עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק שני: בנגקוק
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק שני: בנגקוק

למחרת,  בעשר בבוקר לבשתי מכנסי ג'ינס קצרים וגופיה וירדתי מהקומה השישית, שם היה חדרי, ללובי. ראיתי את ארי עומד ומחכה כשהוא נשען בידו על קצה דלפק הקבלה. הוא לא הבחין בי, דבר שאפשר לי לסרוק שוב את המראה שלו. הוא נראה לי מושך בצורה יוצאת דופן, הוא היה סוג של הגברים הקשוחים האלה מהפרסומות, שונה מאחיהוד שהיה לי, יס וומן. המחשבה על אחיהוד החזירה אותי לאיזון, היה ברור לי ש'אם אני רוצה להכיר את עצמי, עלי להתרחק  ממכשולים מפתים כמו גברים.
 
נגשתי לעברו של ארי "בוקר טוב" אמרתי בחיוך. למרות שעמדתי קרוב אליו הוא הביט בי מופתע, גם אני הייתי מופתעת שהוא לא מזהה את "עידית מהחדשות".
"בוקר טוב" החזיר לי חיוך "לא זיהיתי אותך".
"האמן לי אני שמחה, מעטים מאוד לא מזהים אותי".
"מצטער, שנים הייתי קרבי בצבא, כך שלא ראיתי חדשות ובשנים האחרונות אני בשליחות מבלה הרבה בתאילנד, המונית כבר הגיעה" ידע אותי.
הלכנו לעבר המונית שם המתין לנו הנהג שלקח אותי יום קודם משדה תעופה למלון. הנהג  פתח בפנינו את דלת המושב האחורי שם ישבתי לצידו של ארי. לא הצלחתי להסיר את המחשבה שעד אתמול ארי היה זר עבורי והיום אנו כבר יושבים זה לצידו של זה כמו מכרים ותיקים. 'עדין זרים', נזפתי בעצמי, אך הזכרתי לעצמי גם שמחכה לנו שעה ארוכה של נסיעה עד ל"שוק הצף", אותה אוכל למלא בכמה פרטים על ארי שיצמצמו את הזרות בינינו. לצערי, גיליתי שבניגוד אלי, ארי לא היה עסוק בבעיית הזרה שלידו, אלא בשיחה עם נהג המונית. מפעם לפעם הוא הסביר לי על מה הם שוחחו, שדות מלח וחקלאות, שעמום.  
הגענו לשוק הצף וארי מהר להושיט יד לכיסו, כדי לשלם עבור הנסיעה.
"אין צורך, שילמתי מראש". אמרתי.
ארי הרים גבות בתדהמה והחזיר את הכסף לכיסו  "לעולם אל תשלמי לנהג מונית מראש על נסיעה. כמה שילמת על הנסיעה הזאת?"
"1000 באט".
"וואוו, את יודעת כמה עולה ליטר דלק בתאילנד? בקושי 3 שקלים, שילמת לו יותר מידי".
עודנו עומדים ליד המונית, אישה תאילנדית ניגשה אלינו עם פנקס ושאלה אם אנו רוצים לקנות כרטיסים לשוק הצף? ארי השיב לה שיש לי כרטיס, אך הוא מעוניין לקנות כרטיס אחד נוסף. אחרי משא ומתן שהם ניהלו בתאילנדית ארי שילם 500 באט על כרטיס שאני שילמתי עבורו 1500 באט. לא עדכנתי את ארי במחיר ששילמתי,  יש גבול למה שהאגו שלי יכול לשאת.
האישה התאילנדית הובילה אותנו לעבר המזח וביקשה מאיתנו לעלות על סירת הלונג (סירות ארוכות זנב). "לאן את לוקחת אותנו?" שאלתי.
"לשוק". ענתה בקוצר רוח. כנראה התקשתה להבין כיצד אישה שקנתה כרטיס לשוק הצף שואלת למה הכרטיס מיועד. אבל בהחלט שעד לרגע הזה עדיין לא הבנתי מה משמעותו של שוק צף.
חשבתי לתומי,  שאני אעמוד במזח וסירות ייגשו אלי עם מרכולתם, אך הופתעתי לגלות שלא כך הדבר, שאני זאת שאעלה על סירה ואטייל בין דוכנים צפים על המים. דבר שהדהים אותי.
 
נכנסנו לתוך סירה ארוכת זנב שנעצרה לידינו והמשיט החל לשייט בתוך נהר צר שבגדותיו היו שורות של עצים גבוהים עם גזעים ענקיים וענפים שניתן לדמיין בתוכם כל צורה שעלתה בראשי.  המשיט פנה שמאלה והדוכנים הראשונים שהיו על הנהר נגלו לעיני, מראה מרהיב ומפתיע, חיוך של אושר ושביעות רצון עלה על פני, בחיים לא ראיתי ולא הייתי מסוגלת לדמיין שוק כזה מיוחד ואותנטי. ככל שהמשיט המשיך להפליג בנהר, כך עלה מפלס ההלם והתדהמה שלי מיופיו של האגם ומהחנויות הרבות שהיו לאורכו. הרגשתי שאני בעולם אחר, עולם לא מציאותי והזר שישב לצידי בהחלט חידד את התחושה הזאת.
הבטתי באחד הדוכנים שם היו תלויים תיקי  נצרים שמשכו את תשומת ליבי. המשיט הבחין במבטי ומהר לעצור בסמוך לדוכן. המוכרת שלפה גנש (משוט עם וו) ומשכה אותנו לעבר הדוכן שלה. "רוצה תיק מדאם?" שאלה באנגלית. בתגובה, הבטתי בתיקים שהיו תלויים סביב, כמה מהם מצאו חן בעיני. רכשתי תיק מחצלת בצבע בורדו ששוליו העליונים עוטרו ברקמה ירוקה והמשיט המשיך בדרכו ונעצר בסמוך לחנות מזכרות שלא גיליתי בה עניין. סימנתי לו בידי להמשיך בדרכו והוא אכן המשיך - לעמוד שם. נוצר מצב מביך שבו המוכרת מנסה לשדל אותי לקנות ממנה משהו ואני מנסה להתעלם ממנה. בסופו של דבר רכשתי שלשה של פילים, הלא שומע, הלא רואה והלא מדבר, משהו סמלי לשיח שהתנהל ביני לבין המוכרת. המשיט זז משם והמשיך במעלה הנהר הצר כשהנופים בשני צדי הנהר ממשיכים לעצור את נשימתי ולעורר בי תחושת עילאית, תחושה של חלום מתוק, של חיים רחוקים כל כך מהחיים אליהם אני רגילה. הבטתי בעצים העבותים שהיו משני צדי הנהר ובדוכנים היפים מלאת רעב וסקרנות. עברנו ליד שלט עליו נכתב שיש להיזהר מנחשים בתוך המים. למרות השלט, המשיט התקרב לעבר גדת הנהר ועצר את הסירה  "אתם מוזמנים לרדת פה ולראות אם יש משהו שאתם רוצים לקנות או לאכול". הסטתי מבטי מהשלט אל עבר המקום שלצדו המשיט עגן, היה זה מרכז מסחרי קטן בתוך המים.  הייתי צריכה ללגום מים, כדי להיות בטוחה שאני אכן רואה מרכז מסחרי מאולתר בו יש מסעדות וחנויות,  התקשיתי להאמין שאפשר להפתיע אותי יותר.
 
ארי ירד ראשון מהסירה (סירות ארוכות זנב) והושיט לי את ידו, כדי לעזור לי לצאת מהסירה שהטלטלה קלות במים. ניגשנו לאחד הדוכנים וארי  קנה שתי כוסות קפה, עוגיות ושקית נוספת שלא זיהיתי את תכולתה.  התיישבנו בקצה הרחוק של המזח שהיה פינתי ורחוק מאדם.
"את נהנית מהשיט?" שאל אותי ארי.
"בוודאי, השוק הזה..." שתקתי לרגע, כדי לחפש מילים מיוחדות שיתארו את התחושה שלי "מעבר לכל דמיון".
"אכן". ענה קצרות. "גם אני התלהבתי כשראיתי את השוק לראשונה, הייתי בסך הכל בן 14" חייך.
שלחתי לו מבט שואל.
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 12, שנתיים לאחר מכן, אבא שלי עבר לגור בתאילנד עם אישה תאילנדית שהכיר בישראל ומאז את כל החופשות שלי ביליתי בתאילנד, כך למדתי את השפה בעצם".
"אז אבא שלך גר בתאילנד?"
"כן", חייך.
"אז עכשיו אתה מבקר אותו?"
ארי הנהן ולגם מהקפה.
משהו באופי התחקירני שלי רצה להמשיך ולשאול אותו עוד שאלות, אך הדרך שבה הוא הנהן ולגם מהקפה העביר לי מסר שהוא לא רוצה להמשיך בשיחה האישית.
כרסמתי קלות מהעוגייה תוך כדי כך שאני מביטה בנוף היפה סביב "אני סופרת, אבל אני לא חושבת שאוכל לתאר את כל היופי הזה בכתיבה". אמרתי.
"אז באת לתאילנד, כדי לכתוב ספר?" שאל.
"לא, באתי כדי..." רציתי לספר לו שבאתי לחיפוש עצמי, אך במחשבה שניה הבנתי שאנו לא מספיק קרובים בכדי לשתף אותו בסודותיי האישיים, מה גם שהוא לא היה כזה מעיין של אינפורמציה לגבי חייו הפרטיים אז למה שאני כן?
"באת...?"
"לא יודעת". חייכתי.
"לחפש את עצמך?"
הופתעתי מתשובתו, זה היה ניחוש פראי ומדויק.
"משהו כזה, איך ניחשת?"
הוא צחק קלות "מגישת חדשות שמעדיפה להציג את עצמה כסופרת מעלה כמה שאלות?"
ארי  פתח את השקית הנוספת שקנה, לקח חופן בידו והשליך למי הנהר, עשרות דגים גדולים קיפצו מעלה. "רוצה להאכיל אותם?" שאל והושיט לי את השקית הפתוחה. הכנסתי את ידי לתוך השקית שהייתה מלאה במזון לדגים וזרקתי לתוך המים. השקית התרוקנה במהירות.
הוא חייך "ככה לא מאכילים דגים, את אמורה ליהנות מהאכלה, מהצפייה בדגים, מהים, מהנוף".
חייכתי חזרה.
 
חזרנו ללונג ולאחר עשר דקות ארי ביקש מהמשיט לעצור ליד דוכן פירות וקנה שתי מגשיות אננס, שתי מגשיות מקופה ושתיים פאפאיה. ארי הגיש למשיט מגש מכל פרי וחזר לשבת לידי. הוא הניח את מגשיות הפירות על רצפה הסירה, ביני לבינו. לקחתי אננס והמשכתי להתרכז בנוף היפה סביבי. הבחנתי במניפה מנצרים ששימשה גם ככובע וביקשתי מהמשיט לעצור ליד. "כמה הכובע? שאלתי.
"800 באט". אמרה המוכרת.
צחקתי, אפילו במושגים של פריירית כמוני זה נשמע הרבה. ארי התמקח על המחיר בתאילנדית, ובסופו של דבר, הוציא כסף מכיסו ושילם 250 באט.  
התעקשתי להחזיר לו את הכסף, אך הוא התעקש שלא. 'דברן הוא לא, אך נדבן כן'. סיכמתי ושאלתי את עצמי מה עדיף אצל הגבר נדיבות או דברנות? התשובה הייתה ברורה.
כשהגענו למזח, הודיתי ביני לבין עצמי שהטיול ב"שוק הצף", היה אחד הדברים הכי מרשימים  שחוויתי, אולי בשל העובדה שלא ציפיתי לראות שוק צף כמו שהוא נגלה לעיני.
פסענו לעבר המונית וכשנכנסנו לתוכה, שמתי לב שהמונה של המונית עבד "למה הפעלת את המונה?", שאלתי את הנהג, "חשבתי שסגרנו על מחיר מראש".
"המחיר היה על הנסיעה לכאן, אך את רצית גם נסיעה חזרה, לכן חייבתי אותך על המתנה".
"אתה מתכוון ששילמתי לך 1000 באט רק על הנסיעה הלוך?" שאלתי בתרעומת. הרגשתי כל כך מרומה, אם הייתי יודעת שהוא מחייב אותי על המתנה הייתי שולחת אותו לדרכו ומזמינה מונית אחרת שתיקח אותי חזרה למלון. בתגובה, ארי החל לדבר עם נהג המונית בתאילנדית, ובסופו של דבר כשירדנו מהמונית ארי שילם לנהג רק 500 באט נוספים במקום 1500. 
"מרשים", אמרתי, "אני במשא ומתן כישלון גדול, בכל אופן בתאילנד. אולי כדאי לי לשלם למלווה שינחה אותי כיצד להתנהל בתאילנד".
ארי הנהן קלות, ולא ידעתי אם הוא מסכים איתי או מסמן לי שהוא בהקשבה "מיותר לקחת מלווה, אך הייתי מציע לך לרכוש כרטיס סים תאילנדי לאייפון שלך, כך תוכלי להתנייד טוב יותר בתאילנד ולחייג למלון ולכל מיני מקומות ביתר קלות".
"מה שתגיד". אמרתי, כבר לא היה לי ספק שאני עומדת מול מומחה לעניינים תאילנדיים.
נכנסנו לחנות  7/11 שם רכשתי כרטיס סים. גם הפעם ארי התעקש לשלם עבור זה ולי נותר רק להודות לו. צעדנו ביחד לעבר המלון בו התאכסנתי. בכניסה ארי נפרד ממני לשלום. קצת הופתעתי שהוא לא ניסה לקבוע איתי לאותו ערב או להתעניין בתוכניות שלי לגבי הימים הקרובים, נערתי את המחשבה מעלי, אך היא חזרה שוב כשמצאתי את עצמי משועממת בחדר עם ספר עוד יותר משעמם. החלטתי להרהר שוב בארי, בבחור שעטף את עצמו בכל כך הרבה מסתוריות ושאלתי את עצמי: 'איך זה שהלכתי לחפש את עצמי ומצאתי את ארי?'
שאלה זאת הובילה אותי למסקנה שאני חייבת לעזוב את בנגקוק בהקדם, אין טעם לבזבז את זמני בעיר הגדולה, אין בה מספיק מרחב לחיפוש עצמי. נהפוך הוא, היא מסיטה אותי מהמטרה העיקרית לשמה הגעתי לתאילנד.



המשך לפרק שלישי - פוקט


 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים