עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק שביעי: נסיון הבריחה
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק שביעי: נסיון הבריחה
למרות שהרוצח עשה איתי הסכם ג'נטלמני שאני לא אסגיר אותו בתמורה לחיים שלי, לא הייתה לי שום כוונה לסמוך על מילת הכבוד שלו,  מילת כבוד ורוצח לא בדיוק הולכים ביחד. היה ברור לי שההסכם נועד  להכניס אותי לתרדמת, כדי שלא אנקוט בשום פעולה להסגרתו ואז הוא ינצל את גורם ההפתעה לטובתו ויתקוף אותי ברגעים שהכי לא אהיה מוכנה. בשורה התחתונה הרוצח עשה איתי הסכם ג'נטלמני כדי להרוויח זמן, זמן יקר שאני צריכה לנצל לתועלתי, להצלת חיי. הבטתי לעבר המרפסת, אשר אור הירח סר ממנה והותירה בחשיכה והתלבטתי ביני לבין עצמי אם יש אפשרות שאצליח לברוח דרך המרפסת.

פתחתי בשקט ובאיטיות את הוויטרינה שהפרידה בין החדר למרפסת וסרקתי את האזור סביבי, תוך שאני מביטה מפעם לפעם לעבר הדלת הראשית, כדי לוודא שאיש לא חדר דרכה. למרות השפל, שמעתי בבירור את קולות הגלים באים ונסוגים וחשבתי האם הם בצד שלי או בצד של הרוצח? האם הם  יישאו איתם את הגופה החוצה מתוך הים ויחשפו את הפשע  או שיבלעו את הגופה אל קרבם ויגנו על  הרוצח? הרי איש לא יתבע אותם על שיתוף פעולה או על הסתרת עובדות. הבטתי שוב לעבר הדלת,  כדי לוודא שהיא סגורה, שאיש לא פרץ אותה. עשיתי זאת עשר פעמים בדקה כמו אובססיה,  הייתי לגמרי לא מחוברת לעצמי, לא הייתי אני. בסופו של דבר ניגשתי לדלת ובדקתי שהיא נעולה. חזרתי בצעדים שקטים למרפסת  והבטתי למטה, ניסיתי  לאמוד את הגובה של המרפסת מעל פני הים ולהעריך את היכולת שלי לצאת מהחדר דרך המרפסת. העתי למסקנה שהמרפסת מאוד גבוהה והירידה לעבר החוף הינה מדרון תלול שלא יאפשר לי לרדת בבטחה אם בכלל.

נכנסתי חזרה לחדר ושמתי לב שאני מזיעה בכל גופי ולא מחום.  ניגבתי את הזיעה מעל מצחי והתיישבתי על הספה, מנסה לחשוב על פתרון. היה ברור לי שאין לי מספיק זמן ושעלי א. לצאת מהחדר כמה שיותר מהר. ב. לוודא שהרוצח לא יראה את פני, אחרת הוא יוכל לרדוף אותי לכל מקום שאלך. הבנתי שהדרך היחידה שעומדת בפניי כרגע הינה להתקשר לקבלה ולבקש מהם לשלוח לי מישהו שילווה אותי לקבלה, אולי אפילו שלושה אנשים... אני חייבת לברוח מהחדר, מהאי, אני חייבת סירה...מצאתי את עצמי מדלגת ממחשבה למחשבה בהיסטריה ואז התמוטטתי על הרצפה ובכיתי כמו שלא עשיתי מאז שהייתי בת חמש כשהתרנגול של השכנים הפיל אותי לרצפה ורקד על הגב שלי.
ניגשתי לטלפון והתכוונתי להרים את השפופרת ולחייג אפס. קיוויתי שהרוצח לא חתך את כבלי הטלפון כמו שרואים בסרטים. שמחתי לגלות שיש צליל חיוג וחייגתי אפס. 
"הלו?" שמעתי קול של גבר ונשמתי לרווחה. ההימור על הספרה אפס הביא לי מענה.
"הגעתי לקבלה?" שאלתי.
"כן".
"אני בחדר 628, הוא נימצא בקצה המלון ומאוד חשוך פה. אני מפחדת לצאת מהחדר שלי, כי אני לבד בחדר". הצטערתי שציינתי את זה, אבל הייתי לגמרי לא מאופסת על עצמי. "תוכל לשלוח לי מישהו שילווה אותי?"
"אין לך מה לפחד", ענה הפקיד בקצרה.
"בכל זאת, אני מפחדת, אשמח אם תשלח לי גבר או שניים שילוו אותי".
"שניים?" צחק הפקיד, "אני מקווה שאמצא לך אחד בשעה זאת של הלילה". "לאן את רוצה שהוא ילווה אותך?"
שתקתי לרגע, באמת לא חשבתי על תשובה שתסבר את אוזנו. כל המחשבות שלי היו נתונות ליציאה מהחדר, על היעד הסופי לא בדיוק חשבתי.  "לקבלה, אני רוצה שהוא ייקח עבורי את המזוודות לקבלה, אני רוצה חדר אחר, חדר שנמצא במקום מואר ופחות  פחות שומם".
"מצטער, אין לנו חדרים פנויים".
שתקתי. הייתי נואשת לגמרי. "אז אולי תוכל למצוא לי סירה שתוציא אותי מהאי, אני לא מסוגלת לגור בחדר הזה, בעצם במלון הזה, לא, בעצם באי הזה", ואז יצאו המילים מפי ברצף היסטרי "אני חייבת לצאת מהאי הזה, אתה שומע אותי? אני חייבת לצאת מפה לכל מקום אחר בעולם, אני צריכה שתשלח לי סירת מנוע שתיקח אותי מכאן..." .
"גברת תירגעי". אמר הפקיד בשלווה "אין לנו סירות במלון, תנסי לחפש באינטרנט".
"אבל אין לי בחדר אינטרנט!" צרחתי לתוך האוזן שלו, "אני מנותקת פה לגמרי מהעולם".
"נכון, זאת הסיבה שאנשים באים למלון הזה". ענה הפקיד בשלווה.
בחיים לא האמנתי ששלווה יכולה להוציא אדם מדעתו. שתקתי לרגע. היה ברור לי שהוא חושב שאני אישה לא שפויה.
"הלו?" שמעתי את הפקיד.
"אוקיי.  תשלח לי מישהו שילווה אותי, אני כבר אמצא לי מקום לישון בו".
לא נשמעה תגובה מצידו וגם שום צליל שסימן לי שאנו עדיין מחוברים טלפונית, לא ידעתי אם הוא ירד מהקו לפני שביקשתי שישלח מישהו או אחרי. האם אני צריכה להתקשר שוב? תהיתי.   
חלפה רבע שעה ארוכה שנראתה לי כמו שעה עד ששמעתי נקישה על דלת חדרי. עמדתי במקומי לא מסוגלת לזוז 'האם זה  הבחור שהפקיד מהקבלה שלח ללוות אותי או שזה הרוצח? ואולי השליח הוא הרוצח?'
"מי זה?" שאלתי במרחק מה מהדלת.
נשמעה מילה בת הברה אחת שלא הבנתי אותה. לא ידעתי אם הבחור מעבר לדלת  אמר ריספשיין (קבלה) או את שמו. שוב שאלתי מי זה ושוב לא הבנתי את התשובה של הגבר שהיה מעבר לדלת. לא יכולתי להרשות לעצמי לפתוח את הדלת, עד שלא אהיה בטוחה בזיהוי, עד שלא אהיה בטוחה שזה הבחור שנשלח מהקבלה, ושוב חוסר האונים השתלט עלי כשחשבתי שקרוב לוודאי הרוצח אורב לי באיזה מקום ושום עובד מלון לא יצליח להביס אותו אם הוא יחליט לתקוף.
"מי זה?" שאלתי שוב.
הפעם שמעתי את הבחור עונה "ריספשיין". פתחתי את הדלת קימעא והצצתי החוצה, דף לבן נפל לרצפה, אך איש לא עמד מאחורי הדלת.  
קראתי את המכתב שנכתב באנגלית קלוקלת: אני יודע שאת מתכננת לעזוב את האי, האמת שאני יודע עליך עוד כמה דברים, את ישראלית ואת בחדר לבדך, אם תשמרי על ההסכם בינינו, מחר תראי את זריחת השמש, גם אור הירח המלא לא יאיים בשבועות הקרובים.
התיישבתי על רצפת החדר ובכיתי. הבחור ידע עלי פרטים אישיים כולל שאני לבד בחדר, כשאני לא ידעתי עליו כלום, שום פרט. האם  הוא עובד במלון? אחרת איך הוא ידע שאני מתכוונת לעזוב את המלון?
נשמעה דפיקה בדלת.
כבר לא יכולתי להחליט אם זה המלווה או הרוצח. כך או כך, היה ברור שהרוצח לא הולך בטל, שהוא אוסף עלי פרטים ההופכים אותי לאסירה שלו ואני לא אהיה מוגנת בשום מקום, יכול להיות שגם בישראל, אם אזכה לחזור לישראל. התעלמתי מהנקישות והבטתי שוב במכתב, ניסיתי לפענח את השורה האחרונה: מחר תראי את זריחת  השמש, גם אור הירח המלא לא יאיים בשבועות הקרובים.
ניסיתי להבין את הכוונה שמסתתרת מאחורי השורה. היה בה מסר אופטימי, שאני אראה מחר את זריחת השמש והכול יראה טוב יותר. האם זה אומר שהוא לא מתכנן לרצוח אותי הלילה? האם זה אומר שהוא לא מתכוון לרצוח אותי בכלל ובעצם לעמוד בהסכם הג'נטלמני שלנו? אם כך, מה הכוונה גם אור הירח המלא לא יאיים בשבועות הקרובים? ומה יקרה בימים הקרובים?  ומה הקשר לאור ירח מלא? שאלתי את עצמי.

"עוד חודש, הירח שוב יהיה מלא", מלמלתי את המסקנה המחרידה לעצמי. האם הוא מתכוון לרצוח אותי בליל ירח מלא?
 

 
לפרק שמיני - פרק הבריחה 
 

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים