עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק תשיעי - רוצח סדרתי
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק תשיעי - רוצח סדרתי
שכבתי על הרצפה חבולה וכואבת, רגעים שנראו לי כנצח. לא העזתי להרים את ראשי או להזיז את איבריי. הייתי בטוחה שכמה מהם נשברו מעוצמת הנחיתה. דבר אחד היה מעודד, עדיין פחדתי מהרוצח, כלומר, הייתי מסוגלת לחשוב כדברי דקארט   "אני חושב משמע אני קיים", כלומר, המוח לא נפגע, עתה הייתי צריכה לנסות להזיז את רגליי, לא מצאתי את האומץ לבדוק זאת, הבטתי בהן, הן היו מכוסות בכתמי דם, אך לא חשתי כאב, האם זה אומר שהן יצאו מכלל שימוש? המשכתי לשכב שם מספר דקות, חוששת להניע את גופי, שמא אגרום נזק בלתי הפיך לגופי. אחרי שגלגלתי את עיניי סביב הבנתי שאני נמצאת במקום שהסיכוי שמישהו ימצא אותי שואף לאפס,  להוציא כמובן מהטטיסטיקה הזאת את הרוצח שלי. המחשבה על הרוצח לא הותירה לי ברירה, החלטתי שאין מנוס ואני חייבת להתחיל בבדיקה עצמית ואם רגלי אינן מתפקדות אצטרך לצאת מהמקום הזה בכל דרך, גם בזחילה. התחלתי בבדיקה הגופנית: הנעתי את אצבעות ידיי,  הן זזו, הנעתי את אצבעות רגליי, גם הן זזו, רק אז העזתי  לנסות ולהרים את ראשי, לשמחתי פלג הגוף העליון התרומם. עשיתי סריקה חיצונית של גופי, כתמי דם גדולים לצד שריטות  אדומות ובולטות, כיסו את איבריי, אך כולם היו במקומם.
 
 קמתי מהרצפה וניגשתי לתיק שלי. הרמתי אותו תוך כדי תפילה קטנה שהכול בסדר עם הלאפ טופ שלי, שהיה החבר הכי טוב שלי, במיוחד לאור העובדה שהחלטתי לצאת למסע ללא שותפים. פסעתי את שארית הדרך התלולה בינות הסלעים הנמוכים. משתדלת שלא להחליק במקומות שהיו תלולים מידי. כשהגעתי לחוף הלכתי בקרבת הים, שם החול היה הדוק יותר. למרות שהשעה הייתה שבע בבוקר איש לא היה בחוף הים.  נכון, כולם פה בחופש, הם לא צריכים לקום מוקדם, אף אחד לא רודף אחריהם. ראיתי את הלונגים (סירות ארוכות זנב) בתוך המים. חשבתי לעצמי שהייתי יכולה עתה לעלות על אחת מהן ותוך שעה להיות במקום בטוח ומוגן, אך לצערי היה עלי לעשות צ'ק אווט מהמלון. הבטתי שוב בלונג ואז הבנתי שבמקום לנוס על נפשי, אני מתעסקת בפרוצדורות מיותרות כמו צ'ק אווט, אחרי הכול יש למלון את כרטיס האשראי שלי שיחייבו אותו הרי לשם כך בדיוק הם מגהצים את כרטיסי האשראי מראש בצ'ק אין, למקרה והמתאכסן לא ישלם או כמובן למקרה שמישהו בורח מרוצח שאורב לו במלון.
הבחנתי בבחור צעיר אשר ניגש אל אחד הלונגים ורצתי לעברו, חוששת שהוא יספיק לצאת לים לפני שאגיע אליו,  אך הכאבים הכניעו אותי, הירך שלי כאבה אימים, הבנתי שהריצה מעוררת את החלקים הכואבים בגופי, אותם החלקים שלא שרדו בשלום את הנפילה במדרון. עברתי להליכה, אך ניסיון הריצה שעשיתי גבה את מחירו, משום שהפעם בקושי הצלחתי ללכת. חשתי כאבים עצומים ברגל ימין אשר נגררה  אחרי שמאל וסירבה להאיץ את מהירותה, גם הכתף כאבה וצרבה  ממשקלו של תרמיל הגב, עד כי חששתי שתיכף היד תישמט מגופי וגל גדול וזריז יגיח ממעמקי הים ויחטוף אותה כמאכל לכרישים. בסופו של דבר הגעתי מתנשפת אל הבחור "אתה יכול לקחת אותי לנמל של קופיפי?" שאלתי באנגלית ובקוצר נשימה.
הוא לא הבין אותי.
ניסיתי להסביר לו בשפת ידיים. בתגובה הוא הצביע על מקום שעלי ללכת. היה ברור שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. ואז החלטתי ללכת על השפה הבינלאומית, אותה השפה שכולם מדברים ומבינים אותה והוצאתי מכיסי 1000 באט. הבחור חייך ועזר לי לעלות על הלונג. ישבתי בתוך סירת הלונג ובפעם הראשונה מזה שעות עצמתי את עיני ונתתי לאוויר לחדור לריאותיי, משבי רוח קרירה ונעימה של בוקר נשקו לגופי היגע וריככו את הכאב במקומות בהם חשתי את גופי הדואב, כמו הילינג. שכבתי על הספסל ושקעתי בשינה.
"מדאם? מדאם? מדאם?" שמעתי קול גברי חודר לתוך שנתי.
פקחתי את עיני והבטתי סביבי לא הבנתי היכן אני נמצאת, המשיט הושיט לי את ידו ורק אז שמתי לב שאני במפרץ קטן, עוד התאוששות קלה מהשינה ואז הבנתי שאני עדיין בקרבת מלון הולידי אין, באותו המפרץ שבו ירדתי כשהגעתי למלון, אותו המפרץ שנמצא במרחק שלוש דקות הליכה מהולידי אין.
"גו ד'ר". (לכי לשם) הצביע המשיט על סירה מנועית ישנה.
"איפה אנחנו? בקשתי שתיקח אותי לנמל של קופיפי".
"היר". (כאן).
"מה היר, פה זה לא הנמל של קופיפי".
הוא הצביע על סירה מנועית שהייתה ליד.
"אני צריכה לנסוע עם זה?"
הוא הנהן.
"נאו, נאו, הי גו". (עכשיו עכשיו, הוא הולך) האיץ בי המשיט.
הבחור מהלונג העביר את התיק שלי לבחור מהסירה המנועית ולאחר מכן עזר לי להיכנס לתוכה. התיישבתי במנועית שם ישבו חמש בנות צעירות, גבר ואישה בשנות הארבעים שלהם ושני אנשי צוות, אחד ליד ההגה ואחר בירכתיים. הבחור מהירכתיים ניגש אלי וביקש 300 באט, הושטתי לו 300 באט כשאני חושבת ששילמתי לבחור הקודם מהלונג 1000 באט על מרחק של שלוש דקות אותם יכולתי לעשות ברגל. אחרי 45 דקות הגענו לנמל של קופיפי. קניתי במהירות כרטיס למעבורת אשר יצאה מקופיפי חמש דקות לאחר מכן. סוף סוף הרגשתי רגועה, הצלחתי לברוח מקופיפי מבלי שהרוצח ראה את פני.
כשהגעתי לפוקט, בקשתי מנהג המונית לקחת אותי למלון בחלק של מפרץ פנטון שהיה יחסית סואן בהשוואה לאזורים האחרים בפוקט, אחרי קופיפי כבר לא רציתי מקומות שקטים. נהג המונית שהסיע אותי המליץ על בתי מלון יפים ואותנטיים כמו  בונגלוס עם תקרות מעץ ושבילים יפים, סירבתי להצעתו, העדפתי מלון סטנדרטי, עם כמה שפחות פרטיות, חדרים רגילים וקרובים זה לזה. נהג המונית עצר ליד מלון "בלו אושן" מלון שניראה סטנדרטי. "זה מלון קטן ועם שירות נהדר. אני אחכה לך פה, תבדקי אם יש להם חדר". פתחתי את הארנק, כדי לשלם לו, אך הוא עצר בעדי "קודם תבדקי אם יש להם חדר פנוי".
"אדיבותו, שיפרה קלות את התחושה המעיקה שאפפה אותי מאז שהייתי עדה לרצח.  אוי, כמה שהייתי זקוקה למחוות אנושיות רכות גם אם היו מאדם זר, מחוות שבדרך כלל איש לא מחשיב בתנאים רגילים. חייכתי אליו ועליתי במדרגות לעבר הקבלה. הבחורות בקבלה קיבלו אותי בחיוך ובברכת פדיקה מלווה בקידה תאילנדית. התיישבתי מול אחת הפקידות ובקשתי ממנה חדר שפונה לבריכה, כך לא אהיה לבד ואם בכל זאת אחשוש ממשהו אצטרך רק לצאת למרפסת ולצעוק.
"כמה זמן תשהי פה?" שאלה הפקידה ואני הבנתי שלא נתתי דעתי לכך. "יומיים", עניתי מתוך תיקווה שזה יספיק לי כדי לתכנן את צעדי הבאים. לאחר הצ'ק אין במלון, חזרתי לנהג המונית, שילמתי לו טיפ נאה ועליתי לחדרי. החדר היה מרווח ויפה, ויותר מכך, הוא היה בטוח, הרגשתי שהוא עוטף אותי בביטחון שהיה חסר לי בשעות האחרונות. הוצאתי מהמקרר פחית קולה, פתחתי את הוויטרינה של החדר לרווחה והתיישבתי בנחת על כיסא השיזוף. הבטתי בשעון, השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, לא האמנתי שהמעבר מקופיפי לפוקט לקח לי כל כך הרבה זמן. הייתי כל כך עייפה והרגשתי כיצד עיני נעצמות. כשהתעוררתי, נזכרתי שהסכנה חלפה, הייתי גאה בעצמי, הייתי גאה שהצלחתי לתכנן את צעדיי בתבונה ולהוציא את עצמי מהסכנה שנשקפה לי, ולמרות זאת, עניין אותי לבדוק כמה פרטים על הירח ולו רק משום שאי שם מישהו כנראה תכנן לרצוח אותי בליל ירח מלא.
פתחתי את התיק שלי, תוך תחינה שהלאפטופ שלי שרד את הנפילה. החיצוניות שלו היתה שלמה, קיוויתי שגם הרכיבים הפנימיים. הדלקתי אותו והאור הבוהק קרן ממנו, נשמתי לרווחה, הוא שרד את הנפילה, בחור לעניין, פתחתי גוגל והקשתי שאלה: כל כמה זמן יש ליל ירח מלא?
למיטב זכרוני, הירח מלא פעמיים בחודש,  אך ברגעים שבהם החיים שלי היו תלויים בסקדואל של הירח, העדפתי לבדוק את הפרט הזה לעומק. למרבה הצער לא התקבלו תוצאות רבות. נכנסתי לויקיפדיה ורפרפתי בעיני על הפסקאות הראשונות שהסבירו את חשיבותו הרבה של הירח על החיים פה בכדור הארץ, דבר שלא היה נכון לגבי, משום שאי שם מישהו מתכנן את הרצח שלי בליל ירח מלא. בסופו של דבר, אחרי שויקיפדיה הרעיף עלי מידע לגבי משקלו של הירח, הקוטר והמסה שלו, נושאים שלא בדיוק עניינו אותי באותו יום, הוא דאג לציין את הפרט שהכי חשוב לי, מחזור הירח הינו 29 יום, נותרו 28 ימים לליל ירח מלא הבא, כלומר, הייתי בטוחה הן משום שהרוצח לא זיהה את פני והן משום שבליל ירח מלא אחזור כבר בישראל.
 
חזרתי שוב למנוע של גוגל, רציתי לבדוק אם הגופה מאתמול נמצאה. רשמתי בידיים רועדות: "רצח בתאילנד". חיפוש זה הביא לי כתבות על רוצחים ונרצחים ישראלים בתאילנד. נכנסתי לגוגל טרנסלט (תרגום) וכתבתי בעברית "רציחות בתאילנד" לאחר מכן לחצתי תרגם לתאילנדית, העתקתי את התרגום בתאילנדית והדבקתי במנוע גוגל, קיבלתי תוצאות רבות. פתחתי את הקובץ הראשון שהופיע, שוב העתקתי והדבקתי בגוגל טרנסלט. התרגום לא היה מאה אחוז, אך היה מספיק כדי להבין את הכתבה:  תיירת כבת 28 נמצאה  חסרת חיים בחוף הים בקופיפי בסמוך למלון הולידי אין. כל הממצאים מעידים על כך שנחנקה בטרם טבעה... הרעד הבלתי נשלט בגופי התגבר, אך המשך הכתבה הרעיד אותי אף יותר, העיתונאי בכתבה ציין שהרצח הנוכחי דמה במאפייניו לארבע רציחות נוספות שאירעו בעבר ורמזו על רוצח סדרתי. אחת הרציחות היתה לפני שנתיים, שניה לפני שנה וחודשיים, שלישית לפני שמונה חודשים, רביעית לפני שלושה חודשים, האחרונה כניראה אתמול...עדיין לא יודעים עליה כלום. כל הנשים נרצחו על ידי הטבעתן, כולן לחוף קופיפי.  'האם כולן נרצחו בליל ירח מלא?'  שאלתי את עצמי. בכתבה לא צויין פרט כזה, זה הביא אותי לשתי אפשרויות:  או שהמשטרה לא נתנה דעתה לכך או שהמשטרה מסתירה פרט זה, סוג של זיהוי שרק הרוצח והמשטרה יודעים'. רשמתי לפני את תאריכי הרצח של הנשים ולאחר מכן בדקתי  בגוגל אם תאריכים אלה תואמים תאריכים בהם היה ליל ירח מלא. אכן, כל הרציחות בוצעו בליל ירח מלא. היה ברור לי שמדובר באותו רוצח סדרתי. המידע שצברתי בגוגל הותיר אותי המומה ביותר, הבנתי שהייתי בת מזל שהצלחתי לחמוק מהרוצח. בכל מקרה, לא רציתי להשאיר את חיי ביד הגורל ובחרתי לעזוב את תאילנד בדחיפות, חשבתי להתקשר לאל על ולבקש להקדים את הטיסה, אך הייתי חייבת קודם לוודא שיש טיסות מפוקט לבנגקוק. החלטתי לעשות זאת מייד למחרת בבוקר כשמשרד הנסיעות הסמוך למלון יפתח. מה גם שהיה לי כאב ראש נוראי ובחילות, אחרי היממה האחרונה שעברה עלי לא התפלאתי כלל.

אך הסתבר שזאת לא הייתה הסיבה...
   
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים