עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  הקדמה
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> הקדמה


אני לא יודעת כמה אנשים מגיעים לנקודה כזאת שבה הם מרגישים רצון עז להיות לבד עם עצמם. לברוח, להעלם באיזה אי בודד. בכל אופן, אני הגעתי לנקודה הזאת.  זה לא נחת עלי פתאום, אלא הגיע מתוך רצון לחפש את עצמי, לתת לחיים שלי משמעות. הרי ברור שלא הגעתי לעולם ללא שום סיבה( לחשוב אחרת זה מאוד מדכא). אמנם בגיל 38 מימשתי את עצמי בדרך שהרבה היו בוחרים,  הפכתי לכוכבת מדיה מפורסמת, תחקירנית שלא חוששת לחשוף את האמת ומגישת חדשות נערצת על ידי הצופים, יש שיגידו שכיום, זה חלום חייהם של רוב הצעירים והמבוגרים כאחד,  אך בסוף כל ערב כשהייתי מגיעה הביתה, לא משנה איזה בן זוג היה לצדי, תמיד הרגשתי שאני לא מאושרת, לפעמים הייתי מתעוררת בלילה מזיעה ולא מצליחה לחזור לישון, יתר על כן, מחשבות טורדניות היו חודרות לתוך מוחי ומסרבות להניח לי להירדם בשלווה, דבר שהיה מתסכל מאוד.

רוב היחסים הזוגיים שהיו לי, הסתיימו מצדי, משום שאבדתי עניין אחרי מספר חודשים בלבד. התקופה הכי ארוכה שיצאתי עם מישהו הייתה עם אחיהוד, פרשן לענייני משטרה,  היינו ביחד שנתיים, מתוכם שלושה חודשים נשואים, אפילו עשינו צוואות, לפיהן אנו מורישים אחד לשני את הרכוש במקרה של מוות, לא עלינו. מבחינתי, לא הייתה אופציה טובה יותר, משום שאימא שלי עזבה את הבית כשהייתי בת 10, לא הייתה מסוגלת לחיות עם אבא שלי, שהיה שוטר והקדיש את כל חייו למשטרה, כך טענה, לבסוף הסתבר, שהיה לה מאהב. בכל מקרה, העזיבה שלה גרמה לאבא שלי להתמכר לשתייה. גדלתי לצד אבא שהעביר את הזמן בין השתייה לקריאת מאמרים פילוסופיים, פרנקל, ניטשה, אוסקר וויילד, כשפניתי אליו בבעיה היה נוהג לשלוף לי ציטוט מתוך דבריהם ואומר 'לכי לחדר ותחשבי על המשפט הזה'. בזמנו, חשבתי שהוא מנסה להקנות לי השכלה, כשגדלתי, הבנתי שהוא רצה להרחיק אותי ממנו, שלא אפריע לו לצפות בטלוויזיה או לשתות.   כך שכתיבת צוואה לטובת אחיהוד הייתה ההחלטה הנכונה.

בכל אופן, עם אחיהוד זה נגמר לפני חודש, עדיין לא באופן רשמי, יש לנו פגישה ברבנות בחודש הבא, אחיהוד ביקש שלום בית, רוצה לתת לי זמן למחשבה. אני עשיתי לזה סוף. למה? לא יודעת, נראה לי שהשאלה הנכונה הינה למה בכלל נעניתי להצעת הנישואין בחיוב מלכתחילה. לפני אחיהוד, היו לי שתי הצעות נישואין עליהן נעניתי בחיוב ומייד לאחר מכן ביטלתי את החיוב, אבל להגנתי אומר שההצעות תפסו אותי "לא מוכנה", הראשון עשה עלי מניפולציות, לקח אותי לבר, ואחרי ששתינו הציע לי נישואין, הוא אמר שאמרתי לו כן, לא זכרתי. השני,הפתיע אותי כשהציע לי נישואין במסיבת יום הולדתו לעיני 100 חברים, לא היה נעים לי להגיד לו לא, אז אמרתי כן ובסיום המסיבה אמרתי לא. נפרדנו. עם אחיהוד נישאתי מתוך בחירה, אבל לדאבוני, גיליתי שאני מתקשה לגור עם גבר תחת קורת גג אחת, אני מעירה לו כמעט על כל דבר, אני רבה איתו על כל דבר, אני סוג של פריק קונטרול איתו, ולא נוח לי עם זה, לא נוח לי להרגיש שאני עושה לו רע ולא נוח לי להרגיש שאני בתפקיד הרעה. איך אומרים? זה לא אחיהוד זאת אני. לדעתי, התנהגות הזאת  כלפי הסובבים אותי נובעת מהתסכולים שאני חשה בזמן האחרון בעבודה.

"נשואה לעבודה", כך כולם אומרים.  מוזר שנדמה לכולם שאני מרוצה מהעבודה שלי, אבל אני לא. אולי הם חושבים כך, משום שיש לי מוסר עבודה גבוה, כל מה שאני עושה בחיים אני עושה אותו במסירות, אבל אני לא אוהבת את העבודה שלי, מה כל כך מיוחד בלשבת מול מצלמות ולהקריא חדשות? לפעמים אני חושבת שהתוכן של החדשות, משפיע עלי באופן שלילי, סוג של השאות שליליות. אבל תחקירים זה כבר נושא אחר, אני מאוד אוהבת לערוך תחקירים, משהו שהתחלתי לעסוק בו בשנתיים האחרונות, ואני אפילו תוהה לעיתים ביני לבין עצמי, אם הייעוד האמתי שלי הינו משטרת ישראל, מאוחר מידי לכך.  
בכל אופן, אני כבר עשר שנים מגישת חדשות, אני שם בעיקר, משום שהייתי בזמן ובמקום הנכון, היום אני לא בטוחה שזה היה דבר נכון, למעט כמובן המשכורת,  אך יש לכך מחיר, משום שזה הרחיק אותי מהאהבה אמתית שלי: הכתיבה. אמנם כתבתי שני ספרי מתח שהפכו לרבי מכר, אך למרות זאת , אי אפשר להתפרנס מזה. בכל מקרה, היום אחרי עשר שנים בעבודה, אני מרגישה שאני פוסעת בדרך לא נכונה, דרך שלא מובילה אותי למקום של אושר. אני כל כך אוהבת שקט ופרטיות, שקט ופרטיות אותם אין לי, כמובן, כמגישת חדשות. גם בסוף היום כשאני  סוף סוף עוזבת את העבודה, כל העולם מכיר אותי עד שאני מייחלת כל כך להיות בלתי נראית.

ואז יום אחד מצאתי את עצמי קורסת באמצע שידור. אף אחד לא הרגיש זאת, אף אחד לא הרגיש את הגרון היבש, את המוח שהלך מהחדשות לעבר מחוזות אחרים מסוחררים, את הטשטוש בעיניים  ואת הזיעה הקרה בכפות הרגליים. תחושה זאת הופיעה שנית בטקס פרסי הטלביזיה והתקשורת. ישבתי בשולחן הקרוב לבמה שם ישבו בכירי הטלביזיה, בצד אחד שלי ישב אחיהוד, שנותר ידיד טוב שלי ובצד השני שלי ישב שר התקשורת, דרור כהן, רווק מבוקש ונאה בן 38. למרות שהיה מרווח בין כיסא לכיסא, הרגשתי שוב את המחנק, הרגשתי שאחיהוד ודרור קרובים אלי מידי, עד כדי מחנק. על הבמה עמדו ורד ואבישר, שניהם משחקים בדרמה ארוכת שנים בטלביזיה.  שמעתי את קולה של ורד קורא בשמי לעלות לבמה לקבלת הפרס, אך לא הצלחתי לקום מהכיסא, המצלמות התמקדו בפניי, אך שום חיוך לא עלה על שפתיי, צחוק גדול נשמע מתוך הקהל, הם היו בטוחים שאני קפואה מתוך הלם על כך שזכיתי בפרס. בקושי רב קמתי ממקומי וניסיתי לדחוף את הכיסא לאחור כדי שאוכל לצאת, אך דומה שמשקלו רב הפעם. אחיהוד כמו הבחין בכך, קם ממקומו ומחווה ג'נטלמני הזיז עבורי את הכיסא. עליתי את שלוש המדרגות לבמה כשאני שומעת את דברי השבח שהרעיף עלי אבישר. נעמדתי לידם כפניי עדיין קפואות וידיי רועדות, בקושי רב נטלתי מידיו את הפסלון. "היא רועדת מהתרגשות" העירה ורד בחיוך והקהל עמד על רגליו ומחא לי כפיים, לאחר מכן כולם התיישבו ושקט השתרר באולם, הקהל המתין שאני אשא דברים, אך המילים לא יצאו מפי. שוב חשתי את הזיעה בכפות הידיים ובמצח, את הרעד ברגליים ואת הגרון היבש. אני שכל עבודתי הינה לדבר, לא הצלחתי להוציא מילה, חשבתי על הכותרות של מחר "בלי טלפרומפטר עידית בפלונטר", הבטתי באחיהוד, הוא תמיד הצליח "לקרוא אותי", הוא חייך לעברי, אהבתי את החיוך שלי, חייכתי אליו חזרה, החיוך עזר לי לחוש טוב יותר, הודיתי למי שצריך ולסיום זרקתי בדיחה שהכנתי מראש, כולם צחקו, אך לא היה מקום לעבוד על עצמי, כשעשיתי את צעדי חזרה לשולחן, היה ברור לי שניצלתי את כל הרזרבות שלי. שאני לא רוצה להיות מגישת חדשות ולא רוצה להתעסק במדיה יותר, אלא להקדיש את עצמי לאהבה הגדולה שלי, לכתיבה.  הכתיבה היא חלק ממני, דבר שאי אפשר לברוח ממנו.

הבטתי בשירז,  בחורה בעלת שיער אדמוני ועיניים ירוקות אשר ישבה בשולחן סמוך לשלי. הכיסא שלה היה מעט מוטה לעברו של דרור כהן, שר התקשורת, הם החליפו כמה מילים וכשהתיישבתי במקומי, שירז הביטה בי בחיוך תומך, לדעתי, היא הרגישה שעובר עלי משהו.  שירז הייתה בסך הכול בת 27, אך הייתה מאוד חכמה ודעתנית כמעט בכל נושא ועניין ומאוד אמביציונית, זאת הסיבה שצרפתי אותה לעבודת התחקירים שלי.  למרות שעבדה עבורי הצהירה בפני יותר מפעם שהחלום שלה הינו להיות קריינית חדשות, להיות בפרונט.  החזרתי לה חיוך, מי יודע, אולי ההתפטרות שלי מהגשת החדשות תהיה הצ'אנס הגדול שלה.

בסיום הטקס, רציתי לחמוק במהירות מהאולם אל עבר ביתי, אך אנשים נגשו אלי כדי ללחוץ את ידי או להביע הערכה, רק לאחר חצי שעה הצלחתי סוף סוף לעבור את מפתן היציאה מהאולם. הלכתי לעבר המכונית שלי שחנתה במרחק מה מאולם האירועים, התנעתי את הרכב ונסעתי לביתי שהיה במרחק של 10 דקות משם. הדלקתי את המחשב ותרתי אחר אי בודד שבו אוכל לחפש את עצמי וגם למצוא את עצמי,  מקום שבו אוכל לשבת ולכתוב בשקט. החלטתי ללכת על  אי בקרבה גיאוגרפית, כדי לחפש את עצמי אני לא צריכה כל כך להתרחק מעצמי, אלא רק למצוא לי פינה שלווה שבה אוכל לכתוב. האיים היווניים נראו לי די מתאימים למשימה, אבל אחרי שהמשכתי לתור אחר מקומות נוספים, יסלחו לי האלים היוונים, תאילנד נראתה לי הרבה יותר מיסטית וכך נפל הפור על טיסה לתאילנד. ככל שהעמקתי במפה הגיאוגרפית של תאילנד, כך הלכה והתגבשה לה ההחלטה לחפש את עצמי בתאילנד או ליתר דיוק, בחוף של מלון הולידי אין המצוי באי קופיפי. היה ברור לי שמדובר במקום מבודד, בנוסף, כחובבת ים וסירות מנועיות, חשבתי לעצמי שקופיפי הינה נקודה אסטרטגית נוחה לצאת ממנה אל עבר האיים הנפלאים והשקטים שנמצאים סביבה. זה בהחלט ענה לי על הצורך בחיפוש עצמי.

הזמנתי דרך האינטרנט כרטיס טיסה לתאילנד וחדר במלון איביס בבנגקוק, מלון שהיה קרוב ל   MBK, אחד הקניונים הכי גדולים בעולם. שמונה קומות של ציוויליזציה. חשבתי לעצמי שרגע לפני שאני הולכת להתבודד באי בודד ופורשת מהחיים החומריים לעבר  מעמקי הנפש שלי, כדאי מאוד שאתבוסס במיץ של הציוויליזציה, כך קרוב לוודאי, אעריך יותר את השקט שיבוא בעקבותיו.

שלחתי לשירז הודעה: "את ערה?" היא התקשרה אלי חזרה הודעתי לה שאני טסה בעוד יומיים לחו"ל, היא כמובן התפלאה על ההתראה הקצרה, לא נתתי לה יותר מידי זמן להתפלא, רק בקשתי ממנה שתיקח פיקוד על התחקיר שבו עסקנו,  עד לשובי בעוד שלושה שבועות, ובאותה הזדמנות אשמח אם היא גם תשקה את העציצים בביתי. היא הביעה מחאה על כך והציעה שאבקש מאחיהוד, התעלמתי מהצעתה והודעתי לה שהמפתח נמצא בחלון חדר השינה.
עמד לי על קצה הלשון להגיד לה שכנראה החלום שלה להיות מגישת חדשות עומד להתגשם, אך החלטתי שעד שלא אדע בוודאות שאני סגורה על עזיבה, קרי כשאחזור בתאילנד, לא כדאי לפתח אצלה תקוות שווא, "ועוד משהו", הוספתי "תודיעי לאחיהוד שטסתי לתאילנד, אין לי חשק לספר לו על כך, הוא ינסה להוריד אותי מזה".
"עוד משהו?" שאלה בציניות.
"לא". עניתי וניתקתי את השיחה.

עם ההחלטה לטוס לחופשה באה השלווה. נרדמתי ללא שום בעיה.

אילו רק ידעתי ששאלת הקיום האנושי תעמיד אותי במבחן האמיתי של החיים ...
 
 

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים