עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק שלישי: פוקט
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק שלישי: פוקט
 
פרק שלישי: פוקט
 
בבוקר שלאחר מכן, הזכרתי לעצמי את המטרה לשמה הגעתי לתאילנד, והחלטתי לגשת למשרד נסיעות באופן מיידי ולהזמין כרטיס טיסה לתחנה הבאה שלי, פוקט, משום התכוונתי להפליג לקופיפי. עברתי ברחוב צר, אשר בצידו האחד  הייתה חומה גבוהה שבחלקה העליון הודבקו שברי זכוכית, כנראה כדי למנוע מזרים לחדור פנימה. בצמוד לחומה היו עגלות ששימשו כמטבח להכנת אוכל תאילנדי ולידן הונחו  כיסאות ושולחנות ארוכים וצרים שחיכו לסועדים שיגיעו לארוחת צהריים. בעלי העגלות היו עסוקים בהכנות ובבישול.  בחור אחד שטף את הדגים בתוך דלי מלא במים והעביר אותם לתוך סיר גדול, אישה אחרת זרקה עשבי תיבול לתוך סיר מהביל, אישה מבוגרת ולבושה שמלה ארוכה וכבדה, סחבה בקושי רב עגלה מלאה בפירות טרופיים ופילסה לעצמה מקום פנוי בין העגלות שהיו שם. ריח האוכל החריף נישא באוויר ונמהל בריח מנועי המכוניות.  
 
פסעתי לעבר משרד נסיעות בפתחו היו נעליים רבות שאנשים חלצו לפני כניסתם למשרד. פתחתי את הדלת, הררי תיקים מילאו את הרצפה והמדפים. העברתי עיני בין כול התיקים וחיפשתי אחר סוכן נסיעות, פקיד  או כל דבר שנראה כמו הולך על שתיים. בקושי רב הצלחתי להבחין באיש הצנום שישב  מאחורי מגדלי התיקים, כשהבחין בי, דומה שהטרדתי את מנוחתו  והוא לא שש לקראתי "כן מאדם, איך אני יכול לעזור לך?" שאל בקול יבש וחסר עניין, מבלי לטרוח אפילו להזמין אותי לשבת.  
עודני עומדת, הסברתי לסוכן בקצרה שאני רוצה לרכוש כרטיס טיסה לפוקט,  כרטיס הפלגה לקופיפי וחדר שפונה לים במלון הולידי אין. במהלך דברי, הסוכן הביט במחשב, ולא זיכה אותי בתגובה או מבט, לא ידעתי אם הוא מתעלם ממני או מחפש כרטיס עבורי.  אחרי זמן מה של שתיקה לא מפוענחת, הוא מסר לי כרטיס טיסה לפוקט, כרטיס הפלגה לקופיפי וחדר במלון הולידי אין. לדבריו, החדר שלי פונה לים ונמצא בקצה המלון, בחלק הכי מבודד שלו, שם אהנה משקט ואוכל לנוח.  שש דקות חלפו מרגע שנכנסתי למשרד הנסיעות ועד שיצאתי משם, הסוכן אולי לא היה אדיב, אך יעיל הוא בהחלט היה.  
 
הבטתי בשעון. השעה הייתה חמש אחר הצהריים. החלטתי ללכת לקניון ולקנות לי משהו לאכול. עליתי ישר לקומה השביעית ב  M.B.K. ונכנסתי לסאב ווי. קניתי לי סנדוויץ עם טונה ולאחר שסיימתי אותו הלכתי לסטאר באק והזמנתי לעצמי קפה. ישבתי שם כשאני עוקבת בעיני אחרי העוברים ושבים. התאכזבתי מעצמי כשחיפשתי בעיני אחרי כל אחד שהיה לו מבנה גוף כשל ארי, בתקווה שזה ארי. הנחתי את עיני בתוך נוזל הקפה וניסיתי לחפש אחר הסיבה שארי לא הזמין אותי להיפגש עימו שוב, במיוחד לאור העובדה שהוא יודע שאני בבנגקוק לזמן מוגבל. ניסיתי לנחש בעצמי את הסיבה והגעתי למסקנה ששעממתי אותו, שלא הצלחתי לפתח אתו שום שיחה עמוקה. נכון שהוא לא דברן גדול, אבל אולי דווקא עובדה זאת מבהירה שהוא מעדיף דברנית גדולה ממני.
כשעשיתי דרכי חזרה למלון הטלפון צלצל "שלום עידית, מה שלומך?" היה זה ארי.
"רציתי לשאול אם תרצי לבלות איתי ערב על נהר צ'או פראיה". שאל.
"בוודאי" עניתי ללא היסוס, מתלהבת שכמוני, נזפתי בעצמי.
"אז אני אאסוף אותך בשמונה".
"אה, אני צריכה לטוס מחר מוקדם בבוקר לפוקט", אמרתי מבלי להבין למה הרגשתי צורך לעדכן אותו, פליטת פה שמוצאה כנראה בתת המודע,  "אבל אני אשמח לצאת איתך היום בערב". הוספתי.
"את טסה מחר לפוקט? חשבתי שאת מתכוונת להישאר יותר זמן בבנגקוק".
רציתי להגיד לו: 'אם היית נותן לי סיבות לכך, בהחלט הייתי נשארת עוד יום יומיים, אך במקום זאת אמרתי "זאת הייתה החלטה של רגע".
"הערב יהיה קריר ולכן תלבשי משהו נוח וחם, ג'ינס יהיה בסדר". שמחתי שהוא הנחה אותי לגבי קוד הלבוש, כך הוא פתר לי את הבעיה שמלווה אותי בכל פעם שאני יוצאת למקומות לא מוכרים.
 
בחמישה לשמונה חיכיתי ביציאה למלון. רכב פרטי נעצר לידי וארי יצא ממושב הנהג. הוא פתח בפני את הדלת הסמוכה ואני נכנסתי פנימה שואפת קלות את הריח שגופו הדיף.
הגענו למרינה וארי הוביל אותי לסירה מנועית "זאת האישה שלי" הציג בפני את הסירה שלו ועזר לי לטפס לתוכה.
הייתי מופתעת, חשבתי שהוא תכנן הפלגה עם אניות של תיירים, שמחתי כשהבנתי שנהיה לבד, רק הוא ואני, שתפתי אותו במחשבות שלי והוא שאל:"אז את מופתעת לטובה או לרעה?"
"לטובה כמובן", חייכתי.
ארי ניגש להגה ויצאנו להפלגה לילית. לאחר חצי שעה ארי עגן ליד ארמון מלך תאילנד "זה מקום טוב לאכול בו. הכי קרוב למלוכה" אמר ארי בחיוך ואני הסכמתי.
ישבנו בירכתיים. ארי ערך במהירות את השולחן ומזג לשנינו יין. הרמנו לחיים. ארי הניח על הצלחות דג עם רוטב שמנת וזיתים ולצד זה תפוח אדמה שהיה חתוך כפרח וכותרתו מקושטת בשבבי ירקות. ההגשה הייתה מרשימה.
"איך הדג? שאל ארי.
"נפלא".
"זה מתכון מנצח, כולם אוהבים את זה. כשהייתי נער, עבדתי במסעדה של אנגלים בקוסומוי, שם למדתי להכין את הדג".
"למדת הרבה דברים בתאילנד" חייכתי.
"אני מאוד אוהב את תאילנד". 
כשסיימנו לאכול, ארי הרים את הצלחות והניח אותן בכיור. הוא הדליק מוזיקה, פתח שוב את המנועים והמשיך להקיף את הנהר באיטיות. בסוף הערב המהנה, סיכמתי ביני לבין עצמי שמסע החיפוש העצמי שלי היה הדבר שהכי הרחיק אותי מעצמי, וככל שאני מחפשת את עצמי, כך אני מגלה יותר את ארי. שמחתי שלמחרת הייתי צריכה לטוס לפוקט ומשם לקופיפי.
נפרדתי מארי בשעה אחת עשרה בערב, פרידה שהייתה רחוקה מסממנים רומנטיים ובבוקר למחרת כבר הייתי על הטיסה שלי לפוקט, ומשם לקחתי הפלגה שנמשכה שעתיים לאי קופיפי.
 
כשהגעתי לנמל של קופיפי החל לרדת גשם שוטף. מצאתי את עצמי עומדת לבדי על המזח הצר כשמטח של מים כבד מכה בראשי ואין לי שום מושג היכן אני ולאן עלי לפנות. למרות שהגעתי במעבורת עליה היו עשרות אנשים, כולם נעלמו, כאילו בלעה אותם האדמה, אף אחד לא היה על המזח מלבדי. הבטתי בבקתות העץ שהנמל היה מלא בהם וניסיתי ללא הצלחה לקרוא את השלטים מעליהן.  ניגשתי לאחת הבקתות ופניתי לאדם שישב מאחורי הדלפק "איפה נמצאת תחנת המוניות? אני צריכה להגיע למלון הולידי אין".
הבחור הצביע על סירת לונג (סירות ארוכות זנב).  הבטתי בסירה ולאחר מכן בבחור התאילנדי "לא סירה, טקסי", הסברתי את עצמי. הבחור המשיך להצביע על סירת הלונג.
"טקסי, טקסי". ניסיתי שוב להבהיר את עצמי  כשהבנתי שהבחור כמו כולם בתאילנד אינו מדבר ולא מבין אנגלית.
עברתי לביקתה אחרת ופניתי לאדם שישב בתוכה "אני מחפשת את תחנת המוניות, אני צריכה להגיע למלון הולידי אין".
הוא קרא לבחור צעיר וזה קרב אלינו, הוא אמר לו כמה מילים בתאילנדית והבחור סימן לי לבוא אחריו. צייתתי ומצאתי את עצמי עומדת מול סירת לונג צרה "הולידי אין", אמר.
"לא, אתה לא מבין, אני צריכה טקסי", אמרתי הפעם בחוסר סבלנות, אך טעות הייתה בידי, הבחור הבין אותי יפה מאוד ומילותיו הפעם היו ברורות "אפשר להגיע להולידיי אין רק עם סירה".
"זה לא אמתי", מלמלתי לעצמי. עמדתי חסרת אונים, עייפה ומותשת מתחת לגשם שהיכה בי בזעף, בקושי רב חנקתי את בכיי "כמה זמן הפלגה עד המלון?" שאלתי בייאוש.
"המלון נמצא בצד השני של האי, צריך להקיף חצי מהאי, זה ייקח שעה".
זהו בכיתי, היה ברור שתאילנד לא ששה לקראתי. מזל שהגשם ששטף את פני כיסה על הבושה.
נער תאילנדי לקח ממני את התיק וסימן לי ללכת אחריו, אך אני סירבתי ללכת אחריו, הייתי בטוחה ששוב עובדים עלי והבדיחה על חשבוני. משכתי ממנו את התיק והמשכתי לעבור מבקתה לבקתה, בחיפוש אחר נהג מונית שייקח אותי להולידיי אין. אחרי ביקור בעשר בקתות,  הבנתי שהדרך להולידיי אין רצופה בהרים ומשום כך, דרך המלך הטובה ביותר הינה הדרך הימית. עליתי בכניעה על הסירה כשבגדי רטובים ודבוקים לגופי, היה ברור לי שאני לא אשרוד את הדרך הימית, אך טעיתי, מול עיני חלף לו נוף הררי ולרגליו חופים קטנים ומוזהבים, מוקפים בעצים טרופיים, חופים שכל אחד מהם נראה גן עדן בפני עצמו, אפילו הגשם לא הצליח להסתיר את היופי הזה, נהפוך הוא. מצב הרוח הדיכאוני שעטף אותי קודם סר ממני ובמקומו התמלאתי בהתרוממות רוח. נזפתי בעצמי על כך שהייתי מוכנה לוותר הפלגה זאת למען פתרון קונבנציונלי כמו מונית. הבטתי בצימאון באיים הבודדים שנראו עזובים ובפינות המיוחדות שכמו היו חבויות בתוך מערות ומחילות, חופים יפהפיים שהייתי ברצון רב  מתגוררת שם בגפי. כשהגענו למזח הקרוב להולידיי אין, המשיט עזר לי לצאת מהסירה ולאחר מכן הסביר לי שהמלון נמצא במרחק של שלוש דקות הליכה, הוא סימן עם אצבעו לאיזה כיוון עלי ללכת "ישר זה הים ואחר כך שמאלה".
רק שירדתי מהסירה והגשם שוב הכה בי בזעף, חזרתי למציאות הפחות נעימה. התחלתי ללכת על שביל הגרניט תחת הגשם השוטף, הגעתי לחוף הים, אך החול היה טובעני מידי והתקשיתי ללכת בתוכו כשעל גבי תיק כבד והגשם מכה בראשי. הדבר דמה לטיפוס על האוורסט מאשר הליכה גרידא. קיללתי את המלון ואת סוכן הנסיעות שלא ידע אותי על אמצעי הנגישות למלון.  עודני מאתגרת את לשוני בקללות עסיסיות שהופנו לכל עבר, נתקלה רגלי באחד החבלים שחיברו את הסירות לחוף ונפלתי ארצה. מיואשת ואובדת עצות, נשארתי לשכב על החוף כשפניי טמונות בתוך החול, ואז נזכרתי שיש לי את הטלפון של המלון, תודות לארי, גם מספר טלפון תאילנדי. התקשרתי לקבלה של המלון ושאלתי אם הם יכולים לשלוח לי מישהו שייסחב אותי ואת התיק שעל גבי אל המלון. הם אמרו שישלחו לי מייד את אחד העובדים שלהם. התכוונתי שישלחו לי משהו מנועי, אך כל דבר נייד היה טוב מבחינתי, גם הולך על שתיים. התיישבתי על החוף תחת השמיים הנוטפים והמתנתי לסיוע.  חלפו להן 10 דקות והעזרה טרם הגיעה, 20 דקות וטרם, אחרי 10 דקות נוספות של המתנה, התייאשתי. הרמתי את התיק ואת עצמי ועשיתי את דרכי לעבר המלון.
 
באותו הזמן לא ידעתי שזה היה סימן שעלי לשוב על עקבותיי.



פרק רביעי: קופיפי

 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים