עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק שמיני - הבריחה
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק שמיני - הבריחה
נגשתי למחשב הנייד שלי וניסיתי להיכנס לאינטרנט. היה ברור לי שגם המחשב  כמו הפלאפון לא יצליח להתחבר לשום רשת אינטרנטית, אך פעלתי מתוך ייאוש וחוסר אונים, היסטריה מוחלטת,  שום צלילות דעת. כצפוי ניסיונות ההתחברות כשלו.
המשכתי בקו האי הגיון והתקשרתי לקבלה, בקשתי לחבר אותי לאינטרנט, למרות שכבר ידעתי שאין באזור Wi Fi.
הפקידה שענתה לי אמרה לי שזה בלתי אפשרי, משום שהאזור שבו אני מתאכסנת הינו אזור ללא Wi Fi, ואז הוסיפה בהלצה: "באים לפה כדי לקבל שקט".
"מי את שתגידי לי איזה שקט אני מחפשת?" צרחתי עליה, "אני שונאת את המלון הזה, אני שונאת את החדר הזה אני שונאת את המקום הזה..." המשכתי לצרוח עליה בהיסטריה, כשסיימתי הבנתי שהיא לא  מקשיבה לי, שהיא סגרה את הקו. 'יותר טוב', חשבתי ביני לבין עצמי אחרי שנזכרתי בגידופים שלי, ועל מה? על זה שהיא הזכירה לי שאני בחופש.  ההתפרצות לא רק שלא גרמה לי לחוש הקלה, אלא הוסיפה לי נקיפות מצפון על כך שהוצאתי את התסכול שלי על פקידה תמימה, אך נקיפות המצפון שככו ברגע שהבנתי שיש לי סיבה מוצדקת לכל פעולה לא הגיונית שאני עושה  ואחרי שהבנתי שיש לי בעיות הרבה יותר גדולות להתמודד איתן. ניגשתי שוב לפלאפון וניסיתי להתחבר לכל הרשתות הנודדות שהופיעו על הצג, גם זה לא צלח. התיישבתי על המיטה מכווצת כולי והמתנתי לזריחת החמה, אם אזכה לראותה. שינה כמובן לא באה בחשבון, הן משום שלא הצלחתי לישון והן משום שחששתי מהרוצח הפוטנציאלי שלי והיה חשוב לי לעמוד על המשמר.
 
השעון הזדחל לו והדקות בקושי חלפו. אכן כמו שכתב לי הרוצח, מעולם לא חיכיתי לזריחת החמה כפי שחיכיתי לה ברגעים אלה. למען  האמת, מעולם גם לא ראיתי זריחה, אלא בתמונות. השעון המשיך להתקדם לעבר הזריחה בעצלתיים, השעה שתיים בקושי חלפה... שלוש... שלוש ודקה. הבטתי בווילונות  שכיסו את החלונות ושוב גבר החשש שמא לפתע אשמע שמשה מתנפצת והרוצח יתפרץ פנימה לתוך חדרי. קמתי משולי המיטה שם ישבתי מכווצת שעתיים שלמות והתיישבתי קרוב לטלפון. הרמתי את השפופרת כדי לוודא שאיש לא ניתק את הקו, כמו שראיתי פעמים רבות בסרטים, ובאמת כך היה, שום צליל לא נשמע. נבהלתי וחייגתי אפס  כדי לוודא שהטלפון עובד, שמעתי את קולה של הפקידה, זאת שצרחתי עליה לפני כמה שעות,  סגרתי את הטלפון מייד.  החלטתי שיהיה מועיל אם אבדוק עוד כמה פרטים, לדוגמה, את  האפשרויות הטלפוניות שעומדות לרשותי במיוחד לאור העובדה שזה המכשיר היחיד שמקשר אותי לעולם החיצון. הדלקתי את הנורה על השידה והתחלתי לחפש אחר הדף בו רשומים יתר מספרי הטלפון במלון למקרה שבקבלה לא יענו לי.  נייר אחד עם מספרי טלפון בצבץ לו מבין כל הניירות,  שלפתי את הנייר מתוך חבילת הניירות שנראו כמו כרזות ענק על כביש מהיר  בהשוואה אליו, ובדקתי כיצד ניתן להשיג קו חוץ לכל מקרה שהקבלה לא תהיה זמינה. אחרי שגיליתי שתשע היא הספרה לקו חוץ, חייגתי את הספרה בטירוף שוב ושוב, כשאני אומרת לעצמי שברגע שלא תהיה לי אפשרות להשיג קו חוץ, סימן שמישהו ניתק אותי, ואם מישהו ניתק אותי, אז כנראה שזה למטרה מאוד ספציפית וברורה – לרצוח אותי. כך שאפשר לומר שכל עוד הקו חי גם אני חיה, ברגע שהקו יעלם, אז ...גם אני אעלם.
 
בדף לא נרשמו מספרי החירום וחשבתי לעצמי שאם ברצח עסקינן ואם כבר אני עושה מחקר טלפוני, יהיה מאוד מועיל לבדוק את מספרי החירום, קרי משטרה...ואולי גם אמבולנס...חייגתי לקבלה, שוב אותה אחת שצרחתי עליה כי הזכירה לי שאני בחופש.
"כן?" שאלה בטון שזיהיתי בו שיש בינינו חשבון פתוח. טוב, היא לא הייתה היחידה.
 
"אפשר לקבל את מספר הטלפון של המשטרה?"
"משטרת התיירים?"
הינה, שוב פעם היא מצליחה להרגיז אותי. אני שואלת שאלה והיא עונה לי בשאלה.
"כמה משטרות יש לכם?"
"שתיים".
"מה ההבדל?"
"אחת לתיירים ואחת למקומיים".
"אז תני לי את שני המספרים".
5511 משטרת התיירים ו 191 המשטרה הרגילה.
סגרתי את הטלפון מבלי להודות לה, כי חשבתי שהדבר המינימאלי שהיה עליה לעשות הינו: לוודא איתי שהכול בסדר, מן הסתם, מעטים האנשים שמתקשרים אליה באמצע הלילה, כדי לבקש את מספרי הטלפון של המשטרה.
השעה חמש הגיעה. הזזתי את הווילון קלות לכדי אפשרות הצצה, עדיין היה חשוך בחוץ. חזרתי לשבת ליד הטלפון רועדת מפחד כשידי מונחת על האפרכסת, מוכנה ומזומנה לכל תרחיש אפשרי. עשר דקות לאחר מכן, שמעתי קולות מוזרים מהמרפסת,  מישהו הזיז חפץ, אולי כיסא, לא הייתי מסוגלת לזוז ממקומי ובטח שלא לבדוק את פשר הרעשים. הרמתי את השפופרת, היה קו, נעצתי את מבטי בוויטרינה בטוחה שבעוד רגע אשמע את ניפוץ הזכוכית... או אולי ניסיון של מישהו לשבור את המנעול שחוזק באמצעות שני ברגים, ושכל גבר במשקל נוצה היה יכול במשיכה אחת חזקה לעקרם ממקומם. בדיחה.
הרעשים פסקו. השקט חזר.  לא ידעתי מה הפחיד אותי יותר.
אור ראשון חדר דרך הווילון.  נזכרתי בשורות שהרוצח כתב: "מחר תזרח השמש". אכן, זכיתי לראות את זריחת השמש וזה הצליח להפחית מהפחד, ולו רק משום שבישר לי שיום חדש זה מאפשר לי לפעול ולתכנן את המהלכים שיוציאו אותי הרחק מהאי הזה, הרחק מהמקום הזה. פתחתי את התיק הגדול שלי וזרקתי לתוכו את כל בגדיי וחפציי בחוסר סדר. הבטתי בחלוק של המלון שהיה תלוי בארון הבגדים ושאלתי את עצמי אם כדאי לי ללבוש אותו מעל הבגדים שלי, כדי להסתתר מהרוצח, ואז הגיעה שאלה נוספת: כיצד החלוק יוכל לעזור לי אם הוא לא יכסה את פניי? היה ברור לי שכרגע הפנים שלי הן הקלף החזק שלי, זה הפרט שאני צריכה להסתיר מעיניו של הרוצח, זה הקלף היחיד שיכול להבטיח את בטחוני, אך כיצד אני דואגת שהרוצח לא יראה את פניי? כיצד אני יוצאת מהחדר מבלי שהוא יראה אותי? מבטי עבר מהחלוק לעבר המרפסת. 'האם יציאה דרך המרפסת הינה הפתרון?' שאלתי את עצמי. פתחתי בשקט את הוויטרינה, רוח בוקר קרירה ונעימה הגיעה מהים, סילקתי אותה בזעם מעלי, זה לא היה זמן להתרפק על האוויר והנוף, יופיו של האי קופיפי כבר לא הרשים אותי, אלא ניראה לי כצללים מהתלים, שקר מושלם.
יצאתי למרפסת והבטתי למטה לעבר המדרון. המרפסת הייתה בערך בגובה חמישה מטרים מעל  פני הים והשיפוע היה תלול, 'בהחלט לא יהיה קל לרדת במדרון הזה', סיכמתי לעצמי. הבטתי בענפי העץ הגבוה אשר נשקו קלות למרפסת וניסיתי לחשוב אם אני יכולה להיעזר בענפים, כדי להגיע לעץ ואז לרדת מהעץ לקרקע, משימה לא קלה, אך בטוחה יותר מאשר ירידה במדרון.  הבטתי שוב במדרון ושקלתי אם האבנים והשיחים הקטנים שכיסו את פניו יוכלו לסייע לי בירידה ממנו. לא הצלחתי להגיע להחלטה. שתי דרכי המילוט היו נואשות, אך הייתי חייבת לבחור באחת מהן. בסופו של דבר החלטתי שירידה במדרון הינה אפשרות ברת ביצוע ועדיפה מדאייה על ענפים. לקחתי את המחשב הנייד ועטפתי אותו בבגדים שהיו בתרמיל. קיוויתי שיישאר בחיים לאחר הקפיצה הנועזת מראש ההר, רגע לפני שהשלכתי את התיק מהמרפסת למטה,  נזכרתי בצער בכל הקבצים שנמצאים בו ללא גיבוי, ואז מלמלתי לעצמי: "עידית, מה שווים הקבצים אם את לא תישארי בחיים?" וזרקתי את התיק בכל העוצמה מטה. ראיתי את התיק מתגלגל ונחבט פעמים רבות בסלעים. חששתי שזה יהיה גורלי במקרה ואמעד. התיק נחת מטה.

דילגתי מעל חומת העץ המסורגת שהקיפה את המרפסת שלי. הנחתי את רגליי על שתי בליטות של סלעים והחזקתי בשיח לתמיכה. הבטתי למטה ונאלצתי להודות בפני עצמי שהמדרון ניראה עתה הרבה יותר תלול ומאיים מאשר כשהבטתי בו דרך המרפסת. עדיין יכולתי לחזור על עקבותיי ושקלתי אם כדאי לי לעשות זאת. הראש טרם החליט, אך רגלי השמאלית כבר  גיששה אחר דבר מה להיאחז בו וכשמצאתי סלעון קטן, הנחתי עליו את שתי רגליי, כך המשכתי  לרדת במדרון אט אט כשרגליי תרות אחר שיח, אבן או טרשים להיאחז בהם, ומיד לאחר מכן ידיי עושות את אותו הדבר ומחזקות את האחיזה.  הבטתי למטה ולמעלה ואמדתי את המרחק שעברתי, שליש מדרון היה מאחורי.  הרגשתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה, אך תחושה זאת התחלפה במחצית הדרך כשהגעתי לסוג של "קרחת מדרון", מקום בו לא מצאתי שום אבן או משהו בולט  שיאפשרו לי להניח עליהם את רגליי. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולרדת מהמדרון. אחרי שתי דקות של עמידה במקום וחיפוש אחר פתרון אשר בושש לבוא, הגיעה התובנה שאפשרות הירידה מהמדרון נחסמה בפני. המשכתי לעמוד במקומי כשאני מנסה לעכל את הכישלון. הבטתי מעלה ושקלתי את האפשרות לחזור על עקבותיי, אך אפשרות זאת נפסלה, משום שהייתי כל כך עייפה ולא היה שום סיכוי שהייתי מצליחה לעשות זאת.

המשכתי לעמוד באמצע המדרון, שתי רגלי על שתי אבנים שחששתי שתיכף ישמטו מתחת רגליי כמו גם העשבים שאחזתי בהם בידיי. חמש דקות לאחר מכן הייתי באותו מצב, רק שהפעם הידיים כאבו לי  ודמעות מחלישות שטפו את עיני והפריעו לי לראות את שעמד מולי, תרתי משמע.  רציתי לנגבן, אך לא יכולתי להרפות מהשיח ששמר אותי יציבה על המדרון, לפחות נכון לאותו הרגע.  כשמסך של דמעות עדיין על עיניי נשמטה האבן מתחת לרגלי השמאלית ורגלי נותרה ללא שום תמיכה, שטף הדמעות התגבר. הבנתי שהרוצח לא צריך לרצוח אותי, עשיתי את העבודה בשבילו יפה מאוד. ניסיתי להרים את רגלי השמאלית ולהניחה על האבן שתמכה ברגלי הימנית, אך ללא הצלחה, האבן הייתה קטנה מידי ולא הייתה מסוגלת לתמוך בכל משקל גופי. ידיי כאבו כל כך...הבנתי שזה עניין של שניות עד שאני אעשה צניחה חופשית בגובה שני מטרים וחצי ואתגלגל על פני הסלעים והטרשים. חשתי במשהו נוגע בעורפי ונבהלתי. הבטתי מבועתת לאחור, היה זה אחד מענפי העץ, האפשרות שקודם לכן פסלתי על הסף הושיטה לי את ידה לעזרה ואני לא יכולתי לסרב למוצא היחיד. אם רק אצליח להעביר את ידיי מהשיח שעל המדרון לעבר הענף יש סיכוי שאורכו של הענף והגמישות שלו  ינחיתו אותי ברכות על הקרקע למרגלות המדרון, אך מה יקרה חלילה אם לא אצליח להעביר את ידיי מהשיח לענף? מה יקרה אז? שאלתי את עצמי והתשובה לא איחרה להגיע: 'אז תישארי עם אותה האפשרות שיש לך עתה – צניחה חופשית'.  משמע, המצב אליו נקלעתי על המדרון הבטיח נפילה בטוחה בעוד הענף הציע לי או נפילה או נחיתה רכה.

הושטתי את ידי הימנית לעבר הענף, אך לא הצלחתי לתפוס אותו. הייתי חייבת לחכות לרוח שתטלטל את הענף לעברי, ואז כמו בהילוך איטי ראיתי את הענף מתקרב לעברי, הושטתי את ידי אליו והטלתי את כל כובד משקלי עליו, אך מייד הבנתי שלא תהיה פה שום נחיתה רכה... ידי נשמטה ממנו, התגלגלתי במהירות על המדרון כשפני וגופי נחבטים בסלעים, אבנים ושיחים דוקרניים...


לפרק תשיעי 


 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים