עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  ליל ירח מלא
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> ליל ירח מלא
עשיתי צ'ק אווט מהמלון בשעה שלוש אחר הצהריים.  למעשה, הייתי צריכה לפנות את החדר  בשתים עשרה, אך מאחר והייתי אמורה להגיע לנמל בפוקט רק בחמש, הארכתי בכמה שעות את שהותי שם. הפעם מיסטר קיל, לא חיכה לי, משום מה, המלון לא הודיע לו או לתחנת המוניות שמישהו עושה צ'ק אווט, כפי שטען  מיסטר קיל בפעם הקודמת שעזבתי את המלון, אולי משום שזאת הייתה שעה שאינה מקובלת לעזיבת המלון. בכל מקרה, עדיין נותר לי זמן רב עד ליציאת הפרי (מעבורת) המגיעה לקופיפי, החלטתי להעביר את הזמן בבית הקפה הסמוך למלון באכילת ארוחת צהריים. כשסיימתי,  הלכתי לעבר החניה של המלון וחיפשתי אחר מסטר קיל, בהחלט נהגתי בו בצורה חשדנית ולא הולמת, כפי שנהגתי עם כולם בתקופה האחרונה, והייתה לי הזדמנות לבקש ממנו לקחת אותי לנמל ולפצות אותו בטיפ מפנק.  מיסטר קיל לא היה בתחנה. נזכרתי בכרטיס הביקור שהוא מסר לי, הוצאתי אותו מכיסי והתקשרתי אליו, אך הוא לא ענה לי.
"צריכה מונית?", שאל אחד הנהגים.
"כן, לנמל בפוקט" אמרתי לו.
הנהג פתח בפניי את דלת המושב האחורי ונסע משם. הפעם, לשמחתי, לא הייתי צריכה להנמיך את ראשי. בדרך שאלתי את עצמי אם ארגיש טוב לשבת ולישון באותו החדר בהולידי אין, באותו החדר בו חוויתי פחד נוראי כל כך, אך ידעתי שזה בדיוק מה שעלי לעשות, עלי לעמוד מול הפחדים שלי ולהחליף חוויות ישנות ואימתניות בחוויות טובות ונקיות מאימה. הייתי בטוחה שאם אצליח להתרכז ביופיו של המקום, אוכל לעמוד במשימה ולהתגבר על הטראומה שעברתי שם.

הגענו לנמל בפוקטי חמש דקות לפני חמש, בחור כבן שבע עשרה ניגש אלי ולקח ממני את האישור על התשלום. עליתי על הפרי שהייתה מלאה בצעירים, הרגשתי כל כך נהדר לידם, השחרור מהפחד עשה לי כל כך טוב, כבר לא הרגשתי זקנה ליד הצעירים, אלא הרגשתי צעירה בעצמי.
ברבע לשבע בערב הפרי הגיעה לקופיפי.  היה לחץ גדול ביציאה מהפרי, המתנתי בסבלנות שכולם ירדו ורק לאחר מכן ירדתי מהפרי. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם הרציף היה מלא באנשים וחמש דקות לאחר מכן כולם נעלמו ורק אני עמדתי ברציף.  החשיכה כבר ירדה וגשם החל לרדת.  הבטתי סביב, תרה אחר הסי ריי שהשכרתי. בחור צעיר ניגש אלי. "סי ריי?" שאל.
"כן".
"קם וויט מי" (בואי איתי).
הלכתי אחריו אל עבר רמפה מברזל, מהרמפה ירדו כמה מדרגות היישר לתוך הסי ריי. נהג הסי ריי היה כבר ליד ההגה לבוש במעיל גשם ארוך ועם מנוע דולק. נכנסתי פנימה והתיישבתי בירכתיים. אחרי חצי דקה כבר היינו בדרכנו להולידי אין. בהתחלה הסירה שטה באיטיות ואז שהתרחקנו מהנמל הסקיפר הגביר מהירות בערך ל 20 קשר (כ- 40 קמ"ש).
הבטתי בשמיים, היה ליל ירח מלא, אך עדיין לא ברור וקרוב כמו שהיה בליל הרצח. הרגשתי שרעש המנוע של הסי ריי מפריע ליופי האדיר הזה וקראתי לעברו של הנהג "אתה מוכן לנסוע יותר לאט?"
אך במקום להאט את מהירות הסירה, הנהג סובב את ההגה שמאל ללב ים והגביר את המהירות "היי, מה אתה עושה?" צעקתי.
הוא לא ענה לי, אלא המשיך לנהוג במהירות ללב ים.
הייתי בטוחה שהנהג לא שמע אותי או שלא הבין אותי, מרבית התאילנדים לא דיברו אנגלית ולכן שיערתי שהנהג לבטח חשב שביקשתי ממנו לנסוע מהר יותר, זה בדרך כלל מה שרוב האנשים מבקשים,  זה חלק מהחוויה של נסיעה בסירה מהירה. קמתי ממקומי ונעמדתי קרוב אליו "אתה מוכן להאט?".  הנהג האט עד לעצירה מוחלטת, הוריד את הכובע של מעיל הגשם והביט בי "אמרתי לך שניפגש בליל ירח מלא".
"ארי?" שאלתי המומה.
"זה אני, לילה יפה, ליל ירח מלא".
מעיל הגשם היה גדול עליו והסתיר את כל גופו, זאת הסיבה שלא זיהיתי אותו "מה אתה עושה פה?" שאלתי בהיסוס, עדיין לא בטוחה שפרשתי נכון את המצב.
הוא התיישב על כיסא הנהג  "מסתבר שאני יודע עליך הכול, מסתבר שאני שולט בחיים שלך."
הרגשתי איך הפה שלי מתייבש בבת אחת "אתה מתכוון שאתה הרוצח?"
הוא הנהן.
"אבל תפסו אותו" גמגמתי.
"תפסו את זה ששלחתי לעקוב אחריך, לא אותי".
"אני לא מבינה, אם תפסו מישהו אחר במקומך, אז אתה בעצם מוגן, אתה לא היית צריך לחשוש יותר, אז למה אתה פה?"
"כי לא השלמתי את המשימה".
"איזו משימה, לרצוח אותי?"
"יאפ".
"אני לא מבינה, למה אתה צריך לרצוח אותי אם אתה יודע שלא ראיתי אותך ושיש למשטרה חשוד? היית יכול להיות חופשי ומאושר מבלי שאיש יקשר אותך לרצח...אפילו לא אני... אלא" הרגשתי את המחנק בגרון "אלא אם אתה רוצח לשם רצח...סוג של רוצח סדרתי",  אמרתי ומייד נשרו להן הדמעות, הבנתי שאני בסירה אחת עם רוצח סדרתי.
"לא, אני לא רוצח סדרתי עם הפרעות נפשיות, האמת שבחיים שלי לא רצחתי" הוא שתק לרגע ואז הוסיף "ללא הצדקה, בחיים לא רצחתי ללא הצדקה. אני בחור שאפשר לקרוא לו "מלח הארץ", קצין קרבי בצבא הגנה לישראל, בעל משרה טובה, הורים מכובדים, אבל הרצח שלך הוזמן על ידי מישהו והיה חשוב לי למלא אחר בקשתו".
"למה אתה מתכוון?" שאלתי כשאני מביטה בו דרך מסך הדמעות שבעיני.
"קיבלתי על הרצח שלך הרבה מאוד כסף, זה עשה את זה משתלם".
הייתי המומה. הייתי בטוחה שהוא משקר, אין אף אחד שירצה לרצוח אותי ובטח לא אחד כזה ששווה לו לשלם כסף למישהו כדי לרצוח אותי "מי זה?"
הוא צחק בקול גדול, "מה זה משנה לך מי הזמין את הרצח? בעולם הבא זה ממש לא חשוב".
"בינתיים אני פה וחשוב לי לדעת".
"האמת, שאני לא יודע".
"גבר או אישה?"
"הקול שלו היה מוסווה, לא יודע".
לא היה לי שום מושג שמישהו שונא אותי כל כך. למי עשיתי כל כך רע שירצה במותי? אולי אחד הגברים שנפרדתי מהם? לא סביר... "אם הרצח שלי הוזמן, למה רצחת את האישה לפני שלושה שבועות? גם הרצח שלה הוזמן?"
"היא נרצחה בטעות, חשבתי שזאת את. היא הייתה דומה לך, נכון שכולם מכירים אותך בישראל, אבל אני לא גר בישראל, לא כל כך מכיר אותך.  הטעות הגדולה הייתה שרשת האינטרנט לא  טובה בקופיפי ולכן לא הצלחתי לדעת במדויק היכן את נמצאת, ופתאום לשניה היה אינטרנט, עשיתי איכון לפלאפון שלך, אך בטעות האישה עמדה במים, סמוך לחדר שלך ובטעות חשבתי שזאת את".
הבטתי בו בשאלה "עשיתי איכון לפלאפון שלי, אני לא מבינה?"
"כשקניתי לך את כרטיס הסים לאייפון בחנות 7/11, החדרתי לך תוכנת ריגול,  כך קיבלתי דיווח לפלאפון שלי היכן את נמצאת בכל רגע ורגע. לעיתים רשת האינטרנט לא הייתה טובה, לכן הייתי צריך לשכור מישהו שיעקוב אחריך, הבחור הזה שתפסו אותו, היה אחד מהם, גם מיסטר טי ולמען האמת, גם את היית מקור בלתי נדלה של מידע, סיפרת לי הכול, למשל, כשאמרת לי אתמול שהזמנת כרטיס לסי ריי, זה היה מושלם עבורי, כל מה שהייתי צריך לעשות, זה להתקשר לחברה ממנה שכרת את הסי ריי,  להציג את עצמי כבעלך ולבקש מהם לשכור את הסי ריי ללא עובד שלהם.  זה דרש תשלום נוסף כמובן, אבל לא היווה בעיה, כפי שאת רואה".
הייתי מזועזעת, המחשבה  שכל העת מכשיר האייפון שלי היה מסונכרן עם האייפון של הרוצח ואני לא חשדתי כלל. אילו רק ידעתי, אילו רק חשדתי בארי לא הייתי נמצאת במצב שבו אני נמצאת עכשיו, במצב שבו מישהו מאיים לרצוח אותי במקום האהוב עלי ביותר הים. הייתי מפוחדת עד מוות, כמה נכון המשפט הזה.
"ואיך היית בטוח שאהיה בקופיפי בליל ירח מלא?"
"לא הייתי בטוח, קיוויתי. קופיפי הוא אזור שומם ומושלם לרצח ולכן קיוויתי שיהיה לי מספיק זמן לשכנע אותך כחבר שתלכי למשטרה, ידעתי שאם תתלונני על הרוצח, הם יעכבו את יציאתך מתאילנד, זה היה מותיר לי כמה ימים למצוא את ההזדמנות לרצוח אותך. קופיפי המבודדת הייתה מקום מושלם לביצוע הרצח, בכל מקרה, אם התוכנית הייתה עולה על שרטון, הייתי נאלץ לרצוח אותך בישראל".
"לא הבנתי, אין בישראל מקומות שוממים ומושלמים לרצח?" למרות שבקושי הצלחתי לדבר מרוב פחד,  המשכתי בשיחה, ניסיתי להרוויח זמן ואולי למצוא מוצא.
"הרציחות הטובות ביותר מתבצעות במדינות נוכריות, אלה תיקים שנופלים בין הכיסאות, בין הרשויות של המדינה בה בוצע הרצח לרשויות המדינה ממנה מגיע הקורבן. שניהם מתקשים לעשות את המקסימום בחקירה, וטביעה, היא הדרך העדיפה לרצח, לא משאיר שום סימנים, לא תביעת אצבעות, לא די.אן. איי, כלום".
"ולמה בליל ירח מלא?"
הוא חייך "את יודעת כמה פעמים ניסיתי לרצוח אותך?"
הנדתי בראשי לשלילה. זהו, הבנתי שאין מנוס, אני הולכת למות.  נזכרתי בציטוט מתוך ספרו של פרנקל "אדם מחפש משמעות": "ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה (...) אף בתנאים נוראים".  החלטתי שעלי לנסות ולברוח, אין לי מה להפסיד, מקסימום הוא יהרוג אותי, מה שמלכתחילה הוא מעוניין לעשות.  הבטתי סביב, הייתי טובה בשחייה, אך היינו מאוד רחוקים מהחוף וגם אם אשחה מהר הסירה תמיד תהיה מהירה יותר ממני, כך ששחייה או כל פעולה פיזית אחרת ירדה מהפרק. הדרך היחידה שנותרה לי הינה הדרך המנטלית, הייתי חייבת לנסות ולעבוד עלי ארי מנטלית  "אם אתה מקבל הרבה כסף עבור הרצח שלי, אולי אוכל להציע לך יותר? כדי שתרצח את זה שהזמין את הרצח שלי?"
הוא חייך. ברגע זה, יכולתי להישבע שאין מצב שהוא הרוצח.
"אמרתי לך, אני לא מכיר אותו".
"אוקיי, אז אני אתן לך יותר כסף בשביל שלא תרצח אותי".
"ואז מה? תתני לי כסף ותלכי מייד לאחר מכן למשטרה?"
"לא".
הוא הרים את ידו באחת, מסמן לי שהדיבורים נגמרו. הוא קם ממקומו ונכנס לסירה, שערתי שכדי להביא איזה כלי רצח, אולי סכין, אולי אקדח, אולי משהו שיוכל לדחוף אותי בעזרתו למים. הדבר היחיד שנותר לי לעשות, זה לקפוץ למים ולקוות שבזמן שאהיה במים ועד לזמן שהוא יתפוס אותי יגיעו לכאן אניות או סירות שאוכל לבקש את עזרתן. קפצתי למים, זה יצר רעש חזק בתוך כל השקט סביב.  התחבאתי מתחת לחרטום, שם היה חלק מברזל בו יכולתי להחזיק. המים היו מעט קרירים. שמעתי אותו מתהלך על הסיפון הלוך ושוב "נראה שהולך להיות לנו ליל ירח מלא וארוך", אמר. קולו היה קרוב אלי, שערתי שהוא נמצא ממש מעלי "כמה זמן את חושבת שתחזיקי מעמד מתחת למים? הם מאוד קרים בתקופה זו של השנה לא?" שאל.
כמובן שלא עניתי לו.  

הים החל להיות ברבורי וטלטל את הסירה ימינה ושמאלה. היד שלי שאחזה בברזל החלה לכאוב לי, הרגשתי שהזרוע עומדת להיתלש ממקומה, כך גם פרק ידי. המים החלו להיספג במכנסי הג'ינס והכבידו עלי,  פתחתי את רוכסן הגי'נס בידי השמאלית, אחר שחררתי את ידי הימנית מהברזל שבחרטום והורדתי את הג'ינס מעלי, הרגשתי יותר קלילה.  הייתי חייבת למצוא דרך להערים עליו, להביא אותו למצב שהוא יקפוץ למים לעבר החרטום, אם הוא יעשה זאת, זה ייתן לי סיכוי לטפס חזרה לסירה דרך הירכתיים ולברוח עם הסירה משם, שכן היה לי רישיון לסירה וידעתי איך לתפעל אותה.  
"אוקיי, אני בא אליך". שמעתי אותו מדבר אלי מהצד של החרטום, התפללתי שהוא יבוא. נעתי בשקט לעבר הירכתיים, כדי שאוכל לטפס על הסולם ולעלות לסירה ביתר קלות. התחבאתי בירכתיים והמתנתי שהוא יקפוץ למים. ידעתי שלא תהיה לו ברירה, אם הוא רוצה להטביע אותי הוא חייב לקפוץ למים, כי אני לא אעלה לסירה,  ואז נשמעה הקפיצה שלו. טיפסתי  במהירות על הסולם שבירכתיים ונכנסתי לסירה.

סובבתי במהירות את המפתח של המנוע, לשמחתי הוא דלק מייד,  הזזתי את ההילוכים  בכל העוצמה קדימה לשיא המהירות "בן זונה, אתה יודע עלי הכול, אך דבר אחד שכחת לבדוק, אני טובה מאוד בים, אני טובה בסירות ואפילו זכיתי בתחרות. ראיתי את ראשו צף בים וההכרה שאני חייבת להרוג אותו הדהדה במוחי, זה או אני או הוא, אם הוא יצא מפה חי הוא ידאג להרוג אותי, איך הוא אמר, הוא תמיד יפחד שאלך למשטרה. חזרתי עם הסירה ובמהירות של 25 קשר נסעתי מעליו, עשיתי זאת שוב ושוב, עד שהייתי בטוחה שהוא לא נשאר בחיים. ואז פשוט סגרתי את המנועים והתקשרתי לרוסל. נתתי לו את  נקודות הציון בה אני נמצאת ולאחר מכן ישבתי מותשת ומתנשפת בספסל האחורי, שמעתי רחש קל במים, הבטתי לעבר הרחש, ארי שכב על גבו עדיין בחיים, נגשתי שוב להגה והדלקתי את המנוע, היה ברור לי שאני לא נותנת לו לצאת מפה בחיים, ואז נסוגתי מהחלטתי, החיים שלי עתה לא היו בסכנה ולכן זה לא מצדיק רצח, אסור לי לאבד את האנושיות שלי, עלי לתת לו לשלם על המעשים שלו דרך החוק. ראיתי שהוא מתקשה לזוז, זרקתי לו גלגל הצלה. הוא נשען עליו פצוע ומותש. עשר דקות לאחר מכן, סבבו את הסירה ארבע סירות משטרה וצבא שהפנו זרקורים מסנוורים לעבר הסירה, רחפת משטרתית נצמדה לסי ריי, הסירה בה ישבתי, ורוסל קפץ פנימה. הצבעתי לעבר ארי שהיה במים "הוא ניסה לרצוח אותי, הוא הודה בפני שהוא זה רצח את האישה לפני שלושה שבועות, כי חשב שזאת אני ושהוא  זה ששכר את החשוד שבידכם, כדי לעקוב אחרי".
 השוטר הביט בי בחמלה "איך את מרגישה?"
"מותשת".
מזל שיצאת מזה בחיים".
"מזל שהיו לי כמה כישורים מתאימים".
את הלילה ביליתי שוב במסירת עדות בתחנת המשטרה.
יום לאחר מכן, עדכן אותי רוסל שארי מת מפצעיו.  

אז ארי הלך לעולמו ואני נשארתי עם השאלה הגדולה 'האמנם מישהו הזמין את הרצח שלי? אם כן, חיי עדיין בסכנה'

 
המשך בשבוע הבא.


מעבר לפרק הבא
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים