיים כי הוא הודה במעשה, חבל שאתה לא היית חכם כמוהו".
"אבל לא היה לי במה להודות, אני לא גנבתי". התגונן אסף.
"תפסיק עם המשפט הדפוק הזה. מה זה חשוב אם אתה מודה או לא מודה? ככה או ככה אתה אשם, אז לפחות היית יוצא בזול".
אסף נזכר ברגע שהודה במעשה, זה היה אחרי לילות ארוכים ללא שינה "אני הודיתי במעשה", אמר בשקט "ואז הם ביקשו לדעת למי מכרתי". אסף שתק לרגע, זיכרונות הימים ההם היו קשים מנשוא.
"ו..." האיץ בו גל.
"הייתי צריך לתת להם שמות למי מכרתי ולא היו לי שמות ולכן הם האשימו אותי גם בהסתרת מידע".
גל גיחך "אתה כל כך תמים, מה הבעיה להגיד מוחמד ולזרוק סתם שם של כפר ערבי? תאמין לי בכל כפר ערבי היית מוצא חמישים מוחמדים".
אסף הניח את הספר בצד וקם מהמיטה "אתה צודק, אבל צריך ראש כמו שלך כדי לחשוב כך".
"אתה מתכוון ראש של פושע?"
אסף חייך "לא, אתה לא פושע".
"יללה בוא לפגוש את אותו בחור, בטוח יהיה לכם על מה לדבר". האיץ בו גל.
אסף הנהן ויצא עם גל לעבר החצר "הינה הוא". הצביע גל על עמית "בוא אני אכיר לך אותו".
אסף הביט בעמית שעישן סיגריה במרחק מה מהם, והרגיש את הרעד בגופו. הוא הכיר את עמית. עמית היה חייל בקבע באותו הבסיס בו שירת אסף...מתוקף תפקידו ודרגתו הורשה עמית להיכנס ולצאת מהנשקייה באופן חופשי. האם יתכן שעמית הוא האשם גם בעבירה בה אסף הואשם? האם יתכן שהחוקרים בפרשה פסחו עליו?
"אתה בא?" האיץ בו גל.
אסף הניד בראשו לשלילה. הוא חמק הצידה וביקש לשוחח בדחיפות עם הסוהר שלומי, אשר שמר כל העת על קשר אבהי איתו. אסף גולל בפניו את התגלית ושלומי הבטיח לבדוק את העניין.
 
כבר באותו שבוע ניגש שלומי לארונית, הוציא משם את התיק של אסף וקרא את פרטי האשמה...היו שם מספרי הנשק שנגנבו ותאריכים משוערים לגניבה. שלומי פתח את תיקו של עמית וגילה שלא רק שישנה חפיפה בין שתי האשמות, אלא, שעמית הודה גם בגניבת הנשקים שנגנבו, כביכול, על ידי אסף.
 
שלומי אחז בראשו המום.
 
 
שבועיים לאחר מכן:
 
אסף שוחרר מהכלא ושלומי התנדב להסיע אותו לביתו. הם הגיעו למגרש החניה הצמוד לבניין ושלומי סירב להזמנתו של אסף לעלות לביתו, הוא ידע שאימו של אסף תופתע משחרורו של בנה והעדיף להניח להם להיות לבד ברגעים מרגשים אלה.
 
אסף עלה לקומה השניה.
הוא דפק על הדלת נרגש. נערה כבת חמש עשרה פתחה אותה בפניו "שלום", חייך לזרה.
הנערה לא החזירה לו חיוך.
"איפה אימא שלי?"שאל ונכנס בביטחון פנימה לעבר המטבח, מותיר את הנערה לעמוד המומה בפתח הדלת.
"מי אתה?" שאלה אישה כבת ארבעים שעמדה במטבח עם סינור.
"מי אני?" שאל המום. "מי את?"
"זה הבית שלי", ענתה ונימת חשש בקולה.
אסף הביט סביבו, הרהיטים היו אחרים...אבל זה אותו המטבח. האם הוא חולם? הוא היה מבולבל.
הוא הלך לעבר פתח היציאה ושוב הביט סביבו "פה לא גרה משפחת אשכנזי?" שאל בהסוס.
על פניה של האם נפרשה הבעת הקלה "אה, אתה מחפש את חגית. היא לא גרה פה יותר. אנחנו קנינו ממנה את הבית. היא עברה לגור ברחוב הפרחים, היא גרה בקומה הראשונה, זה שני רחובות מפה".
אסף היה בהלם, למרות שמו, זה היה הרחוב העלוב ביותר בעיר.
בעלת הבית ניסתה להסביר לו כיצד להגיע למקום.
 "אני יודע איפה זה". גמגם וירד את המדרגות.
 
הוא הלך ברגל לעבר רחוב הפרחים. הוא עמד בחצר זמן מה והביט לעבר הקומה הראשונה. הבניין היה זקוק לשיפוץ דחוף, כמו חייו. עתה הבין שהכסף שאימו הוציאה בהגנה עליו כולל הערעור, אילץ אותה למכור את הבית הצנוע שהיה להם. הוא עלה את ארבע המדרגות, נעמד רגע ליד הדלת ולקח נשימת הרגעה עמוקה. אמנם אימו תשמח שהוא שוחרר וחף מפשע, אך מי יחזיר להם את השנתיים האבודות? מי יחזיר להם את התמימות, את הביטחון בחיים?
 
עודנו עומד בפתח הדלת וזו נפתחה. על הסף עמדה אימו. היא הביטה בו המומה. "ברחת?"
הוא חייך והניד בראשו לשלילה "מצאו את האשם האמיתי".
היא נפלה על צווארו ופרצה בבכי. הוא חיבק אותה.
 
הם נכנסו הביתה והוא הביט סביב. בצד שמאל סלון קטן אליו היתה מחוברת מרפסת קטנה, הלאה בצד ימין מטבח קטן ולצידו חדר שינה קטן אף הוא. באמצע שירותים ומקלחת קטנים.
"מצטערת" התנצלה "אני אפנה עבורך את חדר השינה ואני אישן בסלון".
"תשכחי מזה, את תמשיכי לישון בחדר השינה ואני אישן בסלון. תאמיני לי, זה הרבה יותר טוב מהתנאים שהיו לי בכלא". הוא שלח לה חיוך קלוש.
"אני אניח לך לישון בסלון, רק משום שיש פה טלביזיה".
 
מאוחר בערב כשאימו הלכה לישון בחדר השינה, הוא ישב בסלון החשוך, עדיין אסיר. הוא לא היה מסוגל לצאת מהבית, לא מסוגל להבין שהוא חופשי להדליק טלביזיה, לישון בשעות שהוא רוצה, להתקשר מתי שהוא רוצה, לבקר חברים ישנים...לא, אין לו חברים, חבריו מהתיכון ניתקו עימו כל קשר, עם החייל ש"גנב" נשק ...גם אם כול המדינה תכריז על חפותו, הוא יישאר תמיד פושע ...הוא רצה לבכות, לצעוק...
 
הוא לבש טרנינג, נעל נעלי ספורט ורץ תחת הגשם שהחל לטפטף קלות. הוא רץ לאורכו של הרחוב ומשם לרחוב בו היה ביתו הקודם ומשם לתוך הפרדס הסמוך. הוא המשיך לרוץ ולרוץ עד שהמשא הכבד שנשא על ליבו הכניע אותו. הוא נעצר וצרח אל תוך הלילה, אחר התיישב על הקרקע הלחה, טמן ראשו בידיו ובכה.
 
אחרי שבועיים התקשר אליו שלומי וביקש להיפגש איתו:
"נו, אימא שלך אהבה את ההפתעה?" שאל בחיוך.
"הייתה מאושרת". ענה אסף בראש מורכן כמו ביום הראשון כשהגיע לבית הסוהר ופגש בשלומי. "אני הייתי פחות מאושר... היא מכרה את הבית כדי לממן עורך דין".
"אוי ואבוי".
אסף הרים ראשו "נשארנו בלי כלום. אני מנסה למצוא עבודה, אך אף אחד לא מוכן לקבל אסיר לשעבר".
"אבל אתה חף מפשע. אתה היית קורבן של המערכת".
אסף הנהן "מסתבר שאני עדיין קורבן של המערכת".
"אז אני חושב שתשמח לשמוע את הסיבה שבגללה אני פה".
אסף הביט בו בשאלה.
"זה לא חדש לך שמהיום שראיתי אותך, הרגשתי חיבור אליך כמו אל בן, רציתי לסוכך עליך כמו אב". שלומי עשה אתנחתא בדבריו. "דיברתי עם חבר טוב שלי, עורך דין ישראל קידר, הוא ישמח לייצג אותך תמורת אחוזים. הוא עורך דין מעולה והוא בטוח שנשיג הסדר מהיר מחוץ לבתי המשפט".
אסף הנהן בעצבות. "שום פיצוי לא יחזיר לי את התמימות, אני לא סומך על החיים יותר, אני כל כך מפחד שהסכנה אורבת לי בכל פינה. אני יושב לתומי בסלון, ובכול פעם אני רואה אנשים מתפרצים פנימה לתוך הבית ולוקחים אותי איתם. לעולם לא ארגיש בטוח יותר".
 
שנה לאחר מכן, אסף ואימו קיבלו פיצוי, אך הפחד נשאר, פחד שגרם לאסף לקחת את כספי הפיצויים ולהשקיעם בעסקאות בהן קיווה להבטיח את עתידו ועתיד אימו.
 
 
                 * * *
 
חלפו שנים מאז...הלכתי לאכול צהריים עם ידידה במסעדה. היא אמרה שלום למישהו שישב שולחן לידינו "הבחור הזה" הגניבה מבט לעברו "הוא הבעלים של כול מתחם המסעדות הזה, הוא גם הבעלים של...וגם של...וגם... למדנו יחד בתיכון... ואז הוא גנב נשק בצבא... ישב בכלא כמה שנים... ותראי, השתלם לו!"
 
הבטתי הצידה וראיתי את אסף ל. הוא ישב עם שלומי, ידיד טוב שלי.
 
 
 

כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה
 
 
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים