עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  רצח בליל ירח מלא
דף הבית >> סיפורים קצרים >> רצח בליל ירח מלא
רצח בליל ירח מלא
 

הקדמה

אני לא יודעת כמה אנשים מגיעים לנקודה כזאת שבה הם מרגישים רצון עז להיות לבד עם עצמם. לברוח, להעלם באיזה אי בודד. בכל אופן, אני הגעתי לנקודה הזאת.  זה לא נחת עלי פתאום, אלא הגיע מתוך רצון לממש את עצמי, לתת לחיים שלי משמעות. הרי ברור שלא הגעתי לעולם ללא שום סיבה. לחשוב אחרת זה מאוד מדכא. החלטתי לצאת למסע חיפוש עצמי, אך לשם כך, הייתי צריכה קודם לחפש אי בודד ושלו שם אוכל לחפש את עצמי ואני מקווה שגם למצוא.
גלשתי באינטרנט ותרתי אחר אי בודד בקרבה גיאוגרפית. כדי לחפש את עצמי אני לא צריכה כל כך להתרחק מעצמי, אלא רק למצוא לי פינה שלווה. האיים היווניים נראו לי די מתאימים למשימה. אבל אחרי שהמשכתי לתור אחר מקום טוב לחיפוש עצמי, יסלחו לי האלים היוונים, תאילנד נראתה לי הרבה יותר מיסטית וכך נפל הפור על טיסה לתאילנד. ככל שהעמקתי במפה הגיאוגרפית של תאילנד, כך הלכה והתגבשה לה ההחלטה לחפש את עצמי בתאילנד או ליתר דיוק באי קופיפי. ברור לי שהאי לא ממש בודד, אך כחובבת ים וסירות מנועיות, חשבתי לעצמי שקופיפי הינה נקודה אסטרטגית נוחה ממנה אוכל לצאת  אל עבר האיים הפראיים סביב.זה בהחלט ענה לי על הצורך בחיפוש עצמי.
הזמנתי דרך האינטרנט כרטיס טיסה לתאילנד וחדר במלון איביס שהיה קרוב ל MBK. MBK הינו אחד הקניונים הכי גדולים בעולם. שמונה קומות עמוסות בכל דבר חומרי שרק רוצים, סמל לסיביליזציה, לחיים הטרופים, לחומריות. חשבתי לעצמי שרגע לפני שאני הולכת להתבודד באי בודד ופורשת מהחיים החומריים לעבר  מעמקי הנפש שלי. כדאי מאוד שאתבוסס במיץ של הסיביליזציה, כך אעריך יותר את השקט שיבוא בעקבותיו. נרדמתי בתחושה שההחלטה הביאה עימה את השלווה, ואז חדר לו צל הספקנות אשר שאל אותי: ואם לא תמצאי את עצמך? ואם תחזרי בידיים ריקות?
ניסיתי לגרש את הצל הספקן הזה, ומשלא הרפה השבתי לו בחוסר רצון: "אצטרך להצהיר על עצמי כאישה במצב דיכאוני". מסקנה קשה ללא ספק, ולכן היה חשוב לי לחזור מהמסע עם תובנות או לפחות עם שלווה שלא תוטרד בשאלת משמעות הקיום האנושי.


פרק ראשון

נחתתי בבנגקוק לאחר אחת עשרה שעות של טיסה. אספתי את תיק הגב שלי בו היו כלי רחצה, שלושה מכנסיים קצרים, ארבע חולצות טריקו והלבשה תחתונה וצעדתי לעבר היציאה תוך סקירת השלטים סביבי. חיפשתי אחר שלט שינחה אותי לעבר תחנת המוניות. שמחתי כשאחד כזה ניגלה לעיני. בארץ זרה, כל פיסת מידע שאוספים הינה אתגר המשדר לאגו שאנו עשויים מחומר הישרדותי. צעדתי בגאווה לעבר הדלפק ופניתי בבטחון מופרז לבחור שניגש אלי.  "כמה עולה מונית למלון איביס?"
"2500 באט". ענה לי הבחור התאילנדי אשר עמד מחוץ לדלפק.
"כמה?" הזדעזעתי כשהבנתי שבפועל תאילנד  אינה נשמעת זולה כמו השמועות עליה. "כמה זמן נסיעה מפה לאיביס?" חקרתי.
"שעה". ענה לי התאילנדי.
חשבתי ביני לבין עצמי שאך לפני 15 שעות, נסעתי מביתי לשדה התעופה בן גוריון, הנמצא במרחק שעה נסיעה ושילמתי חצי ממה שהתאילנדי ביקש.  
"2000 באט". שלפתי את קלפי המיקוח שלי. הבחור הסכים ללא שום ויכוח.
 רגע לפני שהוצאתי את הבאטים מארנקי ותוך כדי מחשבה שאני צריכה לפרוט עוד 100 יורו, שמעתי מישהו דובר אלי בעברית. "יש בחוץ מוניות זולות יותר".
"איפה בחוץ?" שאלתי אותו בטון שניכר בו כעסי על כך שתאילנד איכזבה אותי בעלויות שלה. הבחור הישראלי הצביע לעבר שלט עליו נכתב "מוניות שירות".
"אבל אני לא רוצה לנסוע עם עוד אנשים, אני רוצה לנסוע לבד".
"זו מונית פרטית, אך את תשלמי שם רק 300 באט במקום 2000".
"באמת? אתה בטוח?"
"את פעם ראשונה בתאילנד, הא?" חייך.
הנהנתי והחזרתי לו חיוך. "אם את רוצה את מוזמנת לבוא איתי לתחנת המוניות, גם אני הולך לשם".
הרמתי את כתפיי כמסר שלא איכפת לי. צעדנו ביחד תוך כדי ניהול שיחה. הסתבר שגם הוא נמצא במלון סמוך ל- MBK. הוא הציע לחלוק מונית יחד, "כך כל אחד מאיתנו ישלם 150 באט". הסביר.
חככתי ביני לבין עצמי, מצד אחד לא היה נעים לי לסרב למושיע שלי מצד שני אני באתי למצוא את עצמי ולא למצוא חבר. "אני מתכוונת לעצור את הנהג באמצע הדרך, כדי לצלם נופים בדרך" התנצלתי. היה ברור לי שאני שקרנית גרועה.
"איך שאת רוצה, אבל הסירוב שלך יעלה לך ביוקר".
הבטתי בו תוהה למה לכוונתו. אך המונית כבר נעצרה לידינו והוא פתח בפני את הדלת האחורית. "נסיעה טובה" אמר.
לא עניתי לו. ההערה שלו בהחלט הטרידה אותי.
"יש לך תוכנית לשהייה שלך בתאילנד?" שאל אותי נהג המונית באנגלית עילגת.
"לא, למה?" שאלתי ומייד הבנתי שעשיתי טעות.
הנהג הוציא חוברת מכיס המושב והגיש לי. "יש פה כל מיני אתרים שכדאי לך לבקר בהם: הינה תראי, פה זה שוק על המים יש גם הפלגות ליליות". ניסה הנהג לעניין אותי כשראשו פעם לעבר הכביש ופעם לעברי. דבר שהדאיג אותי. "
אני אגיע למלון ואחר כך אחליט מה אני רוצה לעשות". השבתי כדי לגרום לו להתרכז בכביש. למרות תשובתי החמקמקה, רבע שעה לאחר מכן, עצר נהג המונית לצד שרשרת משרדים. "אני נכנס רגע לסדר משהו בפלאפון שלי". אמר, ומבלי לקבל את רשותי, יצא מהמונית והלך לעבר אחד המשרדים הסמוכים. שניה לאחר עזיבתו, אישה תאילנדית כבת 40, בעלת מבנה גוף מלא, פתחה את הדלת הסמוכה לנהג והתיישבה כשרגליה בחוץ ופניה לעברי. "שלום מדאם". חייכה.
"שלום". עניתי והבנתי שעושים עלי פישינג.
"את רוצה שנסדר לך טיול בבנגקוק?" שאלה באדיבות.
"לא תודה, אני לא רוצה לעשות כלום בבנגקוק, רק לנוח".
"כדאי לך מאוד ללכת למופע הפנטזי, זה מאוד יפה". היא פתחה חוברת עם תמונות והציגה את תמונת המופע בפני.
"אולי". השבתי קצרות.
"רוצה שנסדר את זה. רוצה שנזמין לך כרטיס?"
"בינתיים לא".
"אז אולי שוק על המים?"  המשיכה בשכנועיה. " אולי אומגה?"
"לא". עניתי בעייפות.
"רכיבה על פילים?"
"לא".
היא חייכה. "אולי שיט בשוק המים?" חזרה שוב על ההצעה הקודמת. דבר שגרם לי להבין שהאישה מולי לא מתכוונת לעזוב אותי במנוחה ונהג המונית לא יצא מהמשרד שבתוכו הוא נבלע  עד שאני אכנע ללחץ ואזמין משהו. "אוקיי, אני אקנה כרטיס לשוק על המים" השבתי מותשת.
היא חייכה חיוך גדול ותלשה פתקית מהתלוש שהיה בידה "1500 באט".
זאת שערוריה חשבתי לעצמי. שלטונות תאילנד חייבים להשתלט על האונס הזה שעושים לי פה. אך למרות זאת שלפתי 1500 באט ומסרתי אותם לאישה התאילנדית.
"ו- 1500 באט לנהג המונית שיקח אותך לשוק, מדאם". חייכה.
"1500 באט?" שאלתי בתרעומת.  
"יס מדאם".
"זה הרבה".
"אוקיי מאדם. פור יו אונלי 1000 באט".
הייתי כל כך עייפה 11 שעות טיסה מתישות החלו לתת אותותיהם. לא נותר בי כוח למשא ומתן. שילמתי לה עוד 1000 באט, רק שתעזוב אותי במנוחה. באורח פלא, לאחר שהיא הלכה לדרכה, הנהג חזר לאחוז בהגה ואנו יצאנו לדרכנו".
כשהגענו לחניון של מלון איביס, פנה אלי נהג המונית "מחר אני אבוא לקחת אותך לשוק על המים".
הנהנתי ובחוסר רצון הושטתי לו 100 באט טיפ.
נכנסתי לחדרי במלון,  ולמרות העייפות מצאתי את עצמי מתקלחת במהירות ועושה דרכי ל- MBK. נעצרתי מול חלון בקומה החמישית, שם הועמדו לראווה סוגים שונים של קינוחים מפתים, ואכן לא עמדתי בפיתוי וסתמתי בעזרת את הרעב.  לאחר מכן, עליתי לקומה שביעית והתיישבתי בסטאר באק. שתיתי קפה והתכוונתי לצעוד חזרה למלון איביס,  מרחק של חמש דקות הליכה. אך כהבטתי בגשרים הרבים הבנתי שאני נמצאת בבעיה, לא ידעתי איזה גשר יוביל אותי לעבר המלון.
"את זקוקה לעזרה?" שמעתי את קולו של הגבר המושיע משדה התעופה.
הבטתי בו בחוסר אמון, אך באושר. "מזל שאתה פה. אני לא מוצאת את הדרך למלון".
"כן, זה נראה כמו מחלף להולכי רגל. אני לא במלון איביס, אך גם אני בכיוון".
צעדנו ביחד לעבר המלון. "אגב, שמי בן". הציג את עצמו.
"אני ניבית". בדרך בן עצר ליד אחד מדוכני הפירות. "רוצה משהו?" הבטתי בפירות הטרופיים: אננס, מנגו, קוקוס, פאפיה ופרי אחד אדום שניראה לי כמו אגס משודרג. "מה זה האדום הזה?"
"מקופה".
"זה ניראה כמו אגס".
"אני חושב שהם מאותה משפחה".
"אז אני אקח את זה. איך אמרת קוראים לזה?"
"מקופה".
"אני אקח מקופה". חייכתי.
"בחירה טובה. זה הפרי הכי טעים שתאכלי אי פעם".
בזמן שהוא עמד מול העגלה מצאתי עצמי בוחנת את פניו ואת גופו. גוף אתלטי, גובה בין מטר שמונים למטר תשעים, ג'ינס הקרעים הלם אותו, נעלי ספורט, שיער שחור קופצני פנים שזופות. הוא היה מרשים.  הוא הושיט לי שקית ובתוכה היו חתיכות מקופה. לקחתי פלח והכנסתי לפי. אכן זה היה אחד הפירות הכי טעימים שאכלתי מעודי.
"איך?" שאל.
"מתוק וטעים".
"זה הפרי האהוב עלי".
"מעכשיו, גם עלי". חייכתי.
חלפנו ברחוב צר, אשר לאורכו היו רוכלים רבים עם עגלות ורגע לפני שהגענו לאיביס פנה אלי בן "אם אין לך מה לעשות מחר, אשמח ללכת לטייל איתך".
"יש לי כרטיס לשוק על המים. מחר ב- 10 יגיע הנהג לאסוף אותי". 
"אשמח להצטרף."
"אז אתה מוזמן".
"אז אני אהיה פה מחר ב- 10". סיכם.
הנהנתי ובן הלך לדרכו. המשכתי לעמוד בפתח המלון והבטתי בו  בלכתו. תמיד אהבתי לראות את ההליכה של הגברים. לדעתי, צורת ההליכה חושפת רבות על הבן אדם. יש הליכה בטוחה, מהוססת, שפופה, גאה ועוד. לבן הייתה הליכה גאה ובטוחה.

המשך בשבוע הבא.

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים