עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  11 יום לליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> 11 יום לליל ירח מלא
 
בשעה ארבע לפנות בוקר התעוררתי כשאני מרגישה קוצר נשימה ומזיעה בכל גופי. ניגשתי למזגן וכוונתי לטמפרטורה הכי נמוכה, החדר אכן היה קר יותר, אך עדיין לא הצלחתי לנשום. פתחתי את הוויטרינה שהובילה למרפסת והרוח החמה רק הגבירה את קשיי הנשימה שחשתי. חששתי שאני לקראת התקף לב, מתח זה אחד הגורמים להתקף לב, ואני אכן הייתי במתח נוראי. בנוסף, היד כאבה לי וחשתי מועקה בלב, שני סממנים המרמזים על חשש להתקף לב . מצד שני, יכול להיות שאלה תופעות נלוות לקדחת הדנגי, הייתי כל כך מבולבלת. שכבתי על המיטה וחיכיתי שתחושות אלה יעברו כלעומת שבאו, אך הן לא נעלמו. קמתי מהמיטה והתהלכתי בחדר אנה ואנה כמו אריה בכלוב, מחפשת אוויר לנשימה באיזה מקום בתוך החדר, בחיים לא קרה לי דבר כזה.

בשעה שש בבוקר כשהבנתי שהמצב לא נרגע ולא הולך להירגע,  עלתה בראשי המחשבה שיתכן ולא מדובר בהתקף לב, אלא שמישהו שם לי משהו בשתייה או באוכל. המחשבה על האוכל החזירה אותי לערב הקודם, לערב בו "פול מון" הרוצח שילם עלי את הארוחה, האם יתכן שכאשר הוא ניגש למלצר כדי לשלם על הארוחה שלי, הוא ניצל את הזמן הזה לשים לי משהו באוכל או במשקה שאותו מלצר הגיש לי? האם התשלום היה רק מסווה לפעולה האמתית  - ההרעלה? הרצון להרעיל אותי?
פתחתי את המקרר והבטתי במים המינרלים, בקבוק אחד היה מלא בחציו, כך אני עושה בדרך כלל פותחת בקבוק מים וכל פעם שותה ממנו קצת, האם יתכן שמישהו, ליתר דיוק הרוצח, שם לי משהו במים? העלאת השאלה למודעות גרמה לי לחוש כאבים עזים בבטן בנוסף לכאבי בלב וקוצר הנשימה. הבנתי שאני עומדת למות, הבנתי שהרוצח השיג אותי, שהוא הצליח במשימה ואולי השיחה הארוכה שניהלנו אתמול הייתה שיחת פרידה.

בקושי רב לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, נעלתי את נעלי האצבע ויצאתי החוצה מחדרי. לחצתי על כפתור המעלית, לקח לה זמן רב להגיע אלי, הייתי בטוחה שלא אשרוד עד שהמעלית תגיע. כשדלת המעלית נפתחה סוף סוף ראיתי בתוכה בחור תאילנדי שבירך אותי בברכת פדיקה, עמדתי רגע בחוץ חוככת בדעתי אם כדאי לי להיכנס למעלית שם ארגיש מחנק גדול יותר או לרדת במדרגות שגם זאת נראתה לי פעולה מאומצת שתקשה יותר על הנשימה שלי,  החלטתי להכנס למעלית. עמדתי בתוכה כשפניי לעבר הבחור התאילנדי שלא הישיר אלי מבט. הגעתי לקומה הראשונה שם הייתה הקבלה, עדיין התקשיתי לנשום. התיישבתי מול הפקידה ואמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. בתגובה היא הנידה בראשה ואני הבנתי שהיא לא מבינה אותי. "אני צריכה אחות, אני לא מרגישה טוב", חזרתי מתוסכלת על דבריי באנגלית. פקידת הקבלה שוב הנידה בראשה ואז אמרה באנגלית קלוקלת שבשעה שמונה תגיע מישהי שמדברת אנגלית. לא הייתי בטוחה שאחיה עד השעה שמונה.
"תתקשרי לאמבולנס", ביקשתי ממנה, אך היא המשיכה להביט בי כאילו נפלתי מהירח.
זכרתי את מספר הטלפון של המשטרה 191, מספר זה היה אחד משני המספרים שפקידת הקבלה במלון בקופיפי נתנה לי, אך לא זכרתי את המספר השני שהיא קראה לו "משטרת התיירים". לא היה מנוס, הייתי חייבת להתקשר 191 ולבקש מהמשטרה לשלוח לי אמבולנס. נכון שיש מצב שיגיעו למלון גם אמבולנס וגם ניידת משטרה, דבר שיגרום לרוצח להאמין שהלשנתי עליו והפרתי את ההסכם בינינו,  אך זה כבר לא צריך לעניין אותי, משום שהוא הפר אותם קודם עם הניסיון שלו להרעיל אותי.
נגשתי אל  הטלפון שהיה בקצה הדלפק וקיוויתי שמספרי החירום יהיו פתוחים. חייגתי 191 ומישהי ענתה לי.
"אני צריכה אמבולנס דחוף, אני חוששת שהרעילו אותי". אמרתי בקול רפה. היה חשוב לי לציין זאת כדי שישלחו לי אמבולנס דחוף וגם דוקטור שיהיה מסוגל לטפל במקרה כזה. למזלי, למרות שלא התקשרתי למשטרת התיירים, השוטרת דיברה אנגלית שוטפת ואחרי תחקור קצרצר שאלה אותי לשם המלון.
"בלו אושן".
"תיכף אשלח למלון אמבולנס". אמרה וסגרה את הטלפון.
ישבתי על הכורסה שבקבלה חצי מעולפת. עדיין מזיעה ועדיין עם קוצר נשימה וכאבים בחזה.
ראיתי את האמבולנס חונה ליד המלון ומייד לאחר מכן הגיעה ניידת שחנתה בסמוך לאמבולנס.   מתוך האמבולנס יצאה אישה ושני גברים עם אלונקה. האישה  החזיקה בידה תיק לבן שניראה כתיק רפואי ועלתה את המדרגות שהובילו לקבלה. שני השוטרים עלו אחריה.  הם ניגשו לדלפק אמרו כמה מילים והפקידה הצביעה עלי. כולם ניגשו אלי. אישה לבושה בחלוק לבן  קרבה כיסא לידי והשוטרים עמדו בפנים רציניות לידה. "איך את מרגישה?" שאלה.
"יש לי כאבים בחזה וקשה לי לנשום".
"יש לך כאבים ביד?"
"כן".
"באיזו יד?"
"ימין".
היא חייכה. אז אין לך התקף לב, כי בהתקף לב יד שמאל כואבת".
"אז למה יש לי כאבים?"
"היית בלחץ בזמן האחרון, יש משהו שמטריד אותך?" שאלה האישה בנחמדות.
הנהנתי והתחלתי לבכות. "אני חושבת שהרעילו אותי". היה חשוב לי להבהיר זאת כמה שיותר מהר, כדי שהם יספיקו להציל אותי.
האחות החזיקה את ידי. "כואבת לך הבטן?"
הנהנתי.
"הקאת?"
הנדתי ראשי לשלילה.
האחות שוחחה עם השוטרים בתאילנדית ואז פנתה אלי שוב.
"עישנת סמים?"
הבטתי בה בהלם.
השוטר התקרב אלי ופנה אלי בקשיחות "למה שמישהו ירעיל אותך?"
הבנתי שאני נשמעת לא הגיונית. שתקתי.
"עישנת משהו?" חזר השוטר על השאלה של האחות או הרופאה, לא ידעתי להחליט אם הבחורה שהייתה שם הייתה רופאה או אחות.
הנעתי ראשי לשלילה.
השוטר גירד את סנטרו, אחר פנה לשוטר השני ואמר לו משהו בתאילנדית. האחות הניחה את החגורה לבדיקת לחץ דם על זרועי ובדקה את  לחץ הדם שלי. השוטרים שוחחו ביניהם ומשהו בדבריהם גרם לאחות להביט לעברם ולאחר מכן לשלוח בי מבט ארוך ובוחן "אנחנו ניקח אותך לבדיקות בבית החולים". אמרה בקשיחות, נעלמה הרכות שהייתה בפניה קודם. היה ברור לי שהם חושבים שלקחתי סמים.
שכבתי על האלונקה כשפניי מביטות החוצה דרך דלתות הזכוכית האחוריות. הבטתי מעלה לשמיים מתפללת שאגיע בזמן לבית החולים.

במיון ראיתי את השוטרים ואת האחות משוחחים עם הרופאה שכנראה הייתה אחראית במיון. בזמן הזה מישהי הובילה אותי למיטה, עשתה לי א.ק.ג. ולקחה בדיקות דם. הם שאלו אותי כמה שאלות, עדכנתי את הרופאה שחליתי בקדחת דנגי.
שעה וחצי לאחר מכן, הודיעה לי האחות שהכול בסדר וכנראה שהסימפטומים עליהם דיווחתי הינם כתוצאה מקדחת הדנגי, שממנה כנראה אני עדיין מחלימה. האמת, שכבר כששכבתי במיון חלפו להן כל התופעות, אולי משום שהייתי בטוחה שאף אחד לא ירצח אותי בחדר מיון. התכוונתי לקום מהמיטה, ראשי מטה, ראיתי רגליים של גבר במדים. הרמתי ראשי וראיתי את השוטרים עומדים ליד מיטתי, לא היה לי מושג שהם נשארו במיון בזמן ששהיתי שם. אולי משום שהיו בטוחים שמדובר בסימפטומים של נטילת סמים ואז נחרדתי כשהבנתי שהסתבכתי עכשיו גם עם הרוצח  וגם עם השוטרים. עם הרוצח, משום שכמו תמיד, סביר להניח שהוא עקב אחרי לפה וראה אותי עם השוטרים משום כך בטוח שהלשנתי עליו. והשוטרים? משום שהם קרוב לוודאי ינסו להבין מדוע חשבתי שמישהו הרעיל אותי. לא ידעתי איך אצא מזה עכשיו.
"הכול בסדר?" שאל אותי אחד השוטרים.
הנהנתי ואמרתי תודה.
"הבדיקות מראות שאף אחד לא הרעיל אותך". אמר השוטר.
משפט זה הבהיר לי שההשערה שלי נכונה, הם רוצים לדעת למה חשבתי שמישהו הרעיל אותי. הסתבכתי. לא הבנתי איך נכנסתי לתוך כל הבלגאן הזה, באתי לתאילנד כדי למצוא את עצמי ומצאתי לעצמי רק צרות, וכאילו לא די בזה, מצאתי את עצמי בוכה.
השוטרים המתינו עד שחדלתי מבכי ואז אחד מהם הודיע לי שעלי להתלוות אליהם לתחנת המשטרה. דאגתי. היה ברור לי, שהם רוצים שאתלווה אליהם לתחנת המשטרה, כדי לבדוק איתי מדוע חשבתי שמישהו הרעיל אותי?  עם כל הרצון לצעוק לעזרה, היה ברור לי שמשטרת תאילנד לא תוכל להבטיח את שלומי, מה שאומר שנכנסתי לצרה צרורה, משום שאם הרוצח עוקב אחרי, מה שסביר להניח שהוא אכן עושה, אין סיכוי שהוא יאמין לי שהזמנתי שוטרים כי הרגשתי לחצים בלב וקוצר נשימה, ועתה שהתברר שלא היה ניסיון להרעיל אותי, הרוצח יראה בכך הפרה מצידי של ההסכם בינינו.
 
"מאדם?" הוציא אותי השוטר מהעולם הפנימי לתוכו שקעתי, "הכול בסדר?" הפעם קולו של השוטר היה רך יותר ואפילו אמפאתי.  
הרמתי אליו עיניים מלאות בדמעות ומצאתי את עצמי ללא שום הסבר הגיוני אומרת לשוטר בקול רווי בדמעות "מישהו עוקב אחרי, מישהו מנסה לרצוח אותי". לא היה לי שום מושג מה גרם לכך ששפכתי את סגור ליבי בפניו. היה נידמה לי שהמילים יצאו מעצמן ללא שום כוונה מודעת מצידי. אך היה מאוחר להתחרט עליהן, הבנתי שעם הווידוי הזה הכנסתי את עצמי לתוך תהליך מתיש של חקירות אשר בגינן לא אוכל לצאת ממדינת תאילנד עד שהחקירה תסתיים, כלומר, יכול להיות שלא יניחו לי לטוס בעוד חמישה ימים, דבר שיאפשר  לרוצח לשמור אותי קרוב אליו ותחת עיניו הפקוחות עד ליל ירח מלא שאמור להיות בעוד אחד עשר ימים .
כצפוי שני השוטרים הביטו בי בהלם ולאחר מכן אחד בשני, בוחנים אם מדובר בתיירת תימהונית או שמא מדובר בסיפור אמיתי ומרעיש. שעה לאחר מכן, כבר מסרתי עדות בתחנת המשטרה. מאחר ולצערי, כבר סיפרתי לשוטרים שאני מאוימת ברצח וגם עוקבים אחרי, לא נותרה לי ברירה והבנתי שאני חייבת לתת להם  אינפורמציה מסוימת, סוג של אינפורמציה  שתהיה תשובה הולמת לווידוי שנתתי, אך שלא יהיה בה משהו שמבחינה חוקית יחייב אותי להישאר במדינת תאילנד. כלומר, החלטתי לספר לשוטרים את האמת, אך לא את כל האמת. ספרתי להם שמישהו מאיים עלי ברצח ושהוא אסר עלי לספר למשטרה את זה, סיפרתי להם שהוא עוקב אחרי, שהוא יודע עלי הכול ועוד כמה פרטים אותם הוספתי מתוך מוחי הספרותי, כדי להעניק לעדות שלי אמינות, אך לא הצלחתי כמובן להמציא סיבה לעובדה שמישהו מעוניין לרצוח אותי.
כמו שחשבתי, השוטרים התקשו להאמין שמישהו מעוניין לרצוח אותי ללא שום סיבה, משום כך, עיקר החקירה התמקדה בפרופיל האישי שלי ובמקומות בהם שהיתי בתאילנד. המשכתי לדבוק באסטרטגיה שלי שלא לספר את כל האמת והשמטתי כמובן את החלק בו שהיתי בקופיפי.  החקירה נמשכה שעות רבות ואני הגעתי למסקנה שאסטרטגיית "האמת החלקית" טובה עבורי, משום שהיא משרתת את האינטרסים שלי, מצד אחד יתכן שהשוטרים ישימו אחרי מעקב וינסו למצוא את זה הבחור שרוצה לרצוח אותי, דבר שיבטיח את שלומי, ומצד שני,  אין להם סיבה לעכב את יציאתי מתאילנד כל עוד הם לא יודעים שהייתי עדה לרצח. זה משאיר לי מעט שליטה על חיי, אך בין שסיפרתי את כל האמת לבין שלא,  העדות שלי גרמה להמולה רבה במשטרה.
בסוף החקירה השוטרים הציעו להחזיר אותי למלון, אך הסברתי להם, שכפי שמסרתי בעדות, יש סיכוי שהרוצח עוקב אחרי ועדיף שהוא לא יראה אותי בחברת שוטרים. חזרתי למלון במונית. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, התכוונתי להכניס את המפתח לחור המנעול, אך שמתי לב שדלת חדרי פתוחה, שוב חשתי את אותו הרעד שליווה אותי בימים האחרונים, חששתי להיכנס פנימה. עמדתי ליד הדלת בדופק מואץ ואחרי מספר דקות דחפתי את הדלת אט אט והצצתי פנימה, אף אחד לא היה בחדר 'האם המנקה שכחה לסגור את החדר או שהרוצח ערך בחדרי ביקור והשאיר את הדלת פתוחה, כדי להעביר לי מסר כלשהו?' בין שכן ובין שלא, הוא בהחלט הצליח להביס אותי פסיכולוגית, כי הייתי בטוחה שהוא אכן ביקר בחדרי.

שכבתי במיטה כשאני חשה  צמרמורות ורעידות בכל גופי כאילו שישנתי תחת ערימת שלג ולא תחת שמיכה בחדר בבית מלון.
מעבר לפרק הבא


 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים