עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק רביעי: קופיפי
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק רביעי: קופיפי

אחרי תלאות הדרך, שמחתי לקבל את מפתחות החדר שלי. לצערי, הסתבר לי שהתלאות שלי לא נגמרו, משום שאכן, כפי שאמר לי סוכן הנסיעות, הבונגלו שלי היה בקצה הכי מרוחק ושקט של המלון, מה שהסוכן לא אמר לי זה שהבונגלו היה ממוקם על צלע ההר. התחלתי לצעוד בעקבותיו של נושא המזוודות שסחב את התיק שלי על כתפו בקלילות. טיפסנו במעלה תלול ונחרדתי לגלות שחלק זה לא משקיף לים, אני בפירוש הזמנתי חדר משקיף לים, רגע לפני שרציתי להביע תרעומת, התברר שזה לא חדרי. המשכנו בטיפוס, הבטתי שמאלה לעבר הים, עצים עבי גזע עם שורשים מפותלים שלחו זרועות לתוך המים, ענפיהם הסבוכים כרעו ברך והשפילו ראשיהם נושקים לחולות החוף. זוגות ספורים, שניים שלושה בלבד ישבו על כיסאות כשפניהם לעבר הים השקט.  קולות הגלים היו מלטפים ורגועים. המשכתי ללכת אחרי נושא המזוודות בשבילים נקיים, אשר לאורכם  היו חבלים שתחמו את גבולותיו. מעבר לחבלים נשתלו פרחים ועצים, המקום נראה כמו יצירת אמנות. פנינו ימינה אל עבר עליה תלולה, התאמצתי לטפס אותה, מוזר, חשבתי ביני לבין עצמי, שהמלון לא טורח לציין באינטרנט או להוציא עם ההזמנה עדכון שיכלול הבהרה שמדובר בעליות משמעותיות שאנשים בגיל מסוים, למשל  בגילי 36 יתקשו לעלות.
הגענו לקצה המלון, בצד ימין של השביל הייתה חומת בטון ומצד שמאל היו שני חדרים סמוכים,  המשכנו לצמד החדרים הבא, החדר הקיצוני ביותר היה חדרי.  הבטתי בעציץ בו היו מים שמולאו על ידי צינור המזגן והרגשתי צורך עז להכניס את רגליי פנימה ולהירגע מתלאות היום. בסמוך לדלת הכניסה הונחו מגבות ומים לשתיה.
נושא המזוודות  פתח את דלת הבונגלוס בפניי ונשימתי נעתקה ממקומה. עם פתיחת הדלת, נגלה לעיני יופיו של הטבע, עצים גבוהים היו סמוכים למרפסת הגדולה של החדר, אך הם לא הסתירו את הים או השמיים, אלא האדירו אותם. פתחתי את המקרר, הוצאתי פחית קולה  ויצאתי למרפסת. התיישבתי על כיסא העץ הנוח והמרווח, הרמתי רגלי על מיטת השיזוף שהייתה בצד שמאל והבטתי ביופי העצום הזה. לא יכולתי להתיק עיני מהמראה. מיקומו של המלון בין שני מפרצים יצר סוג של אינטימיות אותה חיפשתי.  'את תהני פה', הבטחתי לעצמי 'לא יכולת להגיע למקום טוב יותר ועוד יותר טוב שהגעת לכאן לבד'. רציתי לצעוק את זה מעל המרפסת, אך היו מרפסות שכנות והנחתי שגם הם כמוני באו לנוח ולא לשמוע צרחות, גם לא של אושר.

הרגשתי כאב ראש קל, דבר שהזכיר לי שלא אכלתי מאומה מהבוקר, מאז שעזבתי את בנגקוק. יצאתי מחדרי ותכננתי ללכת אל עבר האיזור בו היה הלובי, החלק הסואן יותר, כדי למצוא מסעדה ראויה או מקום לא ראוי, העיקר מקום לאכול בו. ביציאה מחדרי,  חלפה בי לפתע תחושה של פחד, התאורה על העמודים הייתה חלשה ופחדתי שמישהו מאחורי החומה יקפוץ מעליה ויתקוף אותי. ירדתי את המדרון התלול במהירות ונרגעתי מעט רק כשהגעתי לאזור שהיה פחות מבודד. הבטתי הלאה הרחק לאורך החוף, המקום נראה כמו חצי עיגול, מעין שכונת מרגוע.  החלטתי למרות הרעב ולמרות החשיכה ללכת לאורך החוף אל עבר האורות המרוחקים.  השעה הייתה שמונה בערב, אך איש מלבדי וזוג שהחזיק ידיים לא ניראה. חלפתי על פני כמה מסעדות, אך עתה הרעב לראות את המקום היה גדול יותר מהרעב לאוכל. המשכתי ללכת חצי נפעמת מהמקום חצי חוששת, ואז מצאתי את עצמי שרועה על האדמה כשפני תקועות בתוך החול וכאבים עזים במרפקיי. קמתי על רגליי והבטתי במכשול שהפיל אותי, שוב היה זה חבל, כמו אותו האחד שהפיל אותי כשהגעתי לאי, אותם החבלים שבעזרתם המקומיים קושרים  את הסירה שלהם לחוף ולא הצלחתי להבחין בהם בשל החשיכה, שכחתי מהם לגמרי. המשכתי ללכת בזהירות, הבחנתי בעוד חמישה חבלים, דילגתי מעליהם והמשכתי בדרכי עד הקצה השני של החוף, שם  הייתה מסעדה גדולה וריקה מאדם, דבר שדי הפתיע אותי בהתחשב בעובדה שהייתה זו מסעדה יפה מאוד ומרווחת ובעובדה שהייתה זאת העונה החמה של התיירות. בצד שמאל היה שלט מודעות  גדול, ניגשתי לעבר השלט, היה זה קיר הנצחה לנספי הצונאמי שאירע ב- 2004. ניסיתי לדמיין איך בתוך כל השקט הזה, בתוך כל השלווה שמקיפה אותי מגיע צונאמי, גל שבשנייה אחת הופך את גן העדן הזה לגיהינום עלי אדמות. המשכתי להביט בתמונות עד שחשתי את הלחלוחית בעיני.

חזרתי על עקבותיי והתיישבתי במסעדה שהייתה צמודה לחוף. ענפיו של העץ הגדול סוככו על כל המסעדה ואחת מזרועותיו הארוכות נשלחה הרחק וכמעט נגעה במים. זוג כבני עשרים וחמש התיישב על הגזע והביט אחד בשני. גם אני הבטתי בהם, ניסיתי לחשוב אם אפשר ליהנות במקום הזה עם אדם נוסף.  אני באופן אישי, הרגשתי שלמה לגמרי עם ההחלטה להגיע לבד, סופרים לא צריכים בן זוג ולא חברים, משום שסופרים מייצרים אותם בספריהם, מייצרים אותם על פי הזמנה אישית וטעם אישי. הגיבורים באים כשאני מזמינה אותם והולכים כשאני רוצה להיות לבד. אף גבר בחיים האמתיים לא מסוגל להיות גיבור מהסוג הזה, אולי זאת הסיבה שכפי שציינתי, אין לי מערכות יחסים ארוכות עם גברים.
המלצר ניגש אלי. הזמנתי דג אנדמן לצד פירה ועד שזה יהיה מוכן בקשתי להגיש לי לחם וחמאה.  בזמן שהמתנתי לאוכל המשכתי להביט ביופי של המקום, בסירות הפזורות על החוף, בסירות שנעו בתוך המים, בענפי  העצים הארוכים, באורות הרחוקים, רציתי לבכות מרוב אושר. שלושה צעירים נעצרו ליד המסעדה וערכו מופע אש. הם הכניסו לפיהם בנזין ואז נשפו זאת החוצה ויצרו להבה ארוכה שכבתה ברגע, מחיאות כפיים סוערות עודדו אותם להמשיך במופע, מופע האש בתוך החשיכה היה תפאורה מושלמת למקום.

סיימתי את הארוחה בשעה עשר בלילה ושוב עשיתי דרכי לחדר כשהאורות בצידי השביל עמומים וניתן לראות רק את השביל ולא מעבר. למרות שהמלון היה בתפוסה מלאה, אף אחד מלבדי לא ניראה סביב.  בחור תאילנדי ישב בצומת של אחד השבילים וליבי החסיר פעימה. כשראה אותי הצמיד את ידיו והרימם מעלה קרוב לפניו "פדיקה" ברך. הנדתי בראשי והגברתי את צעדיי. היה ברור לי שכמוני, גם התאילנדי יודע שאני היחידה שהולכת בשעות אלה בשביל, גם הוא יודע, כמוני, שהוא יכול לתקוף אותי ואיש לא ידע. זאת הייתה הפעם הראשונה שפיללתי להיות איזו נמלה.  המשכתי ללכת במהירות, הגעתי לאזור בו שכן החדר שלי, אזור שהיה חשוך יותר מיתר אזורי המלון. שמעתי צעדים כבדים מאחורי, ככל שהגברתי את הליכתי גברו הצעדים שהיו מאחורי, לא העזתי להביט לאחור, הייתי בטוחה שזה התאילנדי שראיתי קודם לכן. ניסיתי להרגיע את עצמי באומרי, 'עידית, אם "העקבות" היה רוצה לתקוף אותך הוא היה יכול לעשות זאת בכל רגע הוא לא צריך לחכות שתגיעי לחדר ...או שכן... ' ראיתי את העלייה התלולה עליה הייתי צריכה לטפס על מנת להגיע לחדרי וידעתי שאחרי העלייה יש רק ארבעה חדרים, כולם ממוקמים באין מוצא, ניסיתי לעשות ניתוח של המצב בפניו אני עומדת, 'מה הסיכוי שבתוך כל המלון הגדול הזה, אותו הבחור שעוקב אחרי מתגורר אף הוא באחד החדרים האלה?' מסקנה, הבחור שהולך בעקבותיי מתכוון לתקוף אותי. החלטתי שעדיף שאעמוד במקומי, באזור בו האור עמום מאשר להמשיך מעלה לחדרי ולאפשר לעוקב זירת פשע חשוכה ומושלמת. עמדתי במקום, גבי אל העוקב ונשימתי עצורה.  שני גברים חלפו לידי והעיפו בי מבט, סכנה כפולה, קפאתי במקומי, ואז הבחנתי בהם אוחזים ידיים. נשמתי לרווחה עד כי היה נדמה לי שהם שמעו זאת. ראיתי אותם נכנסים לצמד החדרים הראשון.

כששכבתי במיטה הגעתי למסקנה חשובה: אני צריכה לחזור לאחיהוד, לא טוב היות האדם לבדו! כשהתעוררתי בבוקר למחרת ונחשפתי שוב ליופי המקום, נעלמו הפחדים, והגעתי למסקנה ההפוכה.




מעבר לפרק חמישי

 
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים