עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק עשירי
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק עשירי
 כאבי הראש שחשתי בערב התעצמו, הבחילות היו נוראיות,  והפעם התלוו לכך גם כאבי בטן נוראיים, הרגשתי שאני רוצה לצרוח. נזכרתי שלא אכלתי כל היום, ששכחתי לאכול ושערתי שזאת הסיבה. אך עתה כשסבלתי כל כך מכאבי בטן, לא רק שלא היה לי חשק לאכול, אלא שאם הייתי אוכלת, סביר להניח שהייתי מקיאה. כאבי הבטן וכאבי הראש לא עזבו אותי לאורך כל הלילה, נהפוך הוא, הם התעצמו, קיללתי את הרגע שהחלטתי להגיע לתאילנד, קיללתי את הרגע שרציתי למצוא את עצמי, קיללתי את כל העולם... בשעות הבוקר המוקדמות, החלטתי להזמין רופא שיבדוק אותי.

התקשרתי לקבלה, אך פקידת הקבלה לא הייתה דוברת אנגלית ולא הצליחה להבין אותי. לעזאזאל קיללתי אותה בעברית, מה לא ברור במילה דוקטור? מי לא יודע מה פירוש המשפט "איי ניד דוקטור", ואיזה בעל מלון שם בקבלה אישה שאינה דוברת אנגלית? התשובה הייתה, כל בעלי המלונות בתאילנד. "אמבולנס", "פליז אמבולנס", ניסיתי להיות יותר ברורה.
"אמבולנס?" שאלה.
"כן".
"יו ניד אמבולנס?"
"אי ניד אמבולנס".
גם אחרי שהיא אמרה אוקיי, לא הייתי בטוחה שהבינה אותי. בכל מקרה, התקלחתי בשארית כוחותיי, לקחתי את התיק שלי, ויצאתי לעבר הקבלה. בדרך למעלית מצאתי את עצמי שוכבת לפחות שלוש פעמים על הרצפה ונאנקת מכאבים, כשהגעתי סוף סוף לקבלה, ראיתי כבר את הפרמדיקים עם אלונקה מחכים לי בכניסה, הבנתי שהזמן שלקח לי לעשות 100 מטר, היה כל כך ארוך שהאמבולנס הספיק להגיע.
שכבתי על האלונקה מאחור, הדלתות האחוריות היו מזכוכית ויכולתי לראות את פנסי הרחוב חולפים על פניי. הפרמדיקים לא שאלו אותי איך אני מרגישה, הם היו סוג של כוח עזר לנהג. אין לי מושג אם זה בגלל שלא היו דוברי אנגלית או משהו שאולי קשור לפרוצדורה. בכל מקרה, המשכתי לסבול מכאבים איומים. ניסיתי להסביר לפרמדיקים מה אני מרגישה, אך גם הם לא היו דוברי אנגלית.
הגענו לבית החולים, שכבתי על אחת המיטות וסוף סוף ניגש אלי רופא, ולא רק רופא, אלא דובר אנגלית. הוא שאל אותי כמה שאלות, מתי הגעתי לתאילנד? איפה הייתי בתאילנד? ועוד כמה שאלות.  לאחר מכן, אמר  שלדעתו,  לקיתי בקדחת דנגי, הנגרמת בשל עקיצה של יתוש, בדרך כלל יתושים אלה נמצאים באיים כמו קופיפי.
"מה זה אומר?" שאלתי בבהלה.
"אין לזה טיפול. בדרך כלל זה עובר לבד, אך זה מלווה, לצערי, בכאבי ראש ובטן נוראיים, הקאות, סחרחורות, חולשה שנגרמת בשל ירידה בכדוריות הדם הלבנות והטסיות, בדרך כלל לוקח בין עשרה ימים  לשבועיים עד שהקדחת נעלמת. זה מאוד נפוץ בתאילנד".
'נפוץ? אז איך זה שאף אחד לא עדכן אותי שחוץ מנוף ואותנטיות בתאילנד, יש גם מחלות נפוצות?' ואז שמעתי את עצמי צורחת לעברו "שבועיים?!!!!"
"כן"
"והכאבים האלה ילוו אותי שבועיים?"
"לצערי כן, משום שכאשר הטסיות נמוכות, אסור לקחת אמצעי הרגעה".
לא, לא האמנתי שזה מה ששומעות אזני. חשבתי שרוצח שרודף אחרי זה הדבר הנורא מכל,  מסתבר שלא.
"עכשיו נעשה לך בדיקות דם, רק כדי לוודא שזה אכן קדחת דנגי, ונקווה שכך, אחרת יש סיכוי שזה משהו גרוע יותר".
'אל תדאג, לא יכול להיות גרוע יותר' מלמלתי לעצמי. "חבל שלא עשיתי חיסונים" אמרתי "הם כותבים שזה בגדר המלצה, אז לא עשיתי".
"אין חיסון לעקיצת היתושים האלה" ענה לי הרופא, "עכשיו רק נעשה לך בדיקת דם כדי לוודא שזה זה, אולי זה רק קלקול קיבה, אבל כדאי שנבדוק את זה".
האחות הגיעה ולקחה ממני דם. שעה לאחר מכן, התשובה הגיעה, "לקיתי בקדחת דנגי".
הכאבים המשיכו להטריף אותי, אבל אחרי יומיים בבית החולים, הבנתי שאם כבר אני סובלת מכאבים איומים והשהייה בבית החולים לא תורמת להחלמתי, משום שקדחת דנגי חולפת כלעומת שבאה, כדברי הרופא, אז עדיף לי לסבול את הכאבים האלה בישראל, כך אברח גם מהרוצח (למרות שהייתי בטוחה שהצלחתי לחמוק ממנו), וגם אוכל להיות בבית חולים בישראל ולהרגיש טוב יותר.
הרופא נכנס לביקור השכם בבוקר ושיתפתי אותו בתוכניות שלי "את לא יכולה לטוס, טסיות הדם שלך נמוכות, הן עומדות על 30,000 במקום 150,000, אסור לטוס במצב כזה, יכול להיות לך שטפי דם פנימיים. על פי החוק הבינלאומי, אסור לך לטוס".
'מסתבר עכשיו שכל העולם נגדי, הכל פועל נגדי,  הרגשתי שהטיסה שלי לתאילנד הייתה טעות אחת גדולה. אחרי שנים עשר יום של כאבי תופת, הרגשתי טוב יותר, הרבה יותר טוב, כלומר, היו כאבים, אבל ממש פחותים בהשוואה למה שעבר עלי בתחילת המחלה. האחות שנכנסה לחדרי, כדי לקחת ממני בדיקות דם, הביטה בי ואמרה שאני מראה תסמינים של החלמה מהמחלה. לא הבנתי איך היא יודעת, אם טרם עשתה לי את בדיקות הדם של אותו היום, אבל כשקמתי להתקלח, הבטתי במראה וחטפתי את שוק חיי, פריחה אדומה ונפוחה כיסתה את כל פניי, פריחה אשר במשך היום התפשטה לכל חלקי גופי,  נראיתי מפחיד, מה שבטוח שאם רציתי לחמוק מהרוצח זה היה הזמן, משום שאין שום סיכוי שהוא היה מזהה אותי במצב זה.
באותו היום, הרופא נכנס לחדרי והודיע לי שהטסיות שלי עלו ל 50,000 כלומר, שעל פי החוק הבינלאומי, אני יכולה לטוס. ועוד דבר שהוא צריך לעדכן אותי, יש ארבעה סוגי יתושים, אם אני נעקצת שוב על ידי יתוש אחר מארבעת הסוגים, זה קטלני, 'איך לא ניחשתי?' ופי מה שעובר עלי בתאילנד,  לא היה לי שום ספק שמעבר לדלת עומדים ואורבים לי שובל של יתושים. נו, אז אם עד עכשיו חשבתי שהצלחתי לחמוק מהרוצח, אז מסתבר שהטבע לצידו.

מיהרתי להתקשר לאל על, לא עניין אותי שאני נראית זוועה, מצדי שכל נוסעי אל על יבטלו את הטיסה שלהם, כל מה שרציתי זה לעזוב את תאילנד בהקדם. התקשרתי לאל על ובקשתי להקדים את הטיסה לישראל במקום בעוד עשרה ימים  להיום. אך הבחורה מעבר לקו הודיעה לי במתיקות שיש מקום פנוי רק בעוד שישה ימים. "מה?" צרחתי בהלם, ואז הגיע האיום מצידה של הפקידה "ואם לא תסגרי זאת עכשיו יתכן שבפעם הבאה שתתקשרי, גם זה כבר לא יהיה פנוי", 'ללא ספק אני האישה הכי מאוימת בעולם'. "אני חייבת לצאת מתאילנד כמה שיותר מהר" אמרתי נסערת ומצאתי את עצמי מוסרת לה מידע מבולבל אודותיי "היית לי קדחת דנגי ואם יעקוץ אותי עוד אחד זה קטלני, אסור לי להישאר פה, גם מישהו מחפש אותי..."  ניסיתי להעביר לה את המצוקה הקשה בה אני נמצאת, אך במקום זאת נשמעתי כאישה מבולבלת והסטרית.
"מצטערת, יש לנו רשימה ארוכה של ווייטינג ליסט" (המתנה), תנסי להתקשר מחר ולבדוק, אך כדאי לך לסגור על השבוע הבא, ואם יהיה מקום פנוי קודם לכן, תעשי שינוי". לא הייתה לי ברירה. הקדמתי את הטיסה לעוד שישה ימים ושילמתי 100 דולר על השינוי. עדיף בעוד שישה ימים מאשר עשרה ימים, מועד הטיסה המקורי שלי.
החלטתי לבדוק דרך חברת הביטוח אם הם יכולים להקדים עבורי את הטיסה,  אולי יש משהו בכיסוי הביטוחי שיכול לעזור לי, אחרי הכל, בשביל זה עשיתי ביטוח. התקשרתי אליהם והשארתי הודעה אצל הפקידה, אחרי שעתיים חזר אלי אחד מהרופאים של ,הראל". הייתי מופתעת, לא האמנתי שאכן מישהו יחזור אלי, בהחלט חברת ביטוח ראויה לציון, החלטתי להמליץ עליהם בטלביזיה מייד כשאחזור לישראל. הסברתי לרופא של "הראל" שלקיתי בקדחת דנגי ואם חלילה אם אאעקץ על ידי יתוש נוסף זה קטלני ובקשתי ממנו לאור המצב להסביר לאל על שבמצבי מחייב אותם להוריד מישהו מהמטוס כדי להעלות אותי חזרה לישראל.
 "על כמה עומדות הטסיות שלך?" שאל.
"50,000", עניתי בגאווה והוספתי " על פי החוק הבינלאומי מותר לי לטוס. האמן לי, אחרי שבועיים של אישפוז, זה החדשות הכי טובות שקיבלתי".
"צר לי להגיד לך, על פי החוק בישראל, את לא יכולה לטוס, אלא כשהטסיות שלך יעמדו על 100,000".
"מה?!!"
"החוק בישראל מחמיר יותר ומדובר בטיסה ארוכה, כך שעדיף לך לחכות, אחרת יגרמו לך שטפי דם פנימיים".
"כמה זמן לוקח עד שהטסיות יעלו ל 100,000?"
יכול להיות בין שבוע לחודש, תלוי במערכת החיסונית שלך, כך שהחברה לא תמליץ בשום אופן על טיסה מוקדמת".
סגרתי את הטלפון, תוך החלטה שאני הולכת על פי החוק הבינלאומי, קרי, עוד שישה ימים".
לאחר השיחה הלא מועילה עם הרופא של ביטוח הראל, לקחתי מונית חזרה למלון "בלו אושן", הפקידה הביטה בפניי, נזכרתי שיש לי פריחה "לא מדבק", אמרתי באנגלית. בקשתי להתאכסן שם חמישה ימים ואז לטוס משם לבנגקוק לילה אחד ומשם לישראל. הפקידה אמרה משהו בתאילנדית לבחורה שעמדה לידה, ניחשתי שהיא מדברת על הפריחה, אך הסתבר שלא על זה היא דיברה, אלא על כך שעל פי הרישומים שלהם, אני עדיין נמצאת במלון, משום שלא עשיתי צ'ק אווט, לפיכך, באופן רשמי לא עזבתי את המלון ובעצם, בכל תקופת שהייתי בבית החולים, שלמתי גם על המלון וגם על האשפוז. הוצאתי את המפתחות מתיקי ועליתי לחדר. לאחר שארגנתי את הדברים שלי בארון, ירדתי לקבלה, ומשם ירדתי את עשר המדרגות שהובילו לרחוב. חציתי את הכביש לעבר משרד הנסיעות שהיה מול המלון והזמנתי כרטיס טיסה חזרה לבנגקוק לעוד חמישה  ימים.

בערב העדפתי כמה שפחות לצאת מהמלון, פחות להתגרות בגורל או ביתושים, ובחרתי  לאכול את ארוחת הערב במסעדה של המלון  שהייתה בסמוך לכביש ואפשרה גם לעוברי אורח לאכול בה. בסיום הארוחה ביקשתי מהמלצר את החשבון, המלצר הודיע לי בחיוך רחב שהחשבון שולם.
חייכתי חזרה, היה ברור לי שזאת טעות "לא יכול להיות" אמרתי.
בתגובה המלצר המשיך לחייך. ניחשתי שהוא לא מבין אותי. אנשי השירות בתאילנד לא דיברו אנגלית שוטפת. "אני חושבת שאתה טועה. אני לא שילמתי את החשבון על האוכל, אלא אם אתה מתכוון שחייבת באופן אוטומטי את החדר שלי". העליתי השערה. בתגובה המלצר הלך לעבר הקופה וחזר משם עם הפתקית של החשבון והצביע על חתימה "הינה".
הבטתי בנייר על החתום היה Full Moon (פול מון-ירח מלא).
הרגשתי כיצד הצבע אוזל מפניי "איפה הבחור?" שאלתי  היסטרית.

המלצר הצביע על שולחן צדדי שהיה ריק ואז הביט בי בהבעה מופתעת "הוא אכל שם, הוא היה שם לפני רגע".

 
מעבר לפרק הבא

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים